חקיקה אנטישמית בגרמניה הנאצית
החקיקה האנטי-יהודית תחת שלטונו של אדולף היטלר בגרמניה החלה כבר בשנת 1933, כאשר הוציאה ממשלתו של היטלר הוראה לסיים את תפקידם של יהודים במנהל הציבורי (צבא, משרדים ממשלתיים ומקצועות חופשיים- רופאים, עורכי דין ואף סטודנטים). לעניין זה, "יהודי" הוגדר כמי שחבר בקהילה היהודית, או בן לחבר בקהילה יהודית.
בכינוס מיוחד, ב- 15 בספטמבר 1935 בעיר נירנברג, חוקק הרייכסטאג (הרפלמנט הגרמני) את "חוק אזרחות הרייך" ו"החוק להגנת הדם והכבוד הגרמני". הראשון שלל מתושבי גרמניה היהודים את אזרחותם, והעניק להם מעמד של "נתיני המדינה". לעניין חוק זה, "יהודי" הוגדר כמי שלו לפחות שלושה סבים המשתייכים לקהילה יהודית. החוק השני ביטל נישואי תערובת בין יהודים לגרמנים ארים, הוציא מחוץ לחוק יחסי אישות בין יהודים ללא יהודים, ואסר על העסקת עובדים גרמנים במשקי בית יהודים.
לאחר הפוגרום הידוע כ"ליל הבדולח", בנובמבר 1938, יצאה לפועל שורה של חוקים אנטישמיים נוספים, ביניהם הלאמת רכוש יהודי לטובת אוצר המדינה, איסור על רכישת קרקעות בידי יהודים, איסור על פעילות יהודים בתחום המלאכה והמסחר הזעיר, והוראה ליהודים להפקיד את חסכונותיהם בידי המדינה. באופן הדרגתי, נכנסו לתוקפם איסורים על כניסה לבתי קולנוע, תיאטראות ואולמות קונצרטים, לימודים במוסדות חינוך מסוגים שונים, החזקת רכבים או מכשירי רדיו, ועיסוק במקצועות הרפואה והרוקחות. חנויות מיוחדות הוקצו ליהודים, ובשנת 1939 נקבעה השעה שמונה בערב כשעת עוצר ליהודים, נאסר עליהם להתנייד בכלי תחבורה המאפשרים לינה, ללון בבתי מלון ולהמצא במקומות ציבוריים מסוימים.
