חסידות צאנז

חצר חסידית שהוקמה בשנת 1830 לערך בעיר צאנז (Nowy Sącz), על ידי רבי חיים הלברשטאם (1793- 1876), הידוע בתור "הרבי מצאנז", שהטיף לאורח חיים סגפני. תורתו הועלתה בכתב בשלושה כתבים הנושאים את השם "דברי חיים". בראשון, שפורסם בשנת 1864, הוא דן בדיני גירושין וטהרה; השני (משנת 1875) כולל שאלות ותשובות; השלישי, שפורסם שנה לאחר מותו, כולל פיוטי שבת ויום טוב.

בנו של רבי חיים, אהרן (1826- 1903) המשיך את דרכו כאדמו"ר, ובנים אחרים הקימו מרכזים חסידיים בערים שונות בגליציה. הבן דוד (1818- 1893) הקים שושלת חסידית בעיר צ'יישנוב, ובן נוסף, ברוך (1829- 1906), הקים חצר חסידים בגורליץ. בן רביעי, יחזקאל שרגא (1815- 1898) היה פעיל בעיירה שינבה, הסמוכה לליז'נסק, ובנו משה (?- 1918) היה לאדמו"ר צאנז בשנת 1903, עם מותו של רבי אהרן. את דרכו של משה המשיך רבי יצחק טוביה מגלוגוב (?- 1927), אחר כך כך בנו, יוסף מנחם (?- 1935), ורבי מרדכי זאב הלברשטאם מגריבוב (?- 1942), אשר היה לאדמו"ר האחרון מצאנז, ונרצח על ידי הנאצים בגטו טארנוב.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היתה חסידות צאנז לחסידות הגדולה ביותר במערב חבל גליציה, וחסידיו המשיכו לפעול לפי תורתו של מקים החסידות. חוסר מוכנותם של החסידים להתקדם הלאה בתורתם, הפכה אותם למושא ללעג בקרב קבוצות חסידיות אחרות. חצר צאנז התנגדה למעורבות פוליטית של חסידיה, אף במסגרת מפלגת אגודת ישראל. צדיקי גליציה התנגדו למתן חינוך חילוני לבני החסידות, ואף אסרו את לימוד השפה הפולנית.