בשנת 1702 מוזכרים לראשונה יהודים המתגוררים באזור קָטוֹבִיץ של היום. על פי הדיווח מאותה שנה, פונדקאי מקוּזְ'נִיצָה בּוֹגוּצְקָה (Kuźnica Bogucka) שילם מס שנתי בגובה 150 פלורינים. עם זאת, נכון יהיה לקשור את תחילת ההתיישבות היהודית בקטוביץ בצו הסובלנות (בגרמנית: Toleranzpatent) שפרסם הקיסר קרל השישי במאי 1713, המתיר ליהודים להתיישב בשלזיה לאחר תשלום מס סובלנות מיוחד. הצו הקיסרי חילק את הקהילה היהודית לשתי קטגוריות: האחת - יהודים בעלי אדמות וכאלה שאינם בעלי אדמות (אשר ישלמו מיסים נמוכים יותר) והשנייה - יהודים "נסבלים". כמו כן, יהודים מגְלוֹגוּב (Głogów) ומבְּיָאלְה פְּרוּדְנִיצְקָה (Biała Prudnicka) היו פטורים ממס הסובלנות[1.1].


בשנת 1726 נאסר על יהודים חדשים (שכונו "זרים") להתיישב בשלזיה במקומות בהם לא התגוררו כבר יהודים. איסור זה נכלל בתקנות שלטונות שלזיה, Wegen der Juden. תקנות אלה הציגו גם את מה שכונה "עיקרון האִינקוֹלָאט" - בכל משפחה יהודית, הזכות להתחתן ולהתגורר (inkolae) ניתנה לבן אחד בלבד. הבנים האחרים במשפחה נחשבו "זרים" ועם התבגרותם נאלצו לעזוב את גבולות שלזיה[[refr:|Rabin I., Vom Rechtskampf der Juden in Schlesien (15821713), „Jahresbericht der jüdisch-teologischen Seminars für das Jahr 1926” 1927, ss. 50–51.]].


האזכור הראשון של יהודים המתגוררים בכפר בּוֹגוּצִ'יצֶה (Bogucice, בגרמנית - Bogutschütz), כיום אחת משכונותיה של קטוביץ, מגיע משנת 1733[[refr:|Kirshenboim S. L., Krakowski S., Katowice, [w:] The Encyclopedia Judaica, ed. M. Berenbaum, F. Skolnik, t. 12, Detroit 2007, s. 6.]]. כפי שעולה מרשומות קהילת בוגוצ'יצה, באותה תקופה התגורר בכפר הסמוך, קטוביץ, יהודי אחד אשר ניהל פונדק ומִבשלת בירה. לאחר מכן, בשנת הארבעים של המאה השמונה-עשרה, מזכיר דו"ח הביקורת של קהילת בוגוצ'יצה את נוכחותם של ארבעה יהודים , אך לא ברור מהדו"ח באיזה חלק של הקהילה הם מתגוררים.


במהלך מלחמת שלזיה הראשונה, בשנת 1742, מרבית שלזיה הייתה תחת שלטון ממלכת פרוסיה, למעט שלזיה הצֶ'שִינִית (Śląsk Cieszyński) ודוכסות אוֹפָּבָה (Księstwo Opawskie). יהודי שלזיה בירכו את השלטון הפרוסי החדש בתקווה גדולה לחיים טובים יותר. כך תאר ההיסטוריון היהודי, הרב מרקוס בראן, את הלך הרוח באותם ימים: "יהודי שלזיה המדוכאים פנו אל מלך פרוסיה הצעיר אשר נכנס לשלזיה בדצמבר, מלאי תקווה ואמון כי קרן של צדק ועדנה תאיר סוף-סוף את נתיבי חייהם החשוכים" [1.2].


בתחילה לא גילו הרשויות הפרוסיות עניין מיוחד ביהודי שלזיה. עם הזמן החל המלך פרידריך השני להגביל את החופש של הקהילה היהודית באמצעות מיסים שונים, אשר הכניסו כספים לקופת המדינה. בשנת 1748 הכריזה ממלכת פרוסיה על צו ראשון נגד היהודים, אשר חייב את כל היהודים המתגוררים בשלזיה שנה לפחות בתשלום מס בגובה 10% מנכסיהם במקרה של הגירה מן הארץ. הגבלות ספציפיות הוטלו על יהודים אשר עסקיהם נכשלו. אלו שפשטו את הרגל או שנמצאו אשמים בסחר בסחורה גנובה איבדו את הזכות להתגורר בשלזיה ואולצו לעזוב[1.3].


ב-17 באפריל 1750 פרסמו הרשויות הפרוסית מסמך בשם "תקנות ראשיות וזכויות כלליות בפרוסיה" אשר הגדיר בפירוט את מצבם המשפטי, החברתי, הפוליטי והכלכלי של היהודים. כך כתב יעקב יעקובסון על תקנות אלה: "כמו בכל מקום בגרמניה, גם תקנות ראשיות אלה נועדו להגביל את מספר היהודים המתגוררים בארץ, להתיר להם פעילות מוגדרת בלבד בתוך המערכת הכלכלית הלאומית ולהטיל עליהם מיסים גבוהים ככל האפשר על הבטחת ביטחונם ועל טולרנטיות לנוכחותם"[1.4].


המסמך המשפטי החשוב ביותר להסדרת מעמדם של יהודי שלזיה (למעט ורוצלב וגְלוּגוֹב) פורסם ב-2 בדצמבר 1751 וניקרא בגרמנית  Juden Reglement. מסמך זה הטיל על בעלי הקרקעות ומועצות העיר חובת דיווח לזקני המחוז ומשרד הסובלנות המלכותי, בכל מקרה של התיישבות יהודים בשטחיהם, תוך 14 יום. בצורה זו נוצרה מערכת פיקוח על הגירה יהודית לשלזיה. הרשויות הפרוסיות לא גילו סובלנות לקבצנים ונוודים יהודים[1.5]. בשנת 1752 צו נוסף אסר על יהודים לרכוש קרקעות. בשנת 1754 הוצגה מערכת מיסוי חדשה ומס מיוחד הנקרא בגרמנית  Toleranzgeld, אשר כלל גם את מי שכונו יהודים "נסבלים".


במהלך מלחמת שבע השנים (1756–1763) נקלעה פרוסיה למצב כלכלי קשה מאוד. כדי להקל על השלכות המשבר הכלכלי, הרשויות הפרוסיות העניקו זכויות מיוחדות ליצרנים והיזמים היהודים העשירים ביותר. הם קיבלו את זכות ההתאזרחות (בגרמנית: Naturalisationspatente), אך זו ניתנה לקבוצה מצומצמת מאוד בקהילה היהודית.


בספטמבר 1768 אסרו הרשויות הפרוסיות על הקמת בתי עלמין יהודיים חדשים ובניית בתי כנסת ללא תשלום זיכיון מיוחד. הצווים הפרוסיים הבאים התירו ליהודים להתיישב רק בכפרים ולעבוד כפונדקאים, בעלי מלאכה, אופים וחוכרים של מִבשלות חצר.


בשנת 1776 הורו הרשויות הפרוסיות לכל היהודים המתגוררים על הגדה השמאלית של נהר האוֹדר לעבור בתוך חודש ימים לגדה הימנית של הנהר. היהודים שעברו למקומות הישוב החדשים הורשו להתגורר בכפרים בלבד. אך כבר בספטמבר 1779 שינו הרשויות הפרוסיות את דעתן והורו לכל היהודים לעזוב את הכפרים ולהתיישב בערים. עיר המגורים העיקרית שהועידו למטרה זו היתה גְלִיבִיצֶה (Gliwice). ב-17 באוגוסט 1780 הוֹעידה לשכת ורוצלב חמש ערים ליישובם מחדש של יהודים: טָרְנוֹבְסְקְיֶה גוּרִי (Tarnowskie Góry), מִיסְלוֹבִיצֶה (Mysłowice), מִיקוֹלוּב (Mikołów), לוּבְּלִינְיֶץ (Lubliniec), בְּיֶרוּן סְטָארִי (Bieruń Stary). פירוש הדבר היה כי היהודים החיים בקטוביץ נאלצו לעזוב את מקום מגוריהם. עם זאת, כבר בשנת 1787 נסוגו הרשויות הפרוסיות מהוראת יישובם מחדש של היהודים בערים המיועדות, כיון שהערים אותן עזבו היהודים סבלו הפסדים כלכליים גדולים למדי. כתוצאה מכך, בשנת 1787 הורשו היהודים לשוב לאזור קטוביץ.


בשנת 1791 התירו הרשויות ליהודים להקים אגודות בעלי מלאכה משלהם, אולם בפועל נתקלו אלו בהתנגדויות ומחאות חריפות מצד בעלי מלאכה וסוחרים נוצרים, אשר חסמו למעשה את התחרות מצד היהודים. במחצית השנייה של המאה השמונה-עשרה יהודי שלזיה עילית נדרשו לרכוש תעודות רשמיות לכל המשפחה, אשר אפשרו להם מגורים באזור. היתרים אלה נקראו בגרמנית Toleranz Accise ו-Nahnung Geld, או Toleranz Zettel.


רישום מדו"ח ביקורת בקהילת בוגוצ'יצה משנת 1792 מזכיר את נוכחותו של יהודי אחד בבוגוצ'יצה: "אין בנמצא מיעוטים דתיים למעט בעל אדמה אחד מקטוביץ בשם משה, וכן אשתו וילדיו"[1.6].


במחצית השנייה של המאה השמונה-עשרה הייתה גרמניה לערש תנועת ההשכלה היהודית. רעיונות ההשכלה עלו בקנה אחד עם עקרונות השוויון והאחווה שהוכרזו על ידי המהפכה הצרפתית של 1789 והתפשטו ברחבי אירופה באמצעות צבא נפוליאון. בהשפעת רעיונות אלה, החלו רשויות פרוסיה בתהליך של שינויים סוציו-אקונומיים שהובילו בסופו של דבר לשינוי במצבם של היהודים בממלכה הפרוסית.


ב-17 באפריל 1797 אימצו רשויות פרוסיה את "כתב הזכויות הכללי ליהודים" (בגרמנית: General-Juden Reglement für Süd und Neu-Ostpreussen) שעדיין הכיר ביהודים כבעלי מעמד נפרד אך עם זאת התיר להם אזרחות עירונית באופן חלקי - חלוקת היהודים ליהודים בני-חסות ויהודים "נסבלים" עדיין נשמרה[1.7].


בפברואר 1808 ביטלו הרשויות הפרוסיות את כל זכויות היתר הפיאודלית של הגילדות והערים, ובכלל זה את הזכות De non tolerandis Judaeis. מאותו רגע, יכלו היהודים, באישור הרשויות, להתיישב בכל הערים בשלזיה ולרכוש נדל"ן בחופשיות. ב-11 במרץ 1812 פרסם המלך פרידריך וילהלם את ה"צו לענייני יחסים אזרחיים" (בגרמנית:  Edikt betreffend die bürgerlichen Verhältnisse der Juden in dem Preußischen Staate), הידוע בכינויו "צו האמנציפציה". צו מלכותי זה הכיר ביהודים כאזרחים שווים של ממלכת פרוסיה, עם כל הזכויות הנובעות ממעמד זה. החל מאותה עת יהודי פרוסיה נקראו "אזרחי המדינה" (בגרמנית: Staatsbürger) או "ילידים" (בגרמנית: Inländer). התנאי לקבלת אזרחות פרוסית היה אימוץ שם ושם משפחה גרמניים ושימוש בשפה הגרמנית. כאישור על קבלת זכויות אזרח מלאות, ניתנו ליהודים אישורים מיוחדים.


על פי צו זה הייתה ליהודים הזכות לחופש מגורים, חופש עיסוק, חופש פולחן דתי והזכות לרכוש נדל"ן בחופשיות. מאותה עת ואילך, היהודים היו חופשיים ללמוד באוניברסיטאות ולעבוד במשרות אקדמיות. זכויות האזרח הטילו עליהם את חובת השירות הצבאי (החל משנת 1813 הם היו חייבים בגיוס). המלך שמר לעצמו את הזכות להחליט על העסקתם של יהודים באדמיניסטרציה הלאומית של פרוסיה. תקנות משפטיות חדשות בטלו את בתי המשפט היהודיים והכירו בקהילות היהודיות כאגודות הנתונות תחת המשפט הפרטי. לדברי סלמה שטרן, "פרידריך הגדול פתח, כנראה בעל כורחו, את הדרך לאמנציפציה כלכלית ותרבותית וכן, בשלב מאוחר יותר, לאמנציפציה פוליטית של היהודים"[1.8]. צו האמנציפציה גם תרם להיווצרות בשלב מאוחר יותר של קהילות ליברליות לצד הקהילות השמרניות, במיוחד בערי שלזיה המתועשות. ביולי 1821 אסרו הרשויות הפרוסיות על היהודים לחתום על מסמכים בעברית ומאותה עת ניתן היה להשתמש בשפה הגרמנית בלבד בכל העניינים הרשמיים.


בנסיבות אלה, סביב שנת 1825, התיישבה המשפחה היהודית הראשונה בעיר קטוביץ, שמנתה אז 800 תושבים [1.9]. באותם ימים התיישב בעיר סוחר הברזל הירשל פרוליך (Hirschel Fröhlich, או Hirsch Frueih) אשר חכר נכס בפרידריכספלאץ (Friedrichsplatz), כיום - רִינֶק (Rynek). במפקד רשמי שהתקיים בשנת 1825 (ופורסם ע"י יוהאן גאורג קני) צוינה נוכחותם של ארבעה יהודים[1.10].


בשנת 1840 התגוררו בקטוביץ 12 יהודים. ביניהם הייתה משפחתו של יצחק גראצר, אשר בשנת 1848 הקים בעיר את מלון "Welt" (אשר שינה את שמו מאוחר יותר למלון "Retzlaff" וכיום עמוד במקום בית הכולבו "Zenit"), מריאן פרוליך (אלמנתו של הירשל אשר נפטר בשנת 1826), עוזר הסוחר יוסף האוסדורף (אשר עבר להתגורר בהמשך במיסלוביצה) וכן הפונדקאי לובל זרניק (אשר עבד אצל גראצר)[1.11]. עד שנת 1844 מספר היהודים בקטוביץ גדל לארבע משפחות, בהן 17 נפשות בסך הכול.


בנובמבר 1847 פרסם המלך פרידריך וילהלם הרביעי את הצו Die Verhättnisse der Juden אשר השווה את הזכויות הפוליטיות והאזרחיות של האוכלוסייה היהודית עם אלה של האוכלוסייה הנוצרית. צו זה הסדיר גם את הסוגיות המשפטיות הרבות בנוגע לארגון ותפקוד הקהילות היהודיות, וכן הגדיר את הטווח הטריטוריאלי של מחוזות בתי הכנסת. בתחילה התפתחה הקהילה היהודית בקטוביץ באיטיות, וזאת בניגוד לקהילות בערים הסמוכות מוֹנְדְזֶ'יוּב (Modrzejów), מִיסְלוֹבִיצָה (Mysłowice), סוֹסְנוֹבְיֶץ (Sosnowiec), דוֹמְבְּרוֹבָה גוּרְנִיצָ'ה (Dąbrowa Górnicza), בֶּנְדְזִין (Będzin) וזָבְיֶרְצֶ'ה (Zawiercie). רק אחרי 1847, כאשר חיבורה של קטוביץ לערי פרוסיה האחרות באמצעות מסילת ברזל תרם לכוח המשיכה של העיר, הואצה התפתחותה של הכלכלה המקומית. במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה התרחשה התפתחות מהירה במיוחד של העיר כמרכז תעשייה כבדה. לפיכך, הפכה קטוביץ למקום אטרקטיבי יותר להתיישבות יהודית. מספר הולך וגדל של משפחות יהודיות התיישב בעיר והתפרנס מפעילויות מסחר ושירותים.


היזמים היהודים הביאו לכאן את העסקים שלהם מהערים הגדולות בסביבה. אוסקר קארו, אשר התגורר דרך קבע בגליביצה, קנה את מפעל הפלדה "Baildon" בקטוביץ, לאחר מכן איחד אותו עם מפעל "Julia" בבּוֹבְּרֶק (Bobrek, כיום שכונה בבִּיטוֹם - Bytom), עם מפעל "Hermina" בלָאבֶּנְדִי (Łabędy) וחברת "Heinrich Kern & Co" (מפעל תיל). כתוצאה מאיחוד זה קם קונצרן Oberschlesische Eisenindustrie A.G.für Bergbau und Hüttenbetrieb. בשלב מאוחר יותר אוחד עמו גם מפעל "Silesia" ברִיבְּנִיק (Rybnik)[1.12]. תושב גליביצה נוסף, פריץ פרידלנדר, היה בעליו של מכרה "Eminenz" ליד קטוביץ[1.13].


גם יזמים יהודים מקטוביץ פיתחו את עסקיהם באופן דינמי. האחים גולדשטיין, שעסקו במסחר בעץ, בנו בתחילת המאה העשרים ארמון בכיכר הנקראת היום כיכר ווֹלְנוֹשְצִ'י (plac Wolności - כיכר החירות)[1.14]. במקום בו נמצא כיום מגרש החניה שמול עיריית קטוביץ, הקימו השותפים פילדר וגלאזר את טחנת הקמח הגדולה ביותר בשלזיה העילית של אותם ימים. בין התעשיינים היהודים של אותה תקופה ראוי להזכיר גם את דוד צְ'ביקליצר שייסד בעיר בית חרושת לסבון ואת מקס קרוֹמוֹלוֹבסקי אשר עסק בייצור מוצרי עור.


בשנת 1847 הקהילה היהודית בקטוביץ הצטרפה מרצונה לקהילה היהודית במיסלוביצה ועשתה שימוש במקווה ובבית העלמין המקומי שבמיסלוביצה. מאז 1850 התאספו יהודי הקהילה לתפילות גם בקטוביץ עצמה, בבתים פרטיים או בדירות שכורות, בעיקר בביתו של זומר (כיום נמצא באותה כתובת דוֹם פְּרָאסִי ברחוב רִינֶק), אצל אדוךף פרוליך (נכס חצר המלך, כיום בית המסחר "Skarbek"), במלון "de Prusse" בפרידריכספלאץ  (בניין זה אינו קיים כיום) או אצל סלומון גולדשטיין (כיום ברחוב וָרְשָבְסְקָה - ul.Warszawska) [1.15].


בשנת 1850 אימץ הפרלמנט הפרוסי חוקה אשר אישרה בסופו של דבר הענקת זכויות אזרח ליהודים. כך תאר זאת ווילי כהן: "למעשה סיימה [החוקה] תהליך ארוך זה. כעת גם יהודי שלזיה, שקיומם היה מאוים לעיתים קרובות במשך חצי מאה, יכולים לעסוק במקצועם במדינה שהפכה למולדתם"[1.16].


בשנת 1855 חיו בקטוביץ 105 יהודים. הם פעלו להקמת בית כנסת קטן וביוזמת היימן פרוליך בית הכנסת היה אמור לקום על מגרש בבעלותו ברחוב הנקרא היום מָרְיָאצְקָה (ul.Mariacka), אבל התכניות לא יצאו לפועל. עם זאת, יהודי קטוביץ לא חדלו ממאמציהם לבנות בית כנסת משלהם וכבר בשנת 1861 נרכש מגרש מנכסי חצר משפחת טילה-וינקלר עבור בית הכנסת העתידי, בצומת הרחובות הנקראים היום 3 במאי (3 Maja) וסְלוֹבָצְקְיֶגוֹ (Słowackiego)[1.17]. הבניין תוכנן על ידי האדריכל איגנץ גרונפלד מקטוביץ. בית הכנסת נחנך ביום 04.09.1862.


באותה תקופה החלה הקהילה היהודית בקטוביץ במאמציה להתנתק מקהילת מיסלוביצה, במטרה להפוך לקהילה עצמאית. ביום 05.02.1862 נשלחה בקשה בעניין זה למשרד המחוזי המלכותי בעיר בִּיטוֹם. לאחר משא ומתן ממושך, ב-05.10.1864, קבלו הרשויות החלטה שהחל מה-1 בינואר 1866 היהודים המתגוררים בקטוביץ, קָטוֹבִיצְקָה הָאלְדָה (Katowicka Hałda, בגרמנית: Kattowitzer Halde, היום אזור בין מרכז העיר קטוביץ ושכונת בְּרִינוּב) וברינוב (Brynów, בגרמנית:  Brynow) יהוו קהילה עצמאית[1.1.15]. זמן קצר לאחר מכן התקיימו בחירות להנהלת הקהילה שתקום והחלו פעילויות להקמת מוסדות הקהילה. עד לבחירת רב הקהילה הראשון בשנת 1871, קבל ישראל בורנשטיין את כל ההחלטות הנוגעות לענייני הדת[1.18].


כאשר בשנת 1865 קבלה קטוביץ זכויות עירוניות, גדל בחדות מספר התושבים היהודים בעיר והגיע ל-573, אשר היוו 12% מכלל אוכלוסיית העיר. עקב גידול האוכלוסייה היהודית בעיר נוצר הצורך בבניית מוסדות דת חדשים: בשנת 1867 נבנה מקווה במגרש הצמוד לבית הכנסת, בתכנונו של האדריכל איגנץ גרונפלד; בשנת 1868 נחנך בית עלמין יהודי הנמצא עד עצם היום הזה ברחוב קוֹזֶ'לְסְקָה (ul. Kozielska). ביום 06.10.1871 הקהילה היהודית בקטוביץ בחרה ברב הראשון שלה, ד"ר יעקב כהן, אשר מילא את תפקידו החל מיום 06.01.1872 ועד תחילת שנות העשרים של המאה העשרים[1.19].


בשנת 1872 נוסד איגוד הקהילות היהודיות של שלזיה עילית (Verband der Oberschlesischen Synagogen-Gemeinden) שנכללה בו גם הקהילה היהודית של קטוביץ. בשנות השבעים המוקדמות של המאה התשע-עשרה התרחב מאוד האזור הכפוף לקהילת קטוביץ, כאשר בשנת 1872 צורפו אל הקהילה גם הקהילות היהודיות של הישובים זָלֶנְזֶ'ה (Załęże), בדרזדורף (Bedersdorf) וגנצדורף (Gnatzdorf). בשנת 1873, בשל המספר הגדל והולך של בני הקהילה היהודית בקטוביץ, התקיימו בבית הכנסת המקומי מספר תפילות בזו אחר זו. בשנת 1876 חל גידול נוסף באוכלוסיית הקהילה היהודית עקב הצטרפותו של הכפר דוֹמְב (Dąb) לקהילה. שנתיים לאחר מכן הוכללו בקהילת קטוביץ גם יוזפדורף (Josefsdorf) וחוחנלוהוט (Hohenlohütte) ובשנת 1884 גם בוגוצ'יצה (Bogucice) וזָבוֹדְזְ'יֶה (Zawodzie)[1.20]. עם ביטולו של הצו המפלה מיום 03.08.1781, אשר הגביל את מספר הסוחרים ובעלי המלאכה היהודים החדשים המתיישבים בעיר, הקהילה היהודית בקטוביץ גדלה במהירות גדולה אף יותר מבחינה דמוגרפית וכלכלית ובסוף שנות ה-80 של המאה התשע-עשרה הייתה לקהילה חזקה באזור.


בשנת 1880 החליטה הנהלת קהילת קטוביץ להרחיב את בית הכנסת. קרל האוסלר היה אמון על תכנון הפרוייקט ועבודות הבנייה בוצעו בשנים 1880–1883. באפריל 1883 התקיים טקס הפתיחה המחודש של בית הכנסת. לצד הקהילה היהודית המתקדמת בקטוביץ פעלו גם קהילות חסידיות שונות, אשר להן היו בתי תפילה משלהן ששכנו בבתים פרטיים.


יהודי קטוביץ נטלו חלק פעיל גם בחיים החברתיים והפוליטיים של העיר וישבו במועצת העיר ובהנהלת העיר.


במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה התגבר מאוד כוחה של התנועה הציונית בקטוביץ. בשנת 1884, ביום השנה המאה להולדתו של משה מונטיפיורי, נדבן יהודי ופעיל חברתי, התקיים בעיר כנס בינלאומי של "חובבי ציון". כנס זה נרשם בהיסטוריה של התנועה כ"ועידת קטוביץ" ובמהלכו התקבלו החלטות הנוגעות לארגון הפנימי של חובבי ציון ואומצה הצהרת תמיכה בהתיישבות היהודית בפלשתינה.


כתוצאה מהתרחבות נוספת של האזורים הכלולים בקהילת יהודי קטוביץ וכן עקב גידול נוסף במספר התושבים היהודים בקטוביץ עצמה, החל דיון בנושא בניית בית כנסת חדש, גדול יותר. בית הכנסת החדש נבנה על פי תכנונו של מקס גרינפלד מחברת Ignatz Grünfeld Baugeschäft. טקס הפתיחה של בית הכנסת הגדול התקיים ביום רביעי, ה-12 בספטמבר בשנת 1900.


תום מלחמת העולם הראשונה הביא עימו תמורות גדולות לשלזיה העילית. תחייתה של המדינה הפולנית (הרפובליקה השנייה) ב-11 בנובמבר 1918 גרמה לעלייתם של זרמים פרו-פולניים בקרב האוכלוסייה בשלזיה, דבר שהוביל לעימותים עם הקהילה הגרמנית ולהתפרצותן של שלוש התקוממויות נוספות בשלזיה. יהודי שלזיה מצא את עצמם בעין הסערה ההיסטורית המתחוללת באזור. מרבית היהודים תמכו במופגן בצד הפרו-גרמני. באותה תקופה, החל משנת 1919, עמד ברונו אלטמן בראש הקהילה היהודית בקטוביץ.


ב-20 במרץ 1921 נערך משאל עם בשלזיה העילית. במהלך ההצבעה רוב הקהילה היהודית הצביעה בעד הישארות שלזיה העילית בגרמניה. בקטוביץ, 85.4% מהבוחרים הצביעו בעד השארתה של העיר בגרמניה ו- 14.6% מהבוחרים הצביעו בעד העברתה לשליטת פולין. אף על פי כן, הקהילה הפולנית הובילה להתפרצותה של התקוממות נוספת בשלזיה והכחישה בתקיפות את תוצאות משאל העם.


לאחר צרופה של קטוביץ לפולין בשנת 1922 היגרו רבים מיהודי העיר לגרמניה. הם הזדהו עם גרמניה ולא הסכימו לשינוי שייכותם הלאומית. רובם התיישבו בביטום ובורוצלב, אשר באותם ימים היו שייכות לגרמניה[1.21]. במקומם, אחרי 1922, החלו להתיישב בשטחי שלזיה יהודים פולנים. אלו הגיעו בעיקר מזָגְלֶמְבְּיֶה דוֹמְבְּרוֹבְסְקִיֶה (Zagłębie Dąbrowskie), אך גם משטחי ממלכת פולין הקונגרסאית. הגירתם של היהודים לשלזיה פיצתה במידת מה על עזיבתם של יהודי גרמניה ואפשרה לקהילות היהודיות בשלזיה לשרוד. עם זאת, הם התקבלו במידה רבה של חוסר שביעות רצון הן מצד הרשויות המקומיות והן מצד היהודים אשר התגוררו בשלזיה מזה דורות רבים. הסיבה לרתיעה זו נעוצה בעובדה שממלכת פולין הקונגרסאית נתפסה על ידי רוב תושבי שלזיה העילית כאזורים נחשלים, עניים ובעלי תרבות נחותה יותר וסטיגמות אלה דבקו ביהודי פולין המהגרים לשלזיה. ראו בהם איום לאור התגברות התחרות הכלכלית, וכן נוצר החשש מצמיחה במגמות פרו-פולניות. קונפליקטים אלו נכנסו לתוך הקהילות היהודיות והשפיעו באופן שלילי על צמיחתן.


בשנים 1924–1928 שימש יחזקאל לוין כרבה של קטוביץ. אחיו אהרון היה רבה של זֶ'שוּב (Rzeszów) וחבר בסיים הפולני מטעם המפלגה השמרנית "אגודת ישראל". כאשר בשנת 1928 עבר הרב יחזקאל לוין ללבוב (Lwów), מונה הרב קלמן חמיידס מבית המדרש בקטוביץ לרבה של העיר. מאחר והרב חמיידס לא שלט בשפה הפולנית, דבר שהיה תנאי למינויו הרשמי, הקהילה היהודית שכרה באופן זמני את שרותיו של רב נוסף - הרב מרדכי פוגלמן מגליציה. עם זאת, פוגלמן המשיך לשמש כרב בשיתוף עם חמיידס במשך שנים רבות, עד לשנת 1939. שני הרבנים היו נואמים ומלומדים יוצאי דופן והיו מעורבים עמוקות בחיי הקהילה המקומית, פעלו בארגוני צדקה רבים ועסקו בנושאים הקשורים בחינוך ורווחה. לאחר פרוץ המלחמה, מרדכי פוגלמן ומשפחתו נמלטו לפלשתינה, שם שימש כרבה של קריית מוצקין עד יום מותו. הרב חמיידס, יחד עם רבנים אחרים משלזיה, ברח עם פרוץ המלחמה ללבוב, אשר הייתה באותם ימים תחת כיבוש סובייטי[1.22].


בשנת 1931, מתוך 5716 אנשי הקהילה היהודית של קטוביץ, כמעט 60% היו מהגרים מאזורים שונים של הרפובליקה הפולנית. באותם ימים, המשבר הכלכלי הלאומי המעמיק החליש את מעמדם של מפעלי התעשייה המקומיים וגרם לעלייה באבטלה. כתוצאה מכך התגברו המתחים באוכלוסיה היהודית בקטוביץ למרות שהקהילה לא חסכה במאמצים לעזור למהגרים החדשים ופעלה באמצעים רבים על מנת להקל על היטמעותם בקהילה המקומית.


כאשר עלו הנאצים לשלטון בגרמניה בשנת 1933 החליטו חלק מהמגרים לשוב לשלזיה עילית. ההחלטה על הגירה מחדש נבעה מרדיפות אנטישמיות בגרמניה. מספר היהודים החוזרים היה כנראה משמעותי כי משרד מחוז שלזיה אישר להנהלת הקהילות היהודיות בקטוביץ לערוך מגבית כדי לעזור ליהודים השבים. המגבית נערכה בין ה-1 ל-30 ביוני 1933 בכל הקהילות היהודיות במחוז שלזיה[1.23].


במחצית השנייה של שנות השלושים, עקב התדרדרות המצב הכלכלי, העמיקו הפערים הכלכליים בין קבוצות שונות באוכלוסייה היהודית. לצד כ-250 משפחות אמידות של בנקאים, תעשיינים, בעלי מונופולים בסחר בתבואה ועץ, בעלי מלונות וחנויות יוקרה[1.24] וכן כ-1000 משפחות המשתכרות ממסחר זעיר, הלכה וגדלה קבוצת העניים נטולי הפרנסה. הקהילה השתדלה לנטרל את ההשפעות השליליות והפעילה פעולות סיוע: בית תמחוי, מרפאה, נסיעות בעת חופשת הקיץ לילדים ממשפחות נזקקות. בשנת 1936 נפתח משרד עבודה יהודי.


המצב הכלכלי הקשה ההולך ומחריף בהדרגה בשנות השלושים של המאה העשרים וכן צמיחתם של ארגונים נאציים בקטוביץ תרמו להידרדרות שיטתית במצבם של היהודים בשלזיה העילית כולה. בשנת 1933 התרחשו בקטוביץ תקריות אנטי-יהודיות ובשנת 1936, כתוצאה מתעמולה אנטי-יהודית בין היתר בעיתונות המקומית, התנהל קמפיין לסגירת בית המטבחיים הכשר[1.25]. כתוצאה מתקנות חדשות שחוקקו בשנים 1937–1938 נשללה מרבים מבעלי המלאכה היהודים, בהם ספרים וחייטים, האפשרות לעסוק במקצועם. בשנת 1937 התרחשו פוגרומים, הוחרמו עסקים יהודיים, חנויות רבות הוצתו וכתוצאה מהאירועים מספר אנשים נהרגו[1.26]. כתוצאה מהתגברות הרדיפות האנטישמיות יהודים רבים עזבו את העיר במחצית השנייה של שנות השלושים. מיד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה נותרו בקטוביץ רק ​​8587 יהודים אשר היוו כ-6.3% מכלל אוכלוסיית העיר[1.27].


לצד בית הכנסת הגדול, פעלו תחת פיקוחה של הקהילה גם בית מדרש, מקווה ובית עלמין יהודי. כמו כן פעלו בעיר בתי ספר רבים וגן-ילדים יהודי. תוכננה בנייתם של בית חולים, בית אבות, בית יתומים ובית כנסת חדש[1.28].


בשנת 1937 נבנה סמוך לבית הכנסת הגדול בניין חדש בן חמש קומות ובו שוכנו מוסדות הקהילה, מרכז תרבות וארגונים רבים. הקהילה הפנתה תשומת לב מיוחדת גם לנושא החינוך. בין שתי מלחמות העולם פעלו לצד תלמוד-התורה שליד בניין הקהילה גם בית ספר ע"ש ברק יוסלביץ ובית ספר לעברית[1.29]. מתחילת 1932 פרסמה הקהילה היהודית בקטוביץ עיתון משלה[1.30].


ב-12 במרץ 1938 כבש הרייך השלישי את אוסטריה, באוקטובר 1938 את חבל הסודטים בצ'כוסלובקיה ואחריו ב-15 במרץ 1939 - את כל צ'כיה ומורביה. יהודי גרמניה המתגוררים בשלזיה העילית הפולנית חששו מתביעות טריטוריאליות נוספות מצד אדולף היטלר, אשר היו עלולות להוביל למלחמה בין גרמניה לפולין. במצב כזה, שלזיה עילית הייתה מוצאת את עצמה תחת כיבוש גרמני. יהודים גרמנים רבים אשר התגוררו בשלזיה הפולנית והכירו את מדיניותו האנטישמית של היטלר העדיפו שלא להמתין להשתלשלות האירועים הבאה והיגרו מערבה. עקב כך מאז 1938 מספר הקהילות היהודיות בשלזיה החל להצטמצם.


ב-1 בספטמבר 1939 תקפה גרמניה את פולין ובכך החלה את מלחמת העולם השנייה. כבר ב-3 בספטמבר כבש הצבא הגרמני את קטוביץ. לאחר כיבוש העיר בזזו הגרמנים את בתי היהודים והציתו את בית הכנסת הגדול. הריסות בית הכנסת פורקו ופונו ובבנייני הקהילה האחרים שוכן מטה הגסטפו.


עד מהרה סופחה קטוביץ לרייך השלישי והפכה לבירת מחוז שלזיה העילית. בשלושת חודשי הכיבוש הראשונים רוב יהודי קטוביץ (11,000–12,000 איש ואישה - תושבים ופליטים כאחד) נאלצו לעזוב את העיר ולעבור לשטחי הגנרלגוברנמן (הממשל הכללי). חלק מהאנשים נמלטו לשטחים שתחת הכיבוש הסובייטי, חלקם נעקרו מבתיהם והועברו לערים שכנות, בין היתר לסוסנובייץ. בסוף 1939 נותרו בעיר בקושי 900 יהודים.


בתחילת 1940 פיתחו רשויות הרייך השלישי את תכנית "Generalplan Ost" בנוגע לפולין הכבושה, ובה תכנון הדרגתי להשמדתם המוחלטת של העם היהודי והצוענים ולאחר מכן גירוש למזרח של חלק ניכר מהפולנים. הפולנים הנותרים היו אמורים לשמש ככוח עבודה משועבד בתעשייה ובחקלאות הגרמניות. יישום התכנית החל קודם כל במחוזות וְיֶלְקוֹפּוֹלְסְקָה, פּוֹמֶרָנְיָה ושלזיה. התכנון המקורי היה לגרש את כל יהודי שלזיה העילית לשטחי הגנרלגוברנמן, אך לאחר התנגדות הרשויות המקומיות באזור הממשל הכללי התקבלה ההחלטה להקים גטאות באזור. בתחילת 1940 נפתחו הגטאות הגדולים ביותר בבנדזין וסוסנובייץ. למעשה היו אלה "עתודות של כוח עבודה" אשר נשלחו למחנות עבודות כפייה ברחבי שלזיה כולה. בחודשים מאי ויוני 1940 גורשו כ-600 מיהודי קטוביץ לחְשָנוּב (Chrzanów), כ-150 לשְצָ'קוֹבָה (Szczakowa) וכן לסוסנובייץ ובנדזין, ושם חלקו את גורלן של הקהילות המקומיות.


החל מאוקטובר 1940 היה אלברכט שמלדט, נציגו המיוחד של הרייכספיהרר אס-אס וראש המשטרה הגרמנית לענייני העסקת לאומים זרים בשלזיה עילית, אחראי על ארגון עבודות הכפייה של יהודי שלזיה. כדי לארגן ולקבץ את מכסות עובדי הכפייה היהודים הוקמה מחלקת עבודות כפייה מיוחדת, שבראשה עמד מאייר בז'סקי עד אמצע 1941. קבוצות של צעירים יהודים נשלחו למחנות כפייה באזורים שסביב הערים קטוביץ ואוֹפּוֹלֶה (Opole)[1.31]. בשנת 1940 הקים הרייכספיהרר היינריך הימלר את מחנה הריכוז אושוויץ-בירקנאו. מחנה זה היה אמור להיות מקור לכוח עבודה בכפייה עבור אזור התעשייה של שלזיה העילית וזָגְלֶמְבְּיֶה דוֹמְבְּרוֹבְסְקִיֶה. מרבית יהודי קטוביץ הגיעו למחנה ההשמדה הנאצי אושוויץ-בירקנאו דרך הגטאות שבשטחי זגלמביה.


במהלך חורף 1942/1943, כאשר החזית המזרחית החלה להתמוטט לאחר התבוסה שנחלו הכוחות הגרמנים בסטלינגרד וההפגזות הכבדות שספגו מפעלי התעשייה בחבל הריין מבעלות הברית, התעשייה בשלזיה העילית החלה לשחק תפקיד מפתח בכלכלת המלחמה הגרמנית. עם הזמן הגיע מכאן 50% מייצור התחמושת של גרמניה. השלטונות דרשו משלזיה להגדיל את ייצור הפחם ואת ייצור הנשק ללא כל השקעה נוספת ועם חוסרים הולכים וגדלים בכוח עבודה. מסיבה זו, עלה הרעיון להקים מחנות עבודות כפייה בסמוך למפעלי התעשייה.


כבר בחודשים מרץ ואפריל 1942 המפקח הכללי של מחנות הריכוז, אס.אס. אוברגרופנפיהרר אוסוולד פוהל, הגדיר את הכללים לניצול כוח העבודה של האסירים. בקיץ 1942 הוחלט לכלול את אסירי מחנות הריכוז בעבודות הכפייה על מנת להגדיל את הפוטנציאל הכלכלי של הרייך השלישי. בספטמבר 1942 הורה אדולף היטלר להקים מחנות עבודה חדשים בקרבת מפעלי התעשייה ומיד לאחר מכן החלו לקום מחנות המסונפים למחנות הריכוז, שאסיריהם נשלחו לעבודות כפייה במפעלים, במטרה לקדם את הכלכלה הגרמנית. בשנים 1943–1944 פעלו בקטוביץ מחנות עבודה רבים, בהם עבדו בעיקר יהודים ממערב אירופה, ובכלל זה כ-900 יהודים מצרפת[1.32].


לאחר המלחמה השתקעו בקטוביץ כ-1500 יהודים, אך בעיקר יהודים שהגיעו מאזורים אחרים בפולין ושרדו את שנות הכיבוש בברית המועצות. בעיר נוסד הוועד היהודי של שלזיה עילית אשר סייע לאלפי פליטים יהודים שעברו דרך קטוביץ בדרכם למערב. בשנת 1950 הוקם סניף מקומי של האיגוד החברתי-תרבותי של יהודי פולין (TSKŻ), אשר פועל בעיר עד עצם היום הזה. מיד לאחר המלחמה, ב-1946, הוקמה בקטוביץ "קהילת בני דת משה" אשר הפכה בשנת 1993 ל"קהילה היהודית". לאחר תחילת מסע התעמולה האנטישמי בשנת 1968 עזבו מרבית יהודי קטוביץ את פולין. בשנת 1969 נותרו בעיר משפחות בודדות בלבד[1.1.32].

Print
הערות שוליים
  • [1.1] Maser P., Weiser A., Juden in Oberschlesien, t. 1, Berlin 1992, s. 26.
  • [1.2] Cytat za: Heitmann M., Lordick H., Zur Geschichte des Judentums in Schlesien, [w:] „Wach auf mein Herz und denke!” – Zur Geschichte der Beziehungen zwischen Schlesien und Berlin-Brandenburg, Berlin – Opole 1995, s. 52.
  • [1.3] Archiwum Państwowe w Gliwicach, Akta Miasta Gliwice, sygn. 6246, 6247, 6248, 6249.
  • [1.4] Cytat za: Heitmann M., Lordick H., Zur Geschichte des Judentums in Schlesien, [w:] „Wach auf mein Herz und denke!” Zur Geschichte der Beziehungen zwischen Schlesien und Berlin-Brandenburg, Berlin – Opole 1995, s. 53.
  • [1.5] Walerjański D., Z dziejów Żydów na Górnym Śląsku do 1812 roku, „Orbis Interior” 2005, t. 5, s. 35.
  • [1.6] Sikora A., Śladami Żydów w Katowicach, „Gazeta Uniwersytecka UŚ” [online] https://gazeta.us.edu.pl/node/258851 [dostęp: 03.06.2014].
  • [1.7] Eisenbach A., Emancypacja Żydów na ziemiach polskich 17851870, Warszawa 1988, ss. 128–129.
  • [1.8] Cytat za: Heitmann M., Lordick H., Zur Geschichte des Judentums in Schlesien, [w:] „Wach auf mein Herz und denke!” – Zur Geschichte der Beziehungen zwischen Schlesien und Berlin-Brandenburg, Berlin – Opole 1995, s. 53.
  • [1.9] Katowice, [w:] Encyclopaedia Judaica, red. F. Skolnik, M. Berenbaum, vol. 12, Detroit, 2007, s. 6.
  • [1.10] Sikora A., Śladami Żydów w Katowicach, „Gazeta Uniwersytecka UŚ” [online], https://gazeta.us.edu.pl/node/258851 [date: 03.06.2014].
  • [1.11] Karski Z., Ha-Jehudim ha-germanim 1865 ad 1922, [w:] Katowic. Perihata ve-szekijata szel ha-kehila ha-jehudit. Sefer Zikaron, red. J. Chrust, J. Frankel, Tel Aviv 1996, s. 6; Sikora A., Śladami Żydów w Katowicach, „Gazeta Uniwersytecka UŚ” [online] https://gazeta.us.edu.pl/node/258851 [date: 03.06.2014].
  • [1.12] Małusecki B., Rodziny gliwickich przemysłowców pochodzenia żydowskiego ich udział w życiu i rozwoju miasta, [w:] Żydzi Gliwiccy, red. B. Kubita, Gliwice 2006, s. 64.
  • [1.13] Małusecki B., Rodziny gliwickich przemysłowców pochodzenia żydowskiego ich udział w życiu i rozwoju miasta, [w:] Żydzi Gliwiccy, red. B. Kubita, Gliwice 2006, ss. 69–71.
  • [1.14] Chrust J., Ha-wilat ha-Goldsteinim be-plac Wolnosci, [w:] Katowic. Perihata ve-szekijata szel ha-kehila ha-jehudit. Sefer Zikaron, red. J. Chrust, J. Frankel, Tel Awiw 1996, s. 23.
  • [1.15] Sikora A., Śladami Żydów w Katowicach, „Gazeta Uniwersytecka UŚ” [online] https://gazeta.us.edu.pl/node/258851 [date: 03.06.2014].
  • [1.16] Cytat za: Walerjański D., Z dziejów Żydów na Górnym Śląsku do 1812 roku, „Orbis Interior” 2005, t. 5, s. 39.
  • [1.17] Schmitz R. P., Ha-Kehila ha-jehudit be-Katowic, [w:] Katowic. Perihata ve-szekijata szel ha-kehila ha-jehudit. Sefer Zikaron, red. J. Chrust, J. Frankel, Tel Aviv 1996, s. 10.
  • [1.1.15] Sikora A., Śladami Żydów w Katowicach, „Gazeta Uniwersytecka UŚ” [online] https://gazeta.us.edu.pl/node/258851 [date: 03.06.2014].
  • [1.18] Kirshenboim S. L., Krakowski S., Katowice, [w:] Encyclopaedia Judaica, ed. M. Berenbaum, F. Skolnik, t. 12, Detroit 2007, s. 6; Schmitz R. P., Ha-kehila ha-jehudit be-Katowic, [w:] Katowic. Perihata ve-szekijata szel ha-kehila ha-jehudit. Sefer Zikaron, red. J. Chrust, J. Frankel, Tel Aviv 1996, s. 10.
  • [1.19] Schmitz R. P., Ha-Kehila ha-jehudit be-Katowic, [w:] Katowic. Perihata ve-szekijata szel ha-kehila ha-jehudit. Sefer Zikaron, red. J. Chrust, J. Frankel, Tel Aviv 1996, s. 10.
  • [1.20] Kirshenboim S. L., Krakowski S., Katowice, [w:] Encyclopaedia Judaica, ed. M. Berenbaum, F. Skolnik, t. 12, Detroit 2007, s. 6; Schmitz R. P., Ha-kehila ha-jehudit be-Katowic, [w:] Katowic. Perihata ve-szekijata szel ha-kehila ha-jehudit. Sefer Zikaron, red. J. Chrust, J. Frankel, Tel Aviv 1996, ss. 10 i n.
  • [1.21] Eshel-Kaufmann A., Kehila ktana ve-toseset, [w:] Katowic. Perihata ve-szekijata szel ha-kehila ha-jehudit. Sefer Zikaron, red. J. Chrust, J. Frankel, Tel Aviv 1996, s. 37.
  • [1.22] Kirshenboim S. L., Krakowski S., Katowice, [w:] Encyclopaedia Judaica, ed. M. Berenbaum, F. Skolnik, t. 12, Detroit 2007, s. 6; Schmitz R. P., Ha-kehila ha-jehudit be-Katowic, [w:] Katowic. Perihata ve-szekijata szel ha-kehila ha-jehudit. Sefer Zikaron, s. 10; Eshel-Kaufmann A., Kehila ktana ve-toseset, [w:] Katowic. Perihata ve-szekijata szel ha-kehila ha-jehudit. Sefer Zikaron, red. J. Chrust, J. Frankel, Tel Aviv 1996, s. 37.
  • [1.23] Archiwum Państwowe w Katowicach, Akta miasta Tarnowskie Góry, sygn. 3311, k. 75; Gwóźdź K., Żydzi w okresie międzywojennym, [w:] Historia Tarnowskich Gór, red. J. Drabina, Tarnowskie Góry 2000, s. 434.
  • [1.24] Chrust J., Haje ha-kalkala bi-sznot ha-szloszim, [w:] Katowic. Perihata ve-szekijata szel ha-kehila ha-jehudit. Sefer Zikaron, red. J. Chrust, J. Frankel, Tel Aviv 1996, ss. 56-58.
  • [1.25] Chrust J., Ha-antiszemijot, [w:] Katowic. Perihata ve-szekijata szel ha-kehila ha-jehudit. Sefer Zikaron, red. J. Chrust, J. Frankel, Tel Aviv 1996, ss. 59–61.
  • [1.26] Schmitz R. P., Ha-kehila ha-jehudit be-Katowic, [w:] Katowic. Perihata ve-szekijata szel ha-kehila ha-jehudit. Sefer Zikaron, red. J. Chrust, J. Frankel, Tel Aviv 1996, s. 10 i n.
  • [1.27] Kirshenboim S. L., Krakowski S., Katowice, [w:] Encyclopaedia Judaica, ed. M. Berenbaum, F. Skolnik, t. 12, Detroit 2007, s. 6; Schmitz R. P., Ha-kehila ha-jehudit be-Katowic, [w:] Katowic. Perihata ve-szekijata szel ha-kehila ha-jehudit. Sefer Zikaron, red. J. Chrust, J. Frankel, Tel Aviv 1996, s.10 i następne.
  • [1.28] Chrust J., Haje ha-kehila bi-sznot ha-szloszim, [w:] Katowic. Perihata ve-szekijata szel ha-kehila ha-jehudit. Sefer Zikaron, red. J. Chrust, J. Frankel, Tel Aviv 1996, ss. 41 i n.
  • [1.29] Schmitz R. P., Ha-kehila ha-jehudit be-Katowic, [w:] Katowic. Perihata ve-szekijata szel ha-kehila ha-jehudit. Sefer Zikaron, red. J. Chrust, J. Frankel, Tel Aviv 1996, s. 10 i n.
  • [1.30] Chrust J., Ha-iton ha-riszmi szel ha-kehila, [w:] Katowic. Perihata ve-szekijata szel ha-kehila ha-jehudit. Sefer Zikaron, red. J. Chrust, J. Frankel, Tel Aviv 1996, s. 27.
  • [1.31] Śladami Żydów z Zagłębia Dąbrowskiego. Wspomnienia, red. B. Ciepiela, M. Sromek, Będzin 2009, s. 24.
  • [1.32] Kirshenboim S. L., Krakowski S., Katowice, [w:] Encyclopaedia Judaica, ed. M. Berenbaum, F. Skolnik, t. 12, Detroit 2007, s. 6.
  • [1.1.32] Kirshenboim S. L., Krakowski S., Katowice, [w:] Encyclopaedia Judaica, ed. M. Berenbaum, F. Skolnik, t. 12, Detroit 2007, s. 6.