השנה לאילנות" - תחילת צמיחת פירות העצים בארץ ישראל, החָל בהתאם למסורת ביום ה-15 בחודש שבט. תאריך זה מופיע כבר במשנה, במסכת ראש השנה. ט"ו בשבט מוזכר שם כאחד החגים היהודיים בשנה החדשה. עם זאת, קל להבחין כי עבור היהודים המתגוררים במרכז ומזרח אירופה "ראש השנה לאילנות" חל בעיצומו של החורף.

ט"ו בשבט אינו נחשב לאחד החגים היהודיים החשובים ביותר. ביום זה אפשר לעבוד ולא חל בו צום.

בימי הביניים, נחגג ט"ו בשבט בארוחת ערב חגיגית (סדר ט"ו בשבט) שבמהלכה נאכלו פירות ממינים רבים. במאה השש-עשרה, קבוצת מיסטיקנים שחיה בארץ הקודש והתרכזה סביב יצחק לוריא (האר"י), נתנה לטקס אכילת הפירות - מגידולי ארץ ישראל - ממד סמלי. לארוחת החג נלוותה קריאה של חלקים רלוונטיים מהחומש, התלמוד וכתבים אחרים וכן ברכות על היין. היום מנהג זה נפוץ גם מחוץ לגבולות ישראל. עבור יהודי פולין, ההשתתפות בסדר ט"ו בשבט הוא מעין חיבור עם ארץ האבות, "ארץ זבת חלב ודבש". בפולין מתקיימים סדרי ט"ו בשבט בעיקר בקהילות, והחגיגות הביתיות הינן צנועות למדי.

בתחילת המאה העשרים הכניסו המתיישבים היהודים בארץ ישראל את מנהג נטיעת העצים לכבוד ט"ו בשבט. בייעור ארץ ישראל עסקה בעיקר קרן קיימת לישראל, תוך קידום הקמפיין בקרב ילדים. ההערכה היא כי בין השנים 1901 ועד 1939 ניטעו כ-2.5 מיליון עצים. בישראל המודרנית, במסגרת חגיגות ט"ו בשבט נערכים גם דיונים ופעילויות מעשיות בתחום האקולוגיה במובן הרחב. כמו כן נמשכת פעילות נטיעת העצים בה משתתפים תלמידי בתי הספר והמורים. מרכיב שנישאר ללא שינוי הוא ארוחת החג של ט"ו בשבט, במהלכה אוכלים מפירות הארץ: דגנים (בצורה של עוגות), ענבים, תאנים, תמרים, זיתים ורימונים. 

Print