הופיעו היהודים בלגניצה בפעם הראשונה במאה ה-14. יש טוענים, כי התיישבו היהודים בלגניצה כבר בסביבות שנת 1170, אך לא מעידים על כך שום מקורות. "העיר היהודית", כפי שאומרים, נמצאה אז על יד לגניצה וצ'רנה וודה (Czarna Woda) והייתה כוללת גשר הארמון הישן, רחוב נובה (Nowa), כיכר הארמון (Plac Zamkowy), גן הרקמון ושער גלוגוב (Brama Głogowska). היו קיימים שם גם בית הכנסת, בית הספר היהודי, וכן בית העלמין.

בחצי המאה ה-15 התקיימו בשלזיה פוגרומים המוניים נגד אוכלוסייה יהודית, דבר שהיה קשור לפעילותו של יאן קפיסטרן. הייתה לגניצה אחת הערים, שבהן נשרפו יהודים מקומיים – אלה שהואשמו בגניבת וחילול לחם הקודש. בנוסף, נלקחו נכסי יהודים. אלה שנשארו בחיים גורשו מהעיר.

הופיעה שוב אוכלוסייה יהודית בלגניצה רק בחצי השני של המאה ה-18, כאשר התאפשר יישובם, לפי צו השוויון שפורסם על ידי מלך פרוסיה בשנת 1755. התברר בסופו של דבר, כי מסמך זה התייחס לבעלי הון, שהיו גם בעלי 1000 דוקט, מעבר לילדיהם ונשיהם.

בתחילתו של דבר, שייכת הייתה קהילת לגניצה לקהילת גלוגוב (Głogów), ובעצמאות כללית זכתה בשנת 1818. בשנת 1845 הבנקאי רפאל פראוסניצר קנה את הכיכר כדי לבנות עליה בית כנסת, שאמורה הייתה להחליף את בית התפילה הנמצא ברחוב Ritterstraße (כיום רחוב ריצרסקה – Rycerska). בית הכנסת, שנמצא ברחוב Bäckerstraße מס' 16 (כיום רח' פייקרסקה – Piekarska), נבנה בסגנון ניאו-גותיקה אנגלית. טקס קידושו התקיים ב16 ביוני בשנת 1847. שרד בית הכנסת עד שנת 1938, כאשר בפוגרום ליל הבדולח נשרף ונהרס.

בזמנה של מלחמת העולם השנייה יהודי לגניצה הפכו לאסירי מחנות מעבר ליהודי שלזיה התחתונה בפרנדוצ'יצה (Tormersdorf – Prędocice), קששוב (Grüssau – Krzeszów), וריבנה (Riebnig – Rybna), ואז נשלחו בשילוחים מוורוצלב למחנות השמדה גרמניים נאציים – טרבלינקה, אושוויץ, זקסנהאוזן, כמו גם לאלה, שנמצאו בארצות מזרח.

אחרי מלחמת העולם השנייה הפכה לגניצה לאחד מרכזי היישוב היהודי בשלזיה התחתונה. אחרי "שיבה למולדת" מברית המועצות, ביולי בשנת 1946 מספר היהודים היה 4450 אנשים. ייסדו ארגונים יהודיים רבים. פועלים היום הקהילה הקדושה היהודית, עם מרכזה ברחוב חוינובסקה (ul. Chojnowska), כמו גם סניפה של אגודה חברתית-תרבותית ליהודי פולין (רחוב נובי שוויאט – ul. Nowy Świat – מס' 7a).

Print