בתי יתומים יהודיים לאחר המלחמה
בפגישת הפתיחה של המטה היהודי המרכזי בפולין עם שחרור המדינה מידי הכיבוש הנאצי, הוכרז על הקמת המחלקה לרווחת הילד, אשר היתה אחראית על הקמת בתי יתומים לילדים יהודים. בית יתומים ראשון החל לפעול בלובלין בקיץ 1944, ואוכלס ב- 140 ילדים. לאחר מכן החל לפעול בית יתומים נוסף בעיירה פטרולשיה (שלזיה תחתית), ובשנת 1945 הוקמו שמונה בתי יתומים נוספים: אוטווצק, הלנובק (הסמוכה ללודז'), חוז'וב, ביילסקו, זטז'ביה, צ'סטוחובה, קרקוב ופז'מישל, זאת בנוסף לשלושה מרכזים טיפוליים וחינוכיים (ראבקה, קפונה ו-שצ'ירק). בתי יתומים אלה אכלסו כ- 1,000 ילדים יתומים וממשפחות חוסות. בשנת 1946 הוקמו גם בתי יתומים מיוחדים לילדים פולנים אשר שהו בברית המועצות (שרודרוב, שווידר, ניימצ'ה ולגניצה). הארגונים הציוניים הקימו גם הם בתי יתומים משלהם, בהם הוכנו הילדים לקראת עלייה לארץ ישראל- אלה הוקמו בערים לודז', וורשה, שצ'צ'ין, סוסנובייץ, זבז'ה, וורוצלאב ו- וואלבז'יך. בנוסף, ניסו פעילים ציוניים החברים במטה היהודי המרכזי להחדיר תכנים חינוכיים ציוניים לבתי היתומים של המטה, מה שהביא לחיכוכים אידיאולוגיים עם אנשי הבונד והתנועה הקומוניסטית, שהיו חברים במטה, אשר תמכו בקידום אידיאולוגיה סוציאליסטית, ונאמנות למדינה הפולנית. הילדים מבתי היתומים של הארגונים הציוניים יצאו למבצעי עלייה בלתי-לגאליים לארץ ישראל דרך צ'כוסלובקיה, זאת במסגרת מבצע הבריחה. כ- 10,000 ילדים יהודים יצאו את פולין בדרך זו.
בשנים 1948- 1950 פורק בהדרגה המטה היהודי, ויחידותיו צורפו לארגונים יהודיים שונים.
