האזכורים הראשונים לגבי העיירה קיילצה מופיעים במסמכים מן השנים 1081-1084, אף על פי שיש הסבורים כי הייתה באזור התיישבות שעסקה במסחר זמן רב קודם לכן. הייתה שם גם טירה ששימשה כמקום מושבו של הנציב המקומי. בראשית המאה ה-12 עברה הבעלות על הטירה לידי הבישופים של קרקוב, אשר הפכו אותה לאחוזת הקיץ שלהם. בין השנים 1081-1101 נבנתה ביישוב כנסיית עץ שהוקדשה לקדוש וויצ'ך, ובשנים 1135-1137 ייסד המלך בולסלאב עקום הפה מנזר בנדיקטיני על פסגת ה-Święty Krzyż (הצלב הקדוש). פעמיים פשטו טטרים על ההתיישבות שהתפתחה סביב מושב הבישופים, פעם באמצע המאה ה-12 ולאחר מכן שנית באמצע המאה ה-13, בשתי הפעמים היא נבנתה מחדש. חוק מגדבורג ניתן לקיילצה ב-1364. זכות היסוד מציינת בבירור שהעיירה שייכת לבישופות של קרקוב ונותרת חלק מרכוש הכנסייה. כעיר של הבישוף, קיילצה קיבלה את זכות ה- de non tolerandis Judaeis("הזכות שלא לסבול יהודים"), אשר נשארה בתוקף עד הרפורמות של אלכסנדר וילופולסקי בשנת 1862.

 

המאות ה-15 וה-16 היו תקופה של צמיחה כלכלית ודמוגרפית עבור קיילצה, אשר נגרמה כתוצאה מהתפתחות דינמית בתעשיית מכרות הברזל והמתכות האחרות שנמצאו באזור. במאה ה-16 העיר התפתחה גם כמרכז מסחר ומלאכה, כאשר המונרכים ששלטו באותה העת העניקו לה פריבילגיות רבות. שלושה ירידים נערכו שם מדי שנה, ושוק התקיים פעם בשבוע. מ-1579 הורשתה העיר להכין לעצמה וודקה ובירה. באמצע המאה ה-16 נבנה בכיכר השוק בית עירייה עשוי לבנים, ובקירבת העיר נבנתה כנסייה שהוקדשה לקדוש ליאונרד. בשלהי המאה ה-16 מבנה האחוזה לשעבר הוחלף בארמון רנסאנס חדש שעוצב ע"י ארכיטקט איטלקי מלוגאנו, ג'ובאני טרבנו. בנוסף, הוקמו בית חולים וכנסייה חדשה לכבוד השילוש הקדוש. במחצית השנייה של המאה ה-17 הביאו מלחמות, מתיחות חברתית, ומגפות לחורבן העיר והחלישו את מעמדה. במהלך הפלישה השבדית, בשנת 1655, העיירה קיילצה כמעט נשרפה עד ליסוד, בשעה שצבאו של קארל גוסטב הרס את המפעלים הסמוכים וכפה מיסים גבוהים על העיירה. הבנייה המחודשת של קיילצה החלה בראשית המאה ה-18. אז נבנו סמינר ובית ספר תיכון שהיו בחסות אקדמיית קרקוב משנת 1735, ובנוסף הוקמו תיאטרון, מבשלת שיכר, בתי מגורים מקושתים בכיכר השוק, ובית חולים שנוהל ע"י "אחיות הרחמים" בכנסיית הקדוש ליאונרד. מכרה אבן סיד נפתח בגבעת Kadzielnia יחד עם שני מפעלי לבנים.

הודות לתרומה של הבישוף אנדז'י זלוסקי הוקם האיגוד הראשון שהציע הלוואות ללא ריבית.

קראו לו Mons Pietatis (בלטינית: הר של צדקה). כיוון שקיילצה הייתה עיירת בישוף, יהודים לא הורשו להתיישב בין חומותיה. למרות זאת איסור זה הופר לעיתים קרובות, ולכן ב-1761, בהתאם לצו הבישוף, נאלצו כל תושבי קיילצה היהודיים להתפנות. ביולי 1789 החליט ״הסיים בן ארבע השנים״ שרכוש הבישופים של קרקוב יועבר לבית המלוכה. זמן קצר לאחר מכן העניק המלך את תמיכתו בפיתוח תעשיית מתכות, כולל עיבוד נחושת. החלטה זו הובילה לתקופה של צמיחה בקיילצה.

 

ב-24 למאי 1800, החריבה שרפה עצומה כמעט את כל הבתים במרכז העיירה, יחד עם בית העירייה. אף על פי כן העיר שוקמה במהרה. 

 

משנת 1795 הייתה קיילצה תחת המשטר האוסטרי (גליציה המערבית), ומשנת 1809 הייתה שייכת לדוכסות וורשה. אחרי קונגרס וינה, ב-1815, הפכו העיירה קיילצה וכל שטחה לחלק מממלכת פולין, שנותרה תחת שליטה רוסית. בהיותה בירת פרובינציית קרקובסקיה, קיילצה הייתה המרכז המנהלי של האזור. בניית מסילת רכבת לקיילצה הביאה לצמיחה כלכלית ודמוגרפית מהירה. עד השנה 1816 הפכה קיילצה למושב "דירקטוריון הכריה המרכזי", אשר פיקח על פיתוח התעשייה של האזור. הודות לסטניסלב סטאשיק הוקמה בשנת 1816 "האקדמיה לכרייה", שהייתה האוניברסיטה המקצועית הראשונה בפולין, בארמונו לשעבר של הבישוף. בעיר היו גם תיכון לבנים (חטיבת הביניים לבלשנות), ובתי ספר פרטיים לבנות.

 

כעונש על תמיכתה של קיילצה ב"התקוממות נובמבר" הונמכה פרובינציית קרקובסקיה לדרגת מחוז (Kraków guberniya), תחת סמכות המפקד העליון. חטיבת הביניים של העיר נסגרה גם היא. שנת 1845, בעקבות רפורמה מנהלית, בוטל מחוז קיילצה והעיר הפכה לאחת מערי הפרובינציה במחוז ראדום. בגין תמיכתה של קיילצה במרד הלאומי ההמוני בשנים 1863-1864 נענשה העיירה במיסים שונים. כמו כן, רכושם של רבים מתושבי העיירה נלקח מהם, והם הוגלו לסיביר או נשלחו לכלא.

בנובמבר 1864 התפרק המנזר שעל גבעת Karczówka, וזמן מה לאחר מכן הוחרם חלק מהסחורה של הסמינר. בשנת 1867 ארמון הבישוף לשעבר הפך למושבו של המושל הרוסי, ובשנת 1865 הקימו הפולשים כנסייה אורתודוקסית ("כנסיית העלייה") עבור חיילי המשמר שהוצבו בקיילצה. בעייני תושבי העיירה היווה מקדש זה סמל לשעבוד.

 

[מתרגמת: ליאור שטרנברג, מגיהה: סאשה פייגין, תיכון 'רמות חפר', 2010]

 

[המשך:]

בתוקף סמכות צו הצאר מ-1862, הורשו היהודים להתיישב בתוך חומות קיילצה. מאותו רגע הלכה הקהילה והתפתחה במהירות. משנות השמונים של המאה ה-19, למרות הרדיפה והטרור מצד הרוסים, החלה העיר להתפתח מבחינה כלכלית ודמוגרפית. משנת 1870, קיילצה, שזכתה מחדש במעמד של פרובינציה רוסית (guberniya), הוציאה עיתון משלה שנקרא: Gazeta Kielecka; בשנת 1871 הוקם בה שוק; בשנת 1873 לעיר כבר הייתה תחנת מכבי אש (של מתנדבים); וכן הוקמו בית החולים "סנט אלכסנדר" ומלון "לארדל". גם האוכלוסייה גדלה בהדרגה - בשנת 1875 חיו רק 8082 אנשים בקיילצה, ובשנת 1897 כבר חיו בה 13,456 אנשים, 25% מהם יהודים. זמן מה לאחר מכן הוקם בית כנסת ברחוב Warszawska. ב-1900 היו בעיר מפעל שיש,2 מצבעות בדים, מנסרה, 3 מפעלים לייצור אריחים, 2 מבשלות תמד (שיכר דבש), טחנת-קיטור, 2 מפעלים לייצור לבנים, מחצבות הגיר Kadzielnia ו-Wietrznia, וכן מפעל דשנים Superfosfaty, מפעל המלט Kielce, סדנת טיהור "Etyl" ומפעלי הזכוכית“Leonów” (משנת 1897). הטלפונים הראשונים הותקנו בעיר ב-1904, ותחנת הכוח הראשונה, הקולנוע והקולג' הטכני הוקמו ממש לפני פרוץ מלחמת העולם ה-I. ב-3 בפברואר, 1905, התקיימה בקיילצה שביתה מפורסמת של תלמידי בית הספר, שדרשו ללמוד בשפה הפולנית.

 

כשפרצה מלחמת העולם ה-I, הגיעה חבורת הרובאים על שם ג'וזף פילסודסקי [Kompania Kadrowa Strzelców Józefa Piłsudskiego] לקיילצה. הגדוד הראשון של הלגיונות הפולנים הושבע על ידי פילסודסקי בספטמבר, ובעקבות זאת כונתה קיילצה "עיר המרשל". זמן קצר לאחר מכן, נכבשה העיר מחדש ע"י הרוסים, שהוצבו שם עד מאי 1915. לאחר שקיילצה נכבשה ע"י הצבא האוסטרו-הונגרי, ניתנה לה חירות חברתית ופוליטית חלקית למשך תקופה מסוימת. מספר רב של הפגנות פטריוטיות אורגנו באותה תקופה, והארגון הצבאי הפולני שתמך בפילסודסקי הוצב שם על מנת לארגן מהומות חמושות נגד הפולשים. לאחר שקיילצה קיבלה עצמאות, בנובמבר 1918, היא הוכרזה כבירת הפרובינציה. בשנת 1921, מספר התושבים בקיילצה היה 41,346. מהם 25,549 היו קתולים (61.9%), 145 פרוטסטנטים (0.4%) ו-15,530 יהודים (37.7%)[2.1]. התושבים הקימו חברות ומפעלים חדשים ובנו מקומות דיור חדשים. ב-1926 הם בנו תחנת כוח חדשה, ב-1927 הושלמה בניית מערכת הביוב, ורק שנתיים לאחר מכן - הותקנה מערכת אספקת המים. נבנו אצטדיון מרשים ובניין לחינוך גופני.

 

במהלך השנים 1927-1930 הורחב התחום המנהלתי של קיילצה, וכלל עיירות מקומיות ואחוזות שגבלו עם העיר. דבר זה גרם לגידול באוכלוסיה, ועד שנת 1939 היו בקיילצה יותר מ-71,000 תושבים[2.2]. במהלך שנות השלושים של המאה ה-20 הפכה קיילצה לחלק משמעותי באגן התעשייתי המרכזי, שכלל חלקים מהפרובינציות: Kieleckie, Lubelskie, Krakowskie ו-Lwowskie.

 

לאחר פרוץ מלחמת העולם ה-I, עקב הפצצות חיל האוויר הגרמני בתחילת ספטמבר, נהרסו הצריפים ב-Bukówka, וניזוקו תחנת הכוח, תחנת הרכבת ומערכת אספקת המים. קיילצה, שהתגוננה בעזרת קבוצות חיילים שגוייסו זמנית, נכבשה על ידי גדודים של הצבא הגרמני ב-6 בספטמבר. בבוקר שלמחרת הכיבוש הוקמו בה מחנות שבויים זמניים. לאחר שהוקמה "פולין הכבושה" ע"י הגרמנים, ירד מעמדה של קיילצה והיא הייתה לבירת מחוז רדומסקי. במהלך שנות הכיבוש, מפעלי התעשייה בקיילצה שימשו את הצבא הגרמני. מפעלLudwików ייצר מכונות חקלאיות ומכוניות בשביל הוורמאכט, מפעל Granat ייצר כלי נשק, וכן הלאה.

 

באפריל 1941 הגרמנים הקימו גטו בקיילצה, אליו הועברו כ-27,000 יהודים שחיו בקיילצה ובעיירות ובכפרים שבסביבתה שהושמו תחת עוצר. עקב תנאי המחייה הקשים, כ-5000 יהודים מתו בגטו בין אפריל 1941 לאוגוסט 1942. כ-20,000 אנשים, בעיקר נשים, ילדים וזקנים הועברו למחנה המוות בטרבלינקה ב-1942. כ-2000 אנשים מגטו קיילצה, בעיקר עובדים מוסמכים, הועברו למחנות עבודה בסקרז'יסקו קמיינה ובפיונקי, ומשם הם הועברו למחנה המוות אושוויץ, באוגוסט 1944. בשנת 1941 הוקם מחנה שבויים לחיילים וקצינים של הצבא האדום לרגלי הר טלגרף, ובו מתו מרעב וממגיפות יותר מ-11,000 רוסים. במהלך השנים 1942-1943 בוצעו בקיילצה הוצאות רבות להורג של יהודים ופולנים, רובן באצטדיון ובבית הקברות היהודי. נרצחו בהן בין 10,000 ל-19,000 איש. בין השנים 1943-1944, בוצעו גם הוצאות להורג פומביות בכלא שברחוב Zamkowa. ביולי 1944, עקב קשיים בהם נתקל הצבא הגרמני בחזית המזרחית, העבירו הפולשים את רוב המכונות שיוצרו במפעלי העיר קיילצה לרייך ה-III. באוגוסט 1944 כל הפקידים הגרמנים ונציגי ה- Volksdeutschפונו מקיילצה, שמצאה את עצמה קרובה מאוד לחזית הקרב. לאחר מספר קרבות קשים, שוחררה קיילצה ב-15 בנובמבר 1945 ע"י הגדודים הסובייטים. בין 150 ל-200 יהודים חזרו לעיר המשוחררת. ב-4 ביולי 1946, נערך טבח ביהודים בקיילצה. 37 יהודים ו-3 פולנים איבדו את חייהם, ו-35 אנשים נפצעו.

[מתרגמת: בר עזר, מגיהה: לי אלפר, תיכון 'רמות חפר', 2010]
 

Print