בידינו עדות ראשונה על נוכחות יהודית בפולין מתקופת מלוכותו של קזימיר הגדול. ככל הנראה הבטיח המלך את זכויות היתר הראשונות לקהילה היהודית המקומית בשנת 1336.

התיחסות ליהודים לובלינאים ספציפיים ניתן למצוא במקורות היסטוריים רק במחצית השנייה של המאה ה-15. על סמך העדויות ההיסטוריות שבידינו קשה להגדיר היכן בדיוק התגוררו ראשוני הקהילה היהודית בלובלין ומה היה מיקומם המדויק של בית הקברות ובית הכנסת.

בשנת 1453 העניק המלך קאזימיר הרביעי היגלוני ליהודי לובלין זכויות לסחר חופשי דבר שהביא לגידול משמעותי באוכלוסייה היהודית בעיר בשלהי המאה ה-16 ותחילת המאה ה-17. בידינו עדות היסטורית על התיישבותו של הרב יעקב מטְרִידֵנְט (Trydent) בלובלין בשנת 1475. עדות זו ממחישה כי בתקופה זו כבר היתה בעיר קהילה מאורגנת.

ההתיישבות היהודית בלובלין מתועדת בהרחבה במאה ה-16. הודות לפריחה הכלכלית מתפתחת הקהילה היהודית במהירות.

מיקומה הגיאוגרפי של העיר על צומת מספר נתיבי סחר עודד סוחרים יהודים רבים לרכז את פעילותם הכלכלית באזור זה. התפתחות הסחר היהודי גרמה עד מהרה לחיכוכים עם התושבים הנוצרים שהובילו בשנת 1518 לתקנה מלכותית חדשה המטילה מגבלות על המסחר היהודי בעיר.

היהודים התיישבו בפּוֹדְזָאמְצֶ'ה (Podzamcze - ליד המבצר), ובחלק הצפוני והצפון-מזרחי של גבעת הטירה. לאחר שתושבי לובלין קיבלו בשנת 1535 את הזכות לסלק את היהודים מהעיר privilegium de non tolerandis Judaeis, עברו היהודים לגור מחוץ לחומה. הגבלה זו תרמה להתפתחות משמעותית של השכונה היהודית בפודזמצ'ה, אך בה בעת תרמה להפרדה בין החלק היהודי לחלק הנוצרי בעיר, הפרדה שהתקיימה עד לשנת 1862.

הקהילה היהודית בלובלין הפכה במהרה לאחת הקהילות הגדולות בפולין. הזכויות המלכותיות שהוענקו לה, ביניהן הזכות שהעניק לה המלך זיגמונט הזקן בשנת 1523 אשר השוותה את זכויות הקהילה היהודית לזכויות של קהילות אחרות בפולין, כמו גם הזכות משנת 1556 אשר אישרה את האוטונומיה השיפוטית והמנהלתית של הקהילה ותקנות נוספות, כל אלה תרמו להתפתחות הסחר והמלאכה היהודיים. ככל שהכלכלה פרחה, הקהל (הגוף המנהל) התבסס כלכלית והפך לשלישי בחשיבותו ובעוצמתו הכלכלית בפולין אחרי אלה של קרקוב ולְבוּב.

המאה ה-16 הייתה תקופה של שגשוג ופריחה עבור הקהילה היהודית בלובלין, שמנתה כ-840 נפש בשנת 1550. בשנת 1518 הוקמה בלובלין ישיבה ששמה יצא לתהילה בכל רחבי אירופה. מייסדה היה הרב שלמה שַכְנַא שנודע בלמדנותו. הרב שַכנַא היה בנו של יהודי החצר, יוֹסְקוֹ שַכְנוֹבִיץ'.

חנוכת הבית הרשמית של הישיבה אשר הוקמה מכוח הזכות המלכותית משנת 1567, נערכה לאחר מותו של שַכְנַא. ראש הישיבה הראשון היה עילוי בעל שם, שלמה לוּרְיַא, המכונה המהרש"ל. בין ראשי הישיבה הבולטים שכיהנו בשנים שלאחר מכן ניתן למנות את מרדכי יָפֶה ומאיר בן גדליה. בשנת 1547 הוקם בלובלין בית דפוס עברי, אחד הראשונים בפולין שנתווסף לבתי הדפוס באוֹלֶשְנִיצַה (Oleśnica) וקרקוב.

בית הדפוס הידוע ביותר בלובלין הוקם ב-1578 ע"י קָאלוֹנִימוּס יוֹפֶה, ובו הובאו לדפוס בעריכה מהודרת ספרי הלכה רבים.

בשנת 1567 קיבלה הקהילה היתר מלכותי לבנות בית כנסת מלבנים. בית הכנסת הוקם על המדרון הצפוני של גבעת הטירה ברחוב יַטֵצְ'נַה (Jateczna) ונקרא בית הכנסת של המהרש''ל, על שמו של ראש הישיבה הראשון, הרב שלמה לוריא. לבית הכנסת התווסף מאוחר יותר בית כנסת קטן יותר על שמו של רבי מאיר בן גדליה, שנודע גם כמהר"ם. סביב בית הכנסת, מרכז החיים היהודיים, הוקם במשך הזמן מתחם שלם שכלל את משרדי הקהל (הגוף המנהלי של הקהילה), ישיבה, בית מדרש, מקווה ואטליזים כשרים.

במאה ה-16 היה חלק גדול מפודזאמצ'ה מוצף עדיין במי נהר הצֶ'כוּבְקַה (Cechówka). השכונה היהודית הלכה וגדלה, והתפשטה אל אדמות הביצה שיובשו בהדרגה סביב הטירה. בתי יהודים נבנו בתקופה זו גם בפרבר הסמוך קַלִינוֹבְשְצִ'יזְנַה (Kalinowszczyzna). ככל הנראה קיבלה הקהילה היהודית זכות נוספת בשנת 1568, de non tolerandis Christianis, אשר אסרה על האוכלוסייה הנוצרית להתיישב או לרכוש בתים וקרקעות בתחומי העיר היהודית.

כנראה לקראת סוף המאה ה-15, וללא ספק לפני המחצית הראשונה של המאה ה-16, הוקם בית הקברות היהודי הישן בלובלין. בית הקברות אמנם מוזכר לראשונה במקורות ההיסטוריים רק בשנת 1555, כאשר הוענקה לקהילה זכות מלכותית להשתמש בגבעת גְרוֹדְזִיסְקוֹ (wzgórze Grodzisko) למטרות קבורה, אך היה קיים כבר בתקופה מוקדמת יותר ונראה כי המסמך היווה רק אישור למצב הקיים.

בין השנים 1580-1764, התכנס ודן בלובלין "ועד ארבע הארצות" אשר הוקם על ידי המלך סטפן בַּאטוֹרִי. "ועד ארבע הארצות" מונה כגוף מנהלי יהודי עצמאי על מנת להקל על גביית המיסים המלכותית ברחבי פולין. עד מהרה הפך למוסד יהודי אוטונומי ייחודי באירופה, אשר מילא תפקיד תרבותי, דתי ומשפטי.

תקופת הגידול המשמעותי בקהילה היהודית, אשר היוותה בשנת 1602 חמישית מכלל אוכלוסיית העיר, פסקה באמצע המאה ה-17. התוצאות הפוליטיות, הכלכליות הדמוגרפיות והחברתיות של מלחמות המאה ה-17 אשר ערערו את מעמדה של לובלין, השפיעו במיוחד על האוכלוסייה היהודית.

האירוע הטראגי ביותר היה שריפת העיר היהודית בשנת 1655 ע"י הצבאות המוסקבאים-קוזקים ורציחתם של כ-2,000 יהודים מתושבי העיר. ההיסטוריון מאיר בלבן מעריך שמספר היהודים ההרוגים הגיע לאלפיים ושבע מאות. מתחם בית הכנסת ברחוב יַטֵצְ'נַה סבל נזק חמור כמו גם מרבית בתי המגורים. ההרס נמשך ביתר שאת על ידי הצבא השבדי שנכנס לעיר בשנת 1656. לאחר האירוע הזה, האוכלוסייה היהודית הנותרת חזרה להתיישב בעיר העתיקה, אך גורשה שוב ועברה להתגורר בפודזאמצ'ה.

"ועד ארבע הארצות" הפסיק להתכנס בלובלין וירידי הסחר הגדולים הועברו ללֵנְצְ'נַה (Łęczna).

בנייתה מחדש של הקהילה נתקלה בקשיים בתקופת הקונטרה-רפורמציה וההגבלות הכלכליות מצד הרשויות המקומיות, שנועדו למנוע את התפתחות הסחר היהודי. בשנת 1703, בתמורה לנאמנות תושבי לובלין בזמן המלחמה עם מלך שבדיה קארל ה-12, אישר מחדש המלך אוגוסט השני את הזכויות שהיו ליהודים קודם לכן. עם זאת, הקהילה בלובלין השתקמה במלואה רק במחצית השנייה של המאה ה-18. הקהילה היהודית מנתה אז כמעט 2,500 נפש אשר התגוררו לא רק ברובע היהודי בפודזאמצ'ה, אלא גם במחוז קלינושצ'יזנה הסמוך ובשני ישובים פרבריים – פְּיָאסְקִי (Piaski) ו-וְיֵנְיָאוַה (Wieniawa), שנוסדו בסביבות שנת 1400 ואוחדו עם העיר לובלין בשנת 1916.

בשנת 1759 ביקר בלובלין יעקב פְרָנְק, שראה עצמו כמשיח. תורתו, אשר התייחסה ליהדות, כמו גם לנצרות ולקבלה, נתקלה בהתנגדות חריפה מצד הקהילה היהודית האורתודוקסית. הפרנקיזם לא זכה להכרה משמעותית כזרם ביהדות. חלק מחסידיו של פרנק קבלו על עצמם את הנצרות ונטמעו בתרבות הפולנית. מקבוצה זו צמחו בשלב מאוחר יותר דמויות מובילות רבות בחיי החברה והתרבות המקומיים, בהם יאן צִ'ינְסְקִי, שייסד בשנת 1830 את העיתון הראשון בלובלין - “Kurier Lubelski”, והמוזיקאים המפורסמים, האחים וְיֶינְיָאבְסְקִי.

בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19 הפך אזור לובלין למרכז חסידות חשוב. התנועה התפתחה באוקראינה והתבססה על תורתו של ישראל בן אליעזר, הנודע גם כ"בעל שם טוב". לקראת סוף המאה ה-18, הודות לצדיק יעקב יצחק הורוביץ, הידוע גם כ"חוזה מלובלין", הפכה העיר לאחד ממרכזי החסידות החשובים ביותר בפולין. הורוביץ, תלמידו הכריזמטי של אלימלך מלֶזָ'יְיסק (Leżajsk), הגיע ללובלין כנראה בשנות ה-80 של המאה ה-18, וזכה לקבלת פנים צוננת מהרבנים המקומיים. הוא התיישב ביישוב סמוך ללובלין, בוְויֵנְיָאוַוה, שם התגוררה קהילה יהודית קטנה. תוך זמן קצר אסף מאמינים מבין יהודי לובלין ועבר להתגורר במרכז פודזאמצ'ה, ברחוב שֶרוֹקַה (Szeroka) 28. כאן ייסד את בית התפילה החסידי הראשון בלובלין, בו לימד. חסידיו ראו בו "מלאך האלוהים" ומחולל ניסים, ואילו היהודים האורתודוכסים ראו בו כופר. הוא היה כה פופולרי עד שלמרות הקשיים הכרוכים בחציית הגבולות המפרידים בין חלקי פולין השונים לאחר החלוקה, אלפי חסידים היו מגיעים אליו ללובלין מדרום-מזרח פולין.

הורוביץ מת באופן טראגי בשנת 1815, כאשר נפל מחלון ביתו. בעוד שתומכיו טענו כי הוא נענש על כך ש"דרש מהשמיים את ביאת המשיח בתקיפות רבה מדי", יריביו האמינו שהתאונה קרתה כיוון שהצדיק היה שתוי לשוכרה. יהודים מכל רחבי העולם עולים עד היום לקברו. הם באים כדי להניח "קוויטלעך" על קברו - פתקים קטנים עם בקשות ומשאלות, שהצדיק אמור למסור לרבונו של עולם.

בתחילת המאה ה-19 היהודים היוו כמעט מחצית מאוכלוסיית העיר, ולובלין היתה - עד לאמצע המאה - המרכז השני בגודלו של אוכלוסייה יהודית בממלכת פולין, אחרי ורשה. בשנת 1864 מנתה הקהילה היהודית בלובלין 12,922 איש, אשר היוו 60% מכלל תושבי העיר.

עד שנת 1862 היו בתוקף הזכויות שהעניקו ליהודים אוגוסט השני (בשנת 1720) וסְטַנִיסְלַב אוֹגוּסְט (בשנת 1780), על פיהן היהודים יכלו להתגורר רק בפודזמצ'ה, מאחורי שער גְרוֹדְזְקַה (Brama Grodzka). החל משנת 1862 נכנסה לתוקפה הרפורמה של אלכסנדר וְיֵילוֹפּוֹלְסְקִי, אשר השוותה את זכויות היהודים לאלו של כלל האזרחים. מאותה עת יכלו היהודים להתיישב בשטחי גבעת סְטָארוֹמְיֶיסְקְיֵה (wzgórze staromiejskie) הנוצרית ורחוב קְרָקוֹבְסְקְיֶה פְּשֵדְמְיֵשְצֶ'ה (Krakowskie Przedmieście) הייצוגי. האוכלוסייה היהודית הִבריחה לאט לאט את התושבים הנוצרים מהעיר העתיקה, התיישבה ברחוב לוּבֶּרְטוֹבְסְקַה (Lubartowska), והשתלטה בהדרגה על המלאכה והמסחר בעיר.

במחצית השנייה של המאה ה-19 הבורגנות היהודית הגדולה והמתבוללת החזיקה בבעלותה בתי דירות גדולים, מבשלות שיכר, טחנות קמח, עסקים לעיבוד עורות, מפעלי טבק ומספר רב של חנויות בכל רחבי העיר.

מרבית יהודי לובלין נותרו עניים ונאמנים למסורתם ולדתם. הם היו בעלי השכלה תורנית בלבד, מנותקים כמעט לחלוטין מהתרבות הפולנית, והמשיכו לגור בתחומי השכונה היהודית הישנה.

במחצית השנייה של המאה ה-19 היו ליהודי לובלין בתי ספר, עיתונים, עמותות חברתיות ומועדוני ספורט משלהם. בשנת 1886 נבנה בית חולים יהודי ברחוב לוּבַּרְטוֹבְסְקַה 81. לאחר שנת 1915, כאשר לובלין עברה לשליטת האימפריה האוסטרו-הונגרית והשלטונות החדשים אימצו מדיניות ליברלית כלפי היהודים, חלה פריחה מחודשת של הקהילה היהודית. בשנת 1916 פעלו בעיר כבר 15 בתי ספר יהודיים פרטיים, ביניהם 3 גימנסיות, נוסד העיתון היהודי הראשון – ירחון בשפה הפולנית בשם "מִישְל זִ'ידוֹבְסְקַה" (הגות יהודית), נוסד תיאטרון החובבים היהודי הראשון, וכן הספרייה הציבורית היהודית הראשונה. היהודים גם קבלו מושבים במועצת העיר לובלין.

בתקופה שבין מלחמות העולם הייתה לובלין מרכז יהודי חברתי, תרבותי וחינוכי חשוב. בשנת 1926 פעלה בלובלין רשת של בתי ספר יהודיים מודרניים ובשנת 1930 ייסד הרב מאיר שַפִּירוֹ את "ישיבת חכמי לובלין". בעיר פעלו גם בתי דפוס יהודיים ויצאו לאור שלושה עיתונים יומיים יהודיים ביידיש, ביניהם ה"לובלינער טאָגבלאט" (ביידיש: יומון לובלין) ושבועון הבונד - "לובלינער שטימע" (ביידיש: קול לובלין). בבניין בית הקולנוע "פנתיאון" פעל התיאטרון היהודי, שעל בימתו הופיעו אידה קַמִינְסְקַה, יוֹנַס טוּרְקוֹב, דינה הלפרין ואחרים.

בשנות העשרים פעלו בעיר תשע מפלגות פוליטיות יהודיות: "אגודת ישראל", "פאָלקספּאַרטײ" (מפלגת העם), "בונד", "הציוניים הכלליים", "מזרחי", "הציונים הרוויזיוניסטים", "פועלי ציון - שמאל", "פועלי ציון - ימין" ומפלגת העבודה הציונית - "התאחדות", שמרביתן ניהלו לא רק חיים פוליטיים ערים, אלא גם חיים חברתיים ותרבותיים.

בלובלין פעלו גם ארגוני ספורט יהודיים רבים וארגונים מקצועיים.

בשנת 1931 התגוררו בלובלין 38,937 יהודים שהיוו 34.6% מכלל אוכלוסיית העיר. במחצית השנייה של שנות ה-30 החל הדור הצעיר של יהודי לובלין להראות מגמות של חילון והתבוללות חברתית ולשונית בתרבות הפולנית. נטיות אלה נבלמו עקב התעצמות הזרמים האנטישמיים בחברה הפולנית באותה תקופה אשר באה לביטויה בין היתר בחרם על המסחר היהודי שיזמה המפלגה הלאומית "סְטְרוֹנִיצְטְבוֹ נארוֹדוֹבֶה" (Stronnictwo Narodowe) בשנת 1936.

בשנת 1939, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, מנתה האוכלוסייה היהודית בלובלין 42,830 נפשות שהיוו 31% מכלל אוכלוסיית העיר, שמנתה 122,019 איש. בעיר פעלו למעלה ממאה בתי תפילה, רובם היו ממוקמים בבתי מגורים ורק מיעוטם במבנים נפרדים. בבניין בית הכנסת הגדול ברחוב יֶטֵצְ'נַה פעלו בית הכנסת על שם המהרש"ל, בית הכנסת על שם המהר"ם ובית הכנסת הקטן שבעה קרעים. ליד המדרון הדרומי של גבעת הטירה ניצב בית הכנסת של שאול ווהל. שאר בתי הכנסת היו ממוקמים ברובם ברחובות לוּבֶּרְטוֹבְסְקַה (Lubartowska), שֶרוֹקַה (Szeroka), גְרוֹדְזְקַה (Grodzka), קוֹבָלְסְקַה (Kowalska), זַמְקוֹבַה (Zamkowa), רוּסְקַה (Ruska) ונַדְסְטָבְנַה (Nadstawna). לישיבת חכמי לובלין ולבית החולים היהודי ברחוב לוברטובסקה היו בתי כנסת משלהם. לקהילה היו כפופים גם שני מקוואות, בית חולים, בית יתומים, בית אבות, חברה קדישא ושתי ספריות.

הקהילה סיבסדה את פעילותם של אירגוני צדקה, בהם "טוז", "ביקור חולים", "יאף", "מעגל נשים", "הכנסת אורחים" ותמכה בבתי ספר ומוסדות חינוך: "תלמוד תורה", בית הספר הדתי לבנות "בית יעקב", בתי ספר של רשת "תרבות" ו"צעירי אמוני ישראל", קורסי ערב לפועלים, בית ספר מקצועי וישיבה.

במהלך מלחמת העולם השנייה, הפכה לובלין למרכז רשויות הכיבוש הגרמני של המחוז כולו, וכוח משטרתי וצבאי חזק יישם את המדיניות הנאצית להשמדת האוכלוסייה היהודית. זמן קצר לאחר כיבוש העיר על ידי הצבא הגרמני, החלה רדיפת  היהודים.

כבר בנובמבר 1939, הועברו היהודים שגרו במרכז העיר לשכונה היהודית הישנה בפודזמצ'ה. היהודים חויבו לענוד סרט עם מגן דוד, לעבוד בעבודות כפיה, נאסר עליהם להשתמש בתחבורה ציבורית ולהימצא במקומות ציבוריים, חשבונות הבנק של היהודים נחסמו, חל איסור על מנהגים דתיים יהודיים, נאסרה גישתם של היהודים למוסדות חינוך, היהודים נדרשו לשלם תרומות כספיות גבוהות והעסקים היהודיים הוחרמו. בינואר 1940 הוקם בלובלין יודנראט שמנה 24 איש בראשותו של הנריק בקר. דמות חשובה נוספת ביודנרט של לובלין היה ד"ר מרק אלטן.

החל בדצמבר 1939, 29,000 מיהודי לובלין, אשר נבחרו כמתאימים לעבודה, הועסקו במפעלים ובחוות החקלאיות שפעלו לטובת הכובשים. חלקם גם עבד בבניית מחנה העבודה ברחוב לִיפּוֹבַה (Lipowa), באזור שבו שכנו לפני המלחמה המגרשים של האגודה האקדמית לספורט ובו התקיימו גם תערוכות חקלאיות (כיום בשטח שבו פעל מחנה העבודה שוכן מרכז המסחר והבילוי "לובלין פלאזה").

מתחילת 1940, הועברו למחנה העבודה ברחוב ליפובה משלוחים של שבויי מלחמה יהודיים ששירתו בצבא הפולני. בפברואר 1940, קבוצה גדולה של שבויים (630 - 880 איש) גורשה לבְּיָאלַה פּוֹדְלָסְקַה (Biała Podlaska) – רוב השבויים מתו בגלל הכפור או נורו למוות בדרך. מדצמבר 1940, כשהמחנה הפך לשלוחה של מפעלי החימוש הגרמנים (Deutsche Ausrüstungswerke – DAW), החלו להעביר למחנה שבויים יהודיים  מהסְטַלָאגִים (מחנות השבויים) שברייך. במחנה הוחזקו גם אסירים אזרחיים: יהודים ופולנים אשר נלכדו בפשיטות רחוב, ובהם איכרים שלא סיפקו את דרישות השלטונות. במחנה פעלה תנועת התנגדות מאורגנת היטב, שמטרתה לארגן מבצעי בריחה והתקוממות חמושה. השבויים היהודים שהצליחו לברוח מהמחנה הקימו מחנות פרטיזנים ביערות הסמוכים ביניהם הקבוצות בפיקודם של שמואל יגר ויחיאל גְרִינְשְפַּן. ב-3 בנובמבר 1943 רוב היהודים ממחנה ליפּוֹבַה נרצחו בהוצאה המונית להורג במחנה ההשמדה מיידנק.

בתחילת מרץ 1941, כ-10,000 יהודים מגטו לובלין הועברו לישובים הסמוכים. היהודים הנותרים, יחד עם כ-5,000 פליטים ועקורים מלודז' (Łódź), שְיֵירַדְז (Sieradz), קָאלִיש (Kalisz) ומקומות אחרים, הוכנסו לגטו שנבנה באזור הרובע היהודי בפודזמצ'ה.

בשנת1941 אזור הגטו היה תחום ברחובות הבאים: קוֹבָלְסְקַה (Kowalska), קְרָבְיֵיצְקַה (Krawiecka - לאורך האגף הדרומי של הטירה, כיום כבר לא קיים), שְיֵינַה (Sienna), קַלִינוֹבְשְצִ'יזְנַה (Kalinowszczyzna), פְרָנְצִ'שְקָנְסְקַה (Franciszkańska) (כיום פּוֹדְזָמְצֶ'ה - Podzamcze), אוּנִיצְקַה (Unicka) ולוּבָּרְטוֹבְסְקַה (Lubartowska). גטו לובלין לא נסגר הרמטית, וקבוצה של יהודים חיה באופן קבוע מחוץ לגבולותיו.

כתוצאה מריכוז קהילה בת כמעט 40,000 איש באזור קטן כל כך, שררו בגטו תנאי היגיינה גרועים שגרמו להתפרצות מגפות רבות. המגיפות בשילוב עם העבודה הקשה והרעב, גרמו לאבדות כבדות בנפש בקרב תושבי הגטו.

בלילה שבין ה-16 ל-17 במרץ 1942, החלו הגרמנים בחיסול הגטו. תאריך זה מסמן את תחילתה של "אקציית ריינהרדט", שמטרתה השמדה שיטתית ומסיבית של האוכלוסייה היהודית ב"גֵנֶרַלְגוּבֶרְנֶמן." הסלקציה הראשונית התקיימה בכיכר שמול בניין היודנראט ברחוב גְרוֹדְזְקַה (Grodzka) 11. בית הכנסת הגדול ע"ש המהרש"ל הפך לנקודת ריכוז של יהודים שהוכרזו כלא כשירים לעבודה ויועדו לשילוח. אנשים אלו צעדו מרחוב יָטֵצְ'נַה אל הרמפה שליד בית המטבחיים העירוני ברחוב טוּרִיסְטִיצְ'נַה (Turystyczna), משם נשלחו מדי יום 1,400 איש למחנה ההשמדה בבֵּלְזֶ'ץ (Bełżec). במהלך האקציה שארכה חודש, נשלחו למוות בין 26,000 ל-30,000 מיהודי לובלין. כ-1,500 איש נוספים, בעיקר זקנים וחולים ו-80 עד 100 ילדים מבית היתומים שברחוב גרודזקה 11, נלקחו לשדות בשכונת מָיְידַן טַטָרְסְקִי (Majdan Tatarski) ונורו למוות. היהודים הנותרים, כ-7,000 במספר, הועברו לגטו חדש במיידן טטרסקי, ששכן בקרבת מחנה הריכוז "מיידנק", אשר נפתח בסתיו 1941.

ברגע שהתרוקן הרובע היהודי בפודזמצ'ה, החלו הכובשים הגרמנים בחיסולו השיטתי. בשנת 1942 פוצצו הגרמנים את בית הכנסת המפורסם ע"ש המהרש"ל. שרידי בית הכנסת פורקו אחרי המלחמה – בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20. כמו כן, חדלו להתקיים שלושת בתי הקברות היהודיים: בית הקברות הישן, בית הקברות החדש ובית הקברות בווְיֶינְיָאבַה. רק בניינים שהיו ממוקמים מחוץ למרכז העיר היהודי שרדו, כמו בית הכנסת "חברה נושאים", בית החולים היהודי, בניין ישיבת חכמי לובלין ברחוב לוברטובסקה, ובית פרץ ברחוב צְ'וָורְטֶק (Czwartek).

חיסול הגטו במיידן טטרסקי הושלם ב-9 בנובמבר 1942, ו-3,000 היהודים שנותרו בחיים הועברו למחנה הריכוז במיידנק. לאחר הסלקציה הראשונית, כל מי שהוכרז כבלתי כשיר לעבודה, בעיקר הזקנים והילדים, נשלח לתאי הגזים. אחרוני יהודי לובלין, אלא אם שרדו במקומות מסתור, נרצחו שנה מאוחר יותר, ב-3 בנובמבר 1943, במהלך אקציית "אֶרְנְטֵ‏‎פֵסְט" (Erntefest, בגרמנית: אקציית הקציר), כאשר במחנה מיידנק, בקרבת המשרפה, ירו הנאצים למוות ב-18,400 יהודים ממחנה מיידנק ומחנות העבודה שפעלו בשטחי לובלין. אקציות דומות בוצעו ב-3 וב-4 בנובמבר במחנות העבודה בפּוֹנְיַיטוֹבַה (Poniatowa) וטְרַוְונִיקִי (Trawniki). בסך הכל נרצחו באותם ימים כ-40,000 יהודים. קבוצה אחת מיהודי לובלין, אסירי טירת לובלין, נרצחו ממש לפני כיבוש העיר בידי הצבא הסובייטי, ביולי 1944.

על פי הנתונים הקיימים, מתוך 40,000 יהודי לובלין טרום המלחמה, 1,200 בלבד שרדו את המלחמה. בתחילת אוגוסט 1944, התגוררו בלובלין, שהיתה כבר בשליטת הרוסים, כ-300 יהודים, ביניהם 15 בלבד היו תושבי לובלין עוד לפני המלחמה. עד סוף אותה השנה מספרם צמח לכ-3,000 איש, ואז בחודשים הראשונים של שנת 1945, לאחר שחרור ורשה, לודז' וקרקוב, צנח מספרם ל-2,500 איש.

ב-8 באוגוסט 1944 הוקם בלובלין הארגון הראשון המארגן את תושבי העיר היהודים – "המדור העצמאי לסיוע לאוכלוסייה היהודית". ב-10 באוגוסט אותה שנה, נוסד "וועד הסיוע ליהודים" שלאחר זמן קצר שינה את שמו ל"וועד היהודי בלובלין". כמה חודשים מאוחר יותר, בנובמבר 1944, נוסד בלובלין "הוועד המרכזי של יהודי פולין", ולובלין הפכה לעיר הבירה הבלתי רשמית של יהודי פולין. המפלגות הפוליטיות היהודיות ומוסדות חברתיים-תרבותיים נוסדו מחדש, עיתונים ומגזינים יהודיים החלו לצאת לאור, החינוך חודש וכך גם חיי הדת.

בשנים 1944 – 1946 סבלו יהודי לובלין מתקיפות חוזרות ונשנות, שלא פעם הסתיימו במוות. אחד הקורבנות היה חיים הירשמן, אשר נרצח בידי חברי ארגון "הכוחות המזויינים הלאומיים" (NSZ) בביתו, ב-19 במרץ 1946.

במחצית הראשונה של 1945 העבירו מרבית המוסדות היהודים את מושבם לוורשה ולודז' המשוחררות, והקהילה היהודית בלובלין החלה להצטמצם בהדרגה. אחרי הפוגרום בקיילצה, כ-1,300 איש היגרו מן העיר ומספר התושבים היהודים בלובלין הצטמצם לכאלף. בשנות ה-50 של המאה ה-20 התגוררו בלובלין כמה מאות יהודים, שרובם עזבו את העיר אחרי אירועי 1968. מבין עשרות היהודים החיים היום בלובלין, אין אף צאצא של קהילת לובלין מלפני המלחמה.

בתום המלחמה נהרסו שרידי השכונה היהודית, ועוד לפני שנת 1954 יצא לפועל פרויקט חדש הכולל ברובו שטחים פתוחים וריקים. במקומו של רחוב שרוקה, על המדרון המערבי של גבעת הטירה, נבנתה "כיכר אספות העם". בחלק הצפוני, מצדו השני של הכביש החוצה את השטח שהיה פעם השכונה היהודית, הוקמה תחנת אוטובוסים מרכזית, ואילו על המדרון הדרומי והמזרחי של גבעת הטירה, במקום בו עבר בעבר רחוב קרבייצקה, נוצרו שטחים ירוקים, בהם בשלב מאוחר יותר נסלל כביש רחב.

 

ביבליוגרפיה:

 

Bialystok [online] http://www.bialystoker.org/bialystok.htm [dostęp: 21.03.2014]

Białystok, [w:] Encyclopaedia Judaica, t. 3, red. F. Skolnik, M. Berenbaum, Detroit – New York – San Francisco – New Haven – Waterville – London 2007

Bialystok, [w:] The Encyclopedia of Jewish Life Before and During the Holocaust, red. Sz. Spector, G. Wigoder, t. 1, New York 2001

Dobroński A., Białystok – historia miasta, Białystok 2001

Hershberg A.S., Pinkas Bialystok; grunt-materjaln cu der geszichte fun di Jidn in Bialystok biz noch der erszter welt-milchohme, t. 1-2, New York 1949–1950

Rajzner R., The Last Chapter Of The Community, [w:] Der Bialystoker Jizkor Buch, New York 1982

Shmulewitz I., Bialystok – A Historical Survey, [w:] Der Bialystoker Yizkor Buch, New York 1982

Sirota M., Torah Institutions And Leaders, [w:] Der Bialystoker Yizkor Buch, New York 1982

Sztachelska-Kokoczka A., Bramy miejskie Białegostoku w XVIII w., „Białostocczyzna” 1991, nr 2

Sztachelska-Kokoczka A., Kwadrat Rynku jako centrum handlowe Białegostoku w XVIII w., „Białostocczyzna” 1990, nr 3

Sztachelska-Kokoczka A., Społeczność żydowska w Białymstoku w XVIII wieku, „Białostocczyzna” 1996, nr 2

Sokołowski M., Historia białostockich Żydów 1658–1943 [online] https://szlak.uwb.edu.plhistoria.html [dostęp: 21.03.2014

Wasilewski T., Kształtowanie się białostockiego ośrodka miejskiego w XVII–XVIII wieku, [w:] Studia i materiały do dziejów Białegostoku, t. 4, Białystok 1985

Wiśniewski T., Bóżnice Białostocczyzny, Białystok 1992

Wiśniewski T., Cmentarze Żydowskie w Białymstoku, „Studia Podlaskie” 1989, t. 2

Wiśniewski T., Ważniejsze białostockie synagogi, „Białostocczyzna” 1986, nr 4