חסידות אלכסנדר

בשנים 1866- 1870 היתה העיירה אלכסנדרוב לודז'קי מרכז לחסידי גור. הרב חנוך הניך כהן לוין (1798- 1870) פעל במקום, ורבים מתלמידיו הפכו לצדיקים גדולים, ביניהם יעקב יצחק הלוי הורוביץ מלובלין, מנחם מנהל מורגנשטרן מקוצק. עם פטירתו של מורו, הרב יצחק מאיר רוטנברג אלתר, עבר לוין להנהיג את חסידי גור, והכניס בפעילות החסידות שינויים רבים, ביניהם האפשרות לקבל פניות מנשים.

מי שיכול להחשב למייסד חסידות אלכנסדר הוא בנו של האדמו"ר מגרוייץ, רבי יחיאל דנציגר (?- 1894), תלמידו של האדמו"ר ישראל יצחק מוורקא. למרות זאת, מי שהתפרסם יותר כמנהיג החסידות היה בנו, רבי ירחמיאל ישראל יצחק דנציגר (1853- 1910), מחבר הספר "ישמח ישראל" (יחד עם אחיו, שמואל צבי, אשר המשיך את דרכו לאחר מותו).

חיבוריהם של חסידי אלכסנדר מפחיתים את הדגש על לימוד התלמוד, ומעלים על נס את תורת המוסר ואת התפילה האקסטטית. מרבית החסידים בחצר זו היו סוחרים ובעלי מלאכה, בעיקר מהעיר לודז', שם פעלו כ- 35 בתי תפילה של החסידות.

עם מותו של שמואל צבי, המשיכו את דרכו אחיו, בצלאל יאיר (1856- 1934) ובנו, יצחק מנחם מנדל דנציגר (1880- 1943), אשר פעלו להרחבת פעילות החסידות, ובניגוד למנהיגים חסידיים אחרים בתקופה, התרחקו מפעילות פוליטית. במלחמת העולם השנייה, הוכנס יצחק מנחם מנדל דנציגר לגטו וורשה, וסירב להגר לארץ ישראל. הוא נרצח, יחד עם בני משפחתו, בטרבלינקה.

חסידות אלכסנדר פעילה בישראל עד עצם היום הזה.