צ'נסטוחובה
האזכורים הראשונים של התיישבות יהודית בצֶ'נְסְטוֹחוֹבָה מגיעים מתחילת המאה ה-18, למרות שבתקופה זו היתה בעיר הזכות de non tolerandis Judaeis (הזכות לחוסר סובלנות ליהודים) שהייתה בתוקף לפני חלוקת פולין והוסרה רק לאחר הרפורמות של סיים ארבע-השנים (1782-1778). אחד המסמכים המוקדמים ביותר המאשר את נוכחותם של יהודים בעיר מתאר חוזה שנחתם בין היהודי משה ובין ראש העיר ומועצת העיר בעניין הלוואה לצורך פירעון תשלום שהוטל על העיר על ידי השבדים בשנת 1705. בתמורה, התירו רשויות העיר למשה להתגורר בצ'נסטוחובה העתיקה עד לתשלום מלוא חובם. בשנת 1765 התגוררו בעיר 56 משפחות יהודיות[1.1].

כדאי גם להזכיר כי באמצע המאה השמונה-עשרה שהה בבית הכלא המקומי יעקב פרנק (1791-1726), מנהיג הפרנקיסטים הידוע. בשנת 1760 הוא הוכרז כאשם בחילול השם על ידי בית הדין הרבני ונשלח למאסר בכלא צ'נסטוחובה בו בילה 13 שנים, עד לשחרורו על ידי הגנרל הרוסי בִּיבִּיקוֹב. למרות מאסרו, יעקב פרנק קיבץ סביבו בצ'נסטוחובה קבוצה גדולה של חסידים.

בתקופת שלטונו של המלך סטניסלב פוֹנְיָאטוֹבְסְקִי (1794-1764) עסקו היהודים ככל הנראה במסחר זעיר ואריגה. יהודי צ'נסטוחובה היו חלק מהקהילה היהודית ביָנוּב (Janów), ונקברו בבית הקברות היהודי בינוב. בית התפילה הראשון נפתח בדירתו הפרטית של נ. ברמן בכתובת סְטָארִי רִינֶק 15 (Stary Rynek 15). בית התפילה נסגר לאחר הקמתו של בית הכנסת הישן בשנת 1765, בפינת הרחובות נָדְזֶ'צְ'נָה 32 (Nadrzeczna 32) ומִירוֹבְסְקָה (Mirowska).

מצבם של יהודי צ'נסטוחובה החל להשתפר אחרי שנת 1793, כאשר עברה העיר לשליטת הפרוסים. בשנת 1798 הוקמה בעיר קהילה יהודית עצמאית, שנה מאוחר יותר נוסד בית הקברות היהודי ובשנת 1806 נפתח בעיר בית ספר יהודי. בשנת 1807 הוכללה העיר בדוכסות ורשה. באותם ימים חיו בעיר 469 יהודים שהיוו 14.8% מכלל האוכלוסייה. במחוז צ'נסטוחובה כולו חיו 1310 יהודים - 18.8% מכלל האוכלוסייה, ומכאן ששליש מהם התגוררו בעיר. האוכלוסייה היהודית בכפרי הסביבה היוותה בממוצע 2% מהאוכלוסייה הכפרית.

בתחילת המאה התשע-עשרה הגיעו לצ'נסטוחובה אומנים וסוחרים גרמנים רבים מאזור שלזיה, בהם גם יהודים. בתקופה זו ניתן היה לראות בברור את ההבדל בין יהודי פולין העניים ויהודי גרמניה האמידים. העשירים ביותר העסיקו מורים שהובאו במיוחד מחוץ לארץ ללימוד ילדיהם. בשנת 1818 חיו בצ'נסטוחובה שני מורים זרים: לאון גוטנברג מגְלוֹגוּב (Głogów) בשלזיה ווילהלם אימייר מפְּרָשְקָה (Praszka). בדרך זו התקבצו בצ'נסטוחובה מספר גדול יחסית של יהודים שאמצו אורח חיים של התבוללות והטמעות באוכלוסיה המקומית. בשנת 1818 פנתה קבוצת יהודים משכילים אל הרשויות המקומיות בהצעה כי הם יהיו מוכנים להתלבש בסגנון "אירופאי" ולשלוח את ילדיהם לבתי ספר פרטיים. היהודים העשירים ביותר והמתבוללים ביותר חיו מחוץ לחלק "היהודי" של העיר.

בשלהי המאה התשע-עשרה פעלו בעיר שני בתי ספר יסודיים יהודיים ותלמוד תורה בו למדו 100 ילדים, בית ספר למקצועות מלאכה ובו 80 תלמידים, בית ספר לגינון ובו 30 תלמידים וכחמישים חדרים בהם למדו 4000 תלמידים. בסך הכל, למדו בבתי הספר היסודיים והתיכוניים 4945 ילדים יהודים[1.2]

בשנת 1827 חיו בצ'נסטוחובה 1141 יהודים, אשר היוו 18.5% מכלל האוכלוסייה. באותה תקופה מופיעות הידיעות הראשונות על מפעלים תעשייתיים יהודיים בעיר, אליהם החלו לזרום יהודים עניים מכפרי הסביבה בחיפושם אחר עבודה. לא הייתה להם זכות שהייה חוקית בצ'נסטוחובה והם חיו בפחד מתמיד של גירוש מהעיר. בשנת 1829 מספר משפחות אלו נאמד בכמאה. קבוצה קטנה של יהודים עסקה בהברחות דרך הגבול הסמוך. בשנת 1828 פתח דוד גוטנברג בצ'נסטוחובה את בית החרושת היהודי הראשון.

בשנות השלושים של המאה התשע-עשרה עמד בראש הקהל (הקהילה היהודית) הרץ קון (1862-1789), אשר היה מתומכי ההתבוללות. בשנת 1841 קהילת בית הכנסת של צ'נסטוחובה כללה יהודים מהערים צ'נסטוחובה, ומְסְטוּב (Mstów) ומהכפרים רֶנְדְזִינִי (Rędziny), ווֹיְקִי (Łojki), ווחיניה (Łochynia), גרבוּבְקה (Grabówka), לוּבּוֹיֶנקה (Lubojenka), וִיצֶ'רְפִּי (Wyczerpy), רדוֹסטקוּב (Radostków), לוּבּוֹיְנְיָה (Lubojnia), קְיֶדְז'ין (Kiedrzyn), קוֹשְצֶ'לֶץ (Kościelec), בּוושְנוֹ (Błeszno), קונין (Konin), ויקווּב (Wikłów), ויז'חוביסקו (Wierzchowisko), קמיניצה פולסקה (Kamienica Polska), נובה וְיֶיש (Nowa Wieś) וקז'ימייז' (Kazimierz). ראש הקהל הרץ קון תמך במאמצי היהודים המתקדמים בצ'נסטוחובה בפתיחת בית ספר יהודי פרטי בעיר. יהודים רבים היו בעלי השכלה גבוהה, אחרי לימודים באוניברסיטאות מערביות. הם שאפו לבצע רפורמות מתקדמות בעיר. גם  בין בעלי המלאכה היהודים היו שתמכו בהתבוללות. במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה חלק ניכר מהיהודים החליט להמיר את דתו לקתוליות.

בשנת 1840 חיו בצ'נסטוחובה 2999 יהודים אשר היוו 59.9% מכלל אוכלוסיית העיר. לאור החרפת העוני והמחסור במזון, החלה הקהילה היהודית בשנים 1848-1847 לארגן עזרה לעניים. עם זאת, הקהילה לא הייתה ערוכה למאמץ כה גדול של צדקה. רוב היהודים העשירים כינו את עצמם "מקומיים" או "תושבים", בניגוד לעניים שנקראו "זרים". הסתייגות זו גרמה לכך שיהודים רבים עזבו אל לודז' בחיפושם אחר עבודה. הכתב המקומי של "Allgemeine Zeitung des Judentums" (בגרמנית: "העיתון הכללי ליהודים") יצחק בורשטינובסקי פנה אל יהודי צ'נסטוחובה בבקשה לסייע בצורה מאורגנת לעניים. עם זאת, בקשה זו לא זכתה להענות גדולה במיוחד.

שנות החמישים של המאה התשע-עשרה ראו פיתוח כלכלי נוסף בעיר והתעשרות נוספת של היהודים, דבר שאפשר פעילות מאורגנת יותר בעת מגפת הכולרה בשנת 1852. בנוסף לסיוע שניתן לקורבנות המגיפה ננקטו פעולות מניעה על מנת להגן על היהודים העניים מפני המחלה.

בשנת 1858 חיו בעיר 2976 יהודים שהיוו 34.5% מכלל אוכלוסיית צ'נסטוחובה. הפער הסוציו-אקונומי בין קבוצות שונות של יהודי צ'נסטוחובה היה גדול וניתן היה לזהות בקלות את מצבה הכלכלי של המשפחה על פי מקום מגוריה. קו מדומה מפריד עבר ברחובות וָרְשָבְסְקָה (Warszawska) וקְרָקוֹבְסְקָה (Krakowska). יהודים עשירים חיו במרכז העיר, בשדרות נָיְשְבְיֶנְטְשֶי מָרי פָּאנִי (Aleja Najświętszej Maryi Panny) וברחובות פּילסוּדסְקְיֶגוֹ (Piłsudskiego), גָריבָּלְדְיֶגוֹ (Garibaldiego) וילְסוֹנָה (Wilsona). בעיר העתיקה חיו יהודים בבתי דירות ישנים ברחובות צרים: טָרְגוֹבָה (Targowa), גָרְנְצָרְסְקָה (Garncarska), קוֹזְ'יָה (Kozia), גֶנְשְיָה (Gęsia), פְּטָשְיָה (Ptasia), נדז'צ'נה, סֶנָטוֹרְסְקָה (Senatorska), סְפָּדֶק (Spadek), מוֹסְטוֹבָה (Mostowa). ברחובות אלו  התגוררו בעלי מלאכה, סוחרים ופועלים. ההכנסות שלהם לא תמיד סיפקו את צרכיהן היומיומיים של המשפחות מרובות הילדים[1.3].

ביום 08.09.1862 התקיימה בצ'נסטוחובה הפגנה פטריוטית בהשתתפות פולנים ויהודים אשר קראו יחד לשחרור מהעול הרוסי. בתגובה, הקולונל הצארי אולייניץ' הורה לחייליו לבזוז ולשרוף את העיר העתיקה. מנהל הגימנסיה היהודית דוד נויפלד הגיב במחאה חריפה ובתגובה סגרו רשויות הצאר את הגימנסיה ונויפלד גורש מצ'נסטוחובה והתיישב בוורשה. בעיר הונהג ממשל צבאי.

במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה התחילה להתפתח בצ'נסטוחובה תעשייה. קמו, בין היתר, בתי דפוס, מפעלי נייר ומפעל לייצור זכוכית שבו אלפי עובדים מצאו פרנסה. כתוצאה מכך נהרו לעיר יהודים רבים מהעיירות והכפרים הסמוכים. בשנת 1900 חיו בצ'נסטוחובה קרוב ל-12,000 יהודים שהיוו 29% מאוכלוסיית העיר. רובם עסקו במסחר או עבדו בתעשייה או בתחום הכספים. הוקמו בתי ספר יהודיים ובהם גם תלמוד תורה. בשנת 1912 התחיל לצאת לאור עיתון ביידיש - "רעקלאַמענבלאַט" (שיצא לאור עד שנת 1913). היומון היהודי המקומי הראשון "טשענסטאָכאָווער טאַגעלבלאַט" הופיע בשנת 1914 ויצא עד לשנת 1919.

בשנים 1909-1899 נבנה בית הכנסת החדש ברחוב וילסונה 16.

לאחר תום מלחמת העולם הראשונה היהודים תלו תקוות במדינה הפולנית המתחדשת, אשר הבטיחה זכויות שוות לכל אזרחיה, ללא הבדל דת. עם זאת, כבר ביום 27.05.1919 התחוללו פרעות נגד היהודים בהשתתפות חייליים מצבאו של הגנרל הלר. בפרעות נהרגו 7 יהודים ו-32 נפצעו.

בשנת 1921 חיו בצ'נסטוחובה 22,663 יהודים שהיוו 28% מכלל האוכלוסייה. בשנת 1923 היו חברים בקהילה היהודית בצ'נסטוחובה 30,000 יהודים המתגוררים גם מחוץ לצ'נסטוחובה, בישובים: אניוווב (Aniołów), גְנָשין (Gnaszyn), ויצֶ'רְפִּי (Wyczerpy), הוּטָה סְטרה (Huta Stara), בְּזֶ'זִ'ינִי וְיֶילְקֶה (Brzeziny Wielkie), רָקוּב (Raków), דְזְ'בּוּב (Dźbów), בְּלָכוֹבְנְיָה (Blachownia), אוֹסְטְרוֹבִי (Ostrowy), בְּווֶשְנוֹ (Błeszno), רֶנְדְזִינִי (Rędziny), מִירוּב (Mirów), נוֹבָה וְיֶש (Nowa Wieś), פּוֹצֶ'סְנָה (Poczesna), רֶנְקְשוֹבִיצֶה (Rększowice), הוּטְקִי (Hutki), קָמְיֶנִיצָה פּוֹלְסְקָה (Kamienica Polska), קְיֶדְזִ'ין (Kiedrzyn). משרדי הקהילה שכנו בבניין בשדרות נָיְשְבְיֶנְטְשֶי מָרי פָּאנִי 10. לקהילה היו שני בתי כנסת, בית תפילה, מקווה, בית קברות ובית מטבחיים לעופות בצומת הרחובות מירובסקה ונדז'צ'נה. בית הספר למקצועות המלאכה שנוהל על ידי הקהילה שכן ברחוב גרנצרסקה 6/8 ואילו חוות הגינות אשר גדלה כ-10 דונם הייתה ברחוב רוֹלְנִיצָ'ה (Rolnicza). מלבד היהודים המתבוללים חיה בצ'נסטוחובה גם קהילה חסידית גדולה שבראשה עמד הצדיק יצחק מאיר יוסטמן.

תושביה היהודים של העיר הושפעו מאוד מתוצאותיו של המשבר הכלכלי של שנת 1929. הדבר נבע, בין היתר, מן העובדה כי מרבית היהודים התפרנסו ממסחר זעיר ומלאכות שונות. הקריסה הכלכלית פגעה באופן המשמעותי ביותר בסוחרים הזעירים ובעלי בתי המלאכה הקטנים. רבים פשטו את הרגל והותירו מספר הולך וגדל של מחוסרי עבודה בעיר[1.4]. מצבם של הצעירים היהודים היה קשה מאוד. הם לא יכלו להמשיך בלימודיהם ונאלצו לחפש מקורות פרנסה אפילו בשכר מינימלי. ניתן לתאר את תהליך ההתרוששות של הקהילה היהודית באמצעות נתונים על משלמי המיסים בקהילות היהודיות. נתוני קהילות צ'נסטוחובה, בֶּנְדְזִ'ין (Będzin) וסוֹסְנוֹבְיֶץ (Sosnowiec) מראים כי בשנת 1933 58.6% מחברי הקהילה היו פטורים מתשלום מיסים ו-20% שלמו תשלום שנתי בגובה 10-5 זלוטי. משמעות הדבר היא כי 78% מכלל האוכלוסייה היהודית היה מצוי במצב כלכלי חמור[1.5].

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם יצאו בצ'נסטוחובה העיתונים היהודיים הבאים: "טשענסטאָחאָווער צייטונג" (עד 1939) "אונזער וואָרט" (עד 1919), "דאָס נייע וואָרט" (עד 1925), "ארבעטער צייטונג" (1928-1923); השבועונים: "דאָס לייבן" (1927-1926), "די צייט" (1938-1927), "אונזער וועג" (1939-1930) ואחרים.

יהודיי צ'נסטוחובה נהלו חיי חברה ותרבות עשירים. בין האגודות הרשומות בעיר כדאי להזכיר את אגודת הצדקה ליהודים, האגודה להגנה על הבריאות, האגודה לקידום ההיגיינה, האגודה לסיוע "בית לחם" (הנאבקת בעוני), אגודה לתמיכה ביהודים עניים, אגודת הידידים לילד היהודי, איגוד בעלי בתי הספר הדתיים,  האגודה לסיוע לנערות יהודיות עניות, האגודה לסיוע לאמהות עניות, איגוד אספקת ביגוד, עמותת "לינת הצדק", חוג הנשים "עזרא", התאחדות הסיוע לסטודנטים יהודיים, האגודה היהודית לנכי המלחמה היהודים, איגוד הוטרנים היהודים, מלבוש כתר תורה, אגודת "שומרי שבת", אגודת "ישיבת כתר תורה", אגודת "ישיבה בני תורה", חברה קדישא[1.6].

ב-19 ביוני 1937, בעקבות הכרזה אנטי-יהודית של "מחנה האחדות הלאומית", התרחש פוגרום ביהודי צ'נסטוחובה. במשך שלושה ימים חבורות אלימות של לאומנים פולנים השחיתו חנויות יהודיות, סדנאות ובתי מגורים, בזזו והרסו רכוש פרטי. המשטרה הפולנית נהגה בפסיביות. כתוצאה מהפוגרום נפצעו 20 יהודים ו-206 משפחות יהודיות סבלו מנזקים ואבדן רכוש. 46 חנויות ו-21 דירות נהרסו, ובית הכנסת הוצת. על פי נתוני המשטרה, בפוגורום השתתפו 15,000 פולנים[1.7]. בשבועות שלאחר מכן שטף גל הפוגרומים מספר ישובים סביב צ'נסטוחובה: קָמִינְסְק (Kamińsk), מְסְטוּב (Mstów), זָ'רְקִי (Żarki), צִיקָאזֶ'ב (Cykarzew), רָדוֹמְסְקוֹ (Radomsko), קוֹנְיֶצְפּוֹֹל (Koniecpol), קְלֶשְצֶ'ב (Kleszczew), פְּשֶדְבּוּז' (Przedbórz), דְזְ'יָלוֹשִין (Działoszyn) ואחרים.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה כבשו הגרמנים את צ'נסטוחובה ב-03.09.1939. למחרת היום התחולל בעיר טבח אשר קבל את השם "יום שני העקוב מדם". תחת האשמה כוזבת כי יהודי ירה לעבר חיילים גרמנים, החל טבח שנמשך שלושה ימים. בסך הכל נורו למוות 990 פולנים ו-150 יהודים. הקורבן הראשון היה נפתלי טננבאום, בעליו של מפעל כפתורים ברחוב פִּילְסוּדְסְקְיֶגוֹ 7 (Piłsudskiego 7). ההוצאות להורג ההמוניות לוו גם במקרים רבים במכות, אונס ושוד של רכוש יהודי[1.8].

בספטמבר 1939 הרסו הגרמנים את בית הכנסת הישן וב-25 בדצמבר הוצת בית הכנסת החדש. במקביל הוקם בצ'נסטוחובה היודנראט, בראשותו של ליאון קפינסקי.

בתחילה תוכנן לגרש את כל יהודי שלזיה עילית לשטחי הגנרלגוברנמן, אך בעקבות התנגדות הממשל בגנרלגוברנמן הוחלט להקים גטאות ולרכז בהם את היהודים על מנת לברור מתוכם כוח עבודה זול[1.9]. עוד לפני הקמת הגטו, היודנראט בצ'נסטוחובה נאלץ להרחיב את פעילותו על מנת לעמוד בדרישות ההולכות וגוברות של השלטונות הגרמניים שהכריזו בכל פעם על גזרות חדשות. בדצמבר 1940 היו ביודנראט 21 מחלקות (כולל המשטרה היהודית), שהעסיקו 676 פקידים בכירים וזוטרים בסגל המנהלי. הגטו הוקם באפריל 1941 בתקנה של השטאטהאופטמאן של צ'נסטוחובה ונדלר, מיום 09.04.1941 (המתוארכת ליום 7 באפריל) להקמת רובע יהודי סגור בעיר. הגטו נסגר ביום 23.04.1941[1.10]. בגטו שוכנו 40,000 אנשים ממוצא יהודי (לפני חיסול הגטו חיו בו 48,000 אנשים). לאחר הקמת הגטו, החלו משלוחים של יהודים מצ'נסטוחובה, בין היתר לאתרי בניית ביצורים בגבול הגנרלגוברנמן עם ברית המועצות; לבית החרושת לתחמושת בסְקָזִ'יסְקוֹ קָמְיֶנָּה (Skarżysko Kamienna) ובְּלִיזִ'ין (Bliżyn). בסך הכל נשלחו מצ'נסטוחובה 3000 יהודים במהלך שנת 1941. ביום 22.09.1942 החלו הגרמנים בחיסול הגטו, עד לחיסולו הסופי ביום 08.10.1942. במהלך תקופה זו נשלחו מצ'נסטוחובה 38,250 יהודים למחנה ההשמדה הגרמני טרבלינקה II ו-2000 אנשים נורו ונקברו בקברי אחים ברחוב קָבְיָה (Kawia). את יתר תושבי הגטו, בין 5000 ל-6000 יהודים, ריכזו הגרמנים ב"גטו הקטן" שהוקם בנובמבר 1942. תושביו של "הגטו הקטן" הופנו לעבודות כפייה במפעל החימוש הסאג (Hugo Schneider AG). בשנים 1943-1942 הגרמנים ירו למוות ב-850 יהודים שנבחרו באקראי. מתחילת 1943 החלו הגרמנים בסלקציות בקרב האוכלוסייה היהודית. חלק מהיהודים נשלחו לגטו רָדוֹמְסְקוֹ, למחנה עבודות הכפייה בליז'ין, ואילו אנשים שלא יכלו להיות מנוצלים לצרכי עבודה (בעיקר ילדים וקשישים) - נורו למוות. פעולות אלה קדמו לחיסולו הסופי של "הגטו הקטן", בו החלו הגרמנים ביום 26.06.1943. פעולת חיסול הגטו נתקלה בהתנגדות מצד חברי הארגון היהודי הלוחם (אי"ל), התנגדות אשר הסתיימה בתבוסה ביום 30.06.1943 ובשריפתם חיים של 500 יהודים בגטו.

3900 היהודים הניצולים רוכזו בשלושה מחנות עבודה: אפרטבאו (מפעל פֶּלְטְזֶרִי), וארטוורק (מפעל "ורטה") ואייזנהוטה (הוּטָה צ'נסטוחובה, מפעל לייצור פלדה). ב-20 ביולי 1943 נערכה סלקציה בקרב האסירים, במחנה פֶּלְטְזֶרִי נורו למוות 300 אנשים, ומאה נוספים ברחוב גָרִיבָּלְדְיֶגוֹ (Garibaldiego). בדצמבר 1200 יהודים נשלחו לגרמניה. הגברים נשלחו למחנה הריכוז הגרמני בוכנוואלד, ואילו הנשים נשלחו למחנה הריכוז הגרמני דכאו. אף אחד מהם לא שרד.

במחצית השנייה של 1944 החלו לשלוח למחנות העבודה בצ'נסטוחובה יהודים מגטו לודז' המחוסל וממחנות העבודה במחוזות קְיֶלְצֶה וראדוֹם (בעיקר סקרז'יסקו-קמיינה). בדרך זו, מספר האסירים גדל לכ-10,000. בימים 16-15 בינואר 1945 התקיים פינוי מזורז ברכבות של 3000 יהודים למחנות ריכוז גרמניים ברייך השלישי (כולם נספו). בתום המלחמה שוחררו בצ'נסטוחובה 5200 יהודים. ממחנות הריכוז ברגן-בלזן (15 באפריל), בוכנוואלד (1 במאי) ורוונסברוק (5 במאי) שוחררו בסך הכל כ-3000 מיהודי צ'נסטוחובה[refr:|The Destruction of Czenstokov (Częstochowa, Poland), red. S. Waga, Buenos Aires 1949 [online] http://www.jewishgen.org/Yizkor/Czestochowa2/Czestochowa2.html [date: 15.04.2014].]].

לאחר תום מלחמת העולם השנייה התגוררו בצ'נסטוחובה למעלה מ-5000 יהודים. מרביתם היו אסירים לשעבר במחנות הגרמניים שפעלו בתקופת המלחמה בצ'נסטוחובה וסביבתה. חיי הקהילה היהודית בעיר החלו להתאושש במהירות. קמו שלוחות של ארגונים שונים, בהם גם הוועד היהודי אשר היה כפוף לוועד המרכזי של יהודי פולין. נפתח בית ספר יהודי, בתי יתומים וכן קהילה יהודית ברחוב גריבלדייגו 18. המפלגות היהודיות המקומיות חידשו את פעילותן, בהן הבונד והארגונים הציוניים, אשר בנוסף לפעילותם האידיאולוגית עסקו גם בתמיכה סוציאלית בחבריהן ובני משפחותיהם. בשנות הארבעים רבים מתושבי העיר היהודים תפקדו בזכות הסיוע הכספי שקיבלו מהג'וינט והוועד המרכזי של יהודי פולין. על מנת להבטיח מקומות עבודה הקים הסניף המקומי בצ'נסטוחובה של הוועד היהודי קואופרטיב של חייטים וסנדלרים. קמו גם סדנאות חייטים, סנדלרים ונגרים פרטיות. ביוני 1946 התגוררו בעיר 2000 יהודים אך הפוגרום בקיילצה (4 ביולי 1946) דחף רבים מהם להגירה. לאחר הפוגרום בקיילצה הוקם ליד הוועד היהודי, כמו גם במקומות אחרים שבהם חיו יהודים, סניף של "הוועדה המיוחדת" שנועדה להבטיח את ביטחונה של הקהילה.  

במפנה השנים 1950/1949 רוב המוסדות היהודיים בצ'נסטוחובה, כמו גם בפולין כולה, נסגרו או הולאמו. ביום 29.10.1950 נוסד האגודה היהודית החברתית-תרבותית (TSKŻ) שאיחד לגוף אחד את הוועד המרכזי של יהודי פולין והאגודה התרבותית היהודית. בצ'נסטוחובה קם סניף מקומי של האגודה היהודית החברתית-תרבותית (TSKŻ) אשר פיתח את פעילותו בשנות החמישים והשישים וכוון בעיקר לילדים ובני נוער. במסגרת האגודה התקיימו לימודי אנגלית וחוג לדרמה. בשנת 1957, עם הקמת "אורט" בפולין, הוקמה בצ'נסטוחובה וועדה אזורית של "אורט" אשר קיימה, בין היתר, קורס לתפירת מוצרי עור[1.11].

מצבם של יהודי צ'נסטוחובה, כמו בערים אחרות, הידרדר עם פרוץ הקמפיין "האנטי-ציוני" בפולין בקיץ 1967, אשר שיאו באירועי מרץ 1968. כתוצאה מאירועים אלה היה גל הגירה נוסף שבעקבותיו, בתחילת שנות השבעים, חדלה הקהילה היהודית בצ'נסטוחובה להתקיים.

תחייה מחודשת של החיים היהודיים בצ'נסטוחובה החל עם התמוטטות השלטון הקומוניסטי בפולין אחרי 1989[1.12].
 

Print

הערות שוליים

  • [1.1] Brenner L., The Rise of the Jewish Settlement in Czestochowa 1700–1939, [w:] Czenstochov; A new Supplement to the Book Czenstochover Yidn” [online] http://www.jewishgen.org/yizkor/Czestochowa/cze005.html [date: 15.04.2014]; Mizgalski J., Żydzi Częstochowianie, Częstochowa 2004.
  • [1.2] Szacki J., Jews in Czenstochowa Up to the First World War, [w:] The Jews of Czestochowa (Częstochowa, Poland), Translation of  Tshenstokhover Yidn”, red. R. Mahler, New York 1947 [online]  http://www.jewishgen.org/yizkor/Czestochowa1/cze003.html [date: 15.04.2014].
  • [1.3] Mizgalski J., Żydzi Częstochowianie, Częstochowa 2004, passim.
  • [1.4] Borenstein J., Zagadnienia pauperyzacji ludności żydowskiej w Polsce, „Biuletyn Żydowskiego Instytutu Historycznego” 1955, s. 9.
  • [1.5] Berenstein T., Walka KPP przeciwko pogromom, „Biuletyn Żydowskiego Instytutu Historycznego” 1955, s. 12.
  • [1.6] Mizgalski J., Żydzi Częstochowianie, Częstochowa 2004.
  • [1.7] Berenstein T., Walka KPP przeciwko pogromom, „Biuletyn Żydowskiego Instytutu Historycznego” 1955, s. 25.
  • [1.8] Orenstayn B., Czestochowa Jews in the Nazi Era, [w:] Czenstochov; A new Supplement to the Book Czenstochover Yidn (Częstochowa, Poland), red. E.C. Singer, New York 1958 [online] http://www.jewishgen.org/yizkor/Czestochowa/cze039.html [date: 15.04.2014].
  • [1.9] Świerkosz K., Żydzi w obozach hitlerowskich na Śląsku Opolskim podczas II wojny światowej, [w:] 45. rocznica powstania w getcie warszawskim (19431988), materiały z sesji popularnonaukowej, Opole 1988.
  • [1.10] Rutkowski A., Zagłada Żydów w dystrykcie radomskim, „Biuletyn Żydowskiego Instytutu Historycznego” 1955, s. 83.
  • [1.11] Borkowski M., Kirmiel A., Włodarczyk T., Śladami Żydów: Dolny Śląsk, Opolszczyzna, Ziemia Lubuska, Warszawa 2008, s. 8; Brener L., Der jidiszer jiszuw in Czenstochow noch der cwejter welt-milchome (1945–1956), [w:] Czenstochov. A New Supplement to The Book „Czenstochover Yidn”, red. S.D. Singer, New York 1958, ss. 81–84; Namysło A., Utracone nadzieje. Ludność żydowska w województwie śląskim/katowickim w latach 1945–1970 / Lost Hopes. Jews in Silesian/Katowickie Voivodeship in Years 1945–1970, Katowice 2012, ss. 40, 124, 141, 160, 168, 172.
  • [1.12] Borkowski M., Kirmiel A., Włodarczyk T., Śladami Żydów: Dolny Śląsk, Opolszczyzna, Ziemia Lubuska, Warszawa 2008, ss. 8–10.