ההיסטוריה של היישוב היהודי בלבוב מתחילה באמצע המאה ה-13, בעת הקמת העיר על ידי הנסיך לב דנילוביץ'. [1.1]. הקהילה היהודית בעיר התאפיינה בחוסר הומוגניות, החל מהמחצית השנייה של המאה ה-14 היא התחלקה לשתי קהילות נפרדות. קהילה אחת כללה את היהודים שחיו בתוך חומות העיר, ואילו הקהילה השנייה התגוררה באחד מפרברי העיר, קרקובסקיה. החלוקה לשתי הקהילות נמשכה עד תחילת המאה ה-19.

בין חומות העיר, היהודים התיישבו בעיקר באזור הכיכר העתיקה, הטירה הגבוהה והטירה הנמוכה. מרכז העיר היה בין הכיכר העתיקה לבין האזור שהיום עובר בו רחוב בוהדנה חמיילניקייגו. על פי מאיר בלבן, באזור זה היה גם בית הכנסת הלבובי הראשון, ככל הנראה בנוי עץ. מצפון לבית הכנסת, באזור בו עובר היום רחוב סנסקה, נבנה בית כנסת חדש עשוי אבן, לאחר השרפה שפרצה בשנת 1642. לשתי הקהילות, זו שבעיר וזו שבפרבר, היה בית קברות משותף בפרבר קרקובסקיה, אשר גבולותיו הם הרחובות שפיטלנה, רפפורטה, ברוברנה וקלפרסקה הנוכחיים. בית הקברות נסגר בשנת 1855.

באמצע המאה ה-14 עברה העיר לבוב לשלטונו של המלך קז'ימייז' הגדול, אשר בשנת 1352 הרחיב את גבולותיה הדרום-מערביים של העיר העתיקה והקיפה בחומות, חפיר, מגדלים ושתי טירות. היהודים התיישבו בחלק הדרום-מערבי ויצרו חברה המכונה במקורות "Communitas Judaeorum intra moenia habitantium".

מעמדם החוקי של יהודי לבוב הוסדר מצד אחד על ידי זכויות שקיבלו ממלכי פולין, ומצד שני על ידי תקנות של מועצת העיר ותקנון הכנסייה הקתולית. הזכויות המלכותיות שהוענקו ליהודים אפשרו להם לעסוק במסחר ובענפי מלאכה מסוימים. חוקי מגדבורג, שחוקקו ע"י המלך קז'מייז' הגדול, העניקו להם ביטחון אישי שווה לשאר התושבים ושורת חירויות נוספות: חופש במקום מגורים, חופש עיסוק, שוויון בפני חוקי העיר, זכות לשכור מבנים וקרקעות ועוד.

ההיסטוריה של קהילת לבוב מתרחשת על רקע מצבם של היהודים בכל הרפובליקה הראשונה של פולין. לאחר שקבלו היהודים אוטונומיה משמעותית בתוך הקהילה שלהם במאה ה-16, המאה ה-17 הביאה איתה סדרה של פוגרומים, בעיקר בתקופת עלייתו של חמילניצקי. ראוי לציין כי בשנים 1648 ו-1655, במהלך שני מצורים על העיר על ידי הקוזקים, סירבו תושבי לבוב להסגיר את יהודי העיר, על אף שהקוזקים התנו את ההימנעות מהתקפה בהסגרתם של יהודי לבוב.

על מידת התפתחותה של הקהילה היהודית בלבוב מעיד גם מעמדה יוצא הדופן ביחס לקהילות יהודיות אחרות בפולין, בתחום התפתחות חיי הדת, לימודי התלמוד והשיגים על בסיס דתי-תרבותי, וכן בהתחשב בעובדה שנציגיה הרבים השיגו עמדות בכירות בתחומי הבנקאות והכלכלה. חלק מיהודי לבוב, למשל וולף מדרוהוביץ', שחיו במחצית הראשונה של המאה ה-15, היו אפילו בנקאים מלכותיים - משרה הדומה למשרת שר האוצר היום. נקודת מפנה בהיסטוריה של קהילת לבוב היתה שנת 1648, שלאחריה הצלחתה הכלכלית של לבוב ובכלל זה של סוחריה היהודים הצטמצמה, בעיקר עקב החלשות הסחר עם המערב אשר הווה החלק הארי של הכנסות הקהילה היהודית לאחר נפילת קונסטנטינופול ב-1453. בהדרגה התדרדר המצב גם ברובע היהודי, כאשר זרם גדול של מתיישבים חדשים יצר מחסור בדיור בעיר וכתוצאה מכך נוצר גידול באוכלוסיית הרובע מצד אחד, והתייקרות מחירי הדיור מצד שני. הצפיפות בשכונה היהודית גרם לקשיים בשמירה על הסדר הציבורי והניקיון, שגרמו לעיתים לתוצאות הרות אסון, כך למשל שתי שריפות ענק שפרצו ברובע היהודי בלבוב בשנים 1571 ו-1616.

במאה ה-16 הרובע היהודי כלל את הרחובות: ז'ידובסקה, נובו-ז'ידובסקה, שקלרסקה, וזה-ארסנלם. במאה ה-17 החלו היהודים להתיישב גם ברחוב סֵרְבְּסְקַה. הכניסה אל השכונה היהודית נמצאה בהצטלבות הרחובות רוסקה וז'ידובסקה. כאן ניצב ה"שער היהודי", שננעל בכל לילה משני צדדיו: מצדו של הרובע היהודי ומצד העיר[1.2]. בשנת 1571 הוקמה הישיבה הראשונה בלבוב, אשר נודעה בעיקר בפעילותו של חוקר התלמוד הידוע יהושע פאלק בשנות התשעים של המאה ה-16, תלמידם של שלמה לוריא ומשה איסרליש (הרמ"א). על פי בלבן, המיקום המדויק של הישיבה היה ברחוב בְּלַחָרְסְקַה 28 (כיום פֶדוֹרוֹבַה).

באמצע המאה ה-16 היתה לבוב העיר היחידה בפולין שהתיישבו בה יהודים ספרדים. בשנת 1567, חיים כהן ואברהם דה מוסא, שני יהודים ספרדים, קבלו מהמלך זיגמונט אגוסט את הזכות לסחור ביינות יווניים מתוקים, מלווזיה ומוסקט, שהיו יינות נחשקים באותה תקופה, ופטור מתשלום מכס. היה זה תוצר של הסכם המלך עם דון יוסף נשיא, דיפלומט טורקי, שהוביל, בין היתר, לשיפור היחסים בין הרפובליקה הפולנית והאימפריה העותמאנית. יוסף נשיא, נצר למשפחה רבת השפעה של בנקאים ספרדיים מליסבון, העניק למלך הפולני הלוואה גדולה. בהתכתבות בין השניים שהשתמרה עד היום, מתאר המלך את יוסף נשיא כ"נסיך מכובד" (למעשה קיבל הדיפלומט מהסולטן הטורקי את התואר דוכס האי נקסוס) ו-"חבר יקר". עם זאת, לא הכל הסתדר לתושבים החדשים הספרדים בלבוב. מעמדם המיוחד כסוחרים ואולי גם, כפי שסובר מאייר בלבן, השוני התרבותי, גרמו לקונפליקטים עם תושבי העיר האחרים, בהם גם היהודים האשכנזים. לאחר סכסוכים עם מועצת העיר, עזבו רובם את לבוב. על מצבם של היהודים הספרדים בלבוב מדווח במכתביו של משה דה מוסי, שנכתבו באיטלקית. הוא התיישב בסופו של דבר בזמושץ', הודות לידידותו עם הטמן[1.3] יאן זמוייסקי, אשר בשנת 1588 העניק ליהודים הספרדים זכויות ובכך יצר הזדמנויות יוצאות דופן להתפתחות הקהילה היהודית הספרדית היחידה בפולין[1.4].

בשנים הראשונות של המאה ה-17 התנהל סכסוך בין הקהילה היהודית בלבוב לבין הכנסייה המנזר הישועי. הנזירים, שרצו לבנות בלבוב כנסייה ובית ספר, האשימו את שלטונות העיר ואת היהודים בסחר בלתי חוקי בשטחים, כיוון שאלו היו שייכים באופן פורמאלי למלך. על שטחים אלו נבנו מבנים שונים, בין היתר בית הכנסת נחמנוביץ'. ההליך המשפטי נמשך מספר שנים ונבחן בכל הערכאות המשפטיות עד להכרעת המלך - העיר צריכה לקנות מחדש את השטחים המדוברים ולהרוס את בית הכנסת מאחר והוא נבנה ללא אישור מהמלך[1.5]. יהודי לבוב ערערו על הפסיקה לבית המשפט המלכותי והתיק הוכרע רק ב-11 ביולי 1608, כאשר בצו המלך זיגמונט השלישי ואזה קבלו הנזירים הישועים שטח בחלק אחר של העיר והתושבים היהודים הורשו להישאר בנכסיהם ברחוב ז'ידובסקה.

בשנת 1634, קבלה הקהילה היהודית הצומחת בלבוב היתר לבנות מבנה ניהולי לצרכי הקהילה מול בית הכנסת העירוני הישן. על מצבם הכלכלי של יהודי לבוב מעידה העובדה שעל פי רישומי העיר בשנת 1620 היו בבעלות יהודית 40 בנייני מגורים[1.6]. היסטוריונים מעריכים כי לקראת סוף המאה ה-16 מספר תושביה היהודים של לבוב הגיע לכ-3,500 איש, יחד עם תושבי הפרבר קרקובסקיה פשדמישצ'יה.

לאחר האירועים שהוזכרו לעיל בנוגע למרד חמילניצקי, פקד את יהודי לבוב אסון נוסף בשנת 1664. הפוגרום החל בתקיפת בית הכנסת על ידי סטודנטים של בית הספר הישועי, אליהם הצטרפו חיילים שהיו מוצבים בעיר. מושל העיר, שלא הצליח להשתלט על המצב, הורה לחלק ליהודי העיר רומחים והָאלְבְּרַדים (מוט ארוך שגרזן בקצהו) כדי שיוכלו להגן על עצמם. אבל היהודים הוכנעו על ידי מספרם העצום של הסטודנטים והחיילים, שגרמו למותם של 75 ו-200 פצועים בקרב יהודי לבוב[1.7].

במהלך המלחמה הצפונית הגדולה (המכונה גם המלחמה הצפונית השלישית) נכבשה לבוב בשנת 1704 על ידי הצבא השוודי, אשר נקם ביהודי העיר על השתתפותם בהגנה על העיר. השכונה היהודית נשדדה והוטל על תושביה כופר בגובה 60,000 טאלר[1.8]. היחלשותה של הרפובליקה הפולנית והיעדר ממשל מרכזי תרמו לפריצת פרעות אנטישמיות אשר הגיעו ללבוב בשנים 1718, 1732, 1751 ו-1762. בשנת 1728, הוגשה תביעה כנגד יהודי לבוב על גיורו מחדש של יאן פליפוביץ', יהודי שהתנצר. שני יהודים מלבוב, יהושוע וחיים רייצס נידונו למוות בשריפה על המוקד. יהושוע התאבד ואילו אחיו דחה את ההצעה לקבל עליו את הנצרות ונשרף גם הוא על המוקד לצד גופתו של אחיו[1.9].

ביוני 1759, נערך בקתדרלה הלטינית בלבוב פולמוס בין הרבנים החשובים ביותר מפודולה לבין חברי הכת הפרנקיסטית, שהאשימו את היהודים, בין היתר, בשימוש בדם נוצרי לצרכים טקסיים. להאשמות אלו היו השלכות ברפובליקה הפולנית כולה והן השפיעו על פופולריזציה של אמונות תפלות מימי הביניים בדבר מעשי רצח פולחניים.

ככל שחלפו השנים, השכונה היהודית לא יכלה להכיל עוד את האוכלוסיה היהודית הגדלה וחלק מתושביה, כמו גם תושבים חדשים שהגיעו אל לבוב, החלו להתיישב מחוץ לגבולות האזור המסורתי: בתחומו של מנזר האחיות הבנדיקטיניות, אדמות יאבלונובסקי ובחלקים הנוצריים של רחובות בוים, סרבסקה ורוסקה, בהם שכרו דירות מהתושבים הנוצרים, משום שנאסר עליהם לרכוש בתים ואדמות מחוץ לשכונה היהודית. השכירה ובעיקר של שטחים מסחריים, נתקלה בהפגנות מצד הסוחרים הנוצריים והייתה אסורה על פי צווי השלטון המקומי והצווים המלכותיים.

חלוקת פולין הראשונה סימלה עידן חדש בחיי יהודי לבוב. בשנת 1772, עברה לבוב לשליטתה של הממלכה ההבסבורגית. כדי לבלום את צמיחת האוכלוסייה היהודית בלבוב, נאסר על היהודים להתיישב בתוך העיר. לאחר הכנסת המינהל האוסטרי לאזורים הכבושים, החל מימוש התוכנית לשינוי האירגון המסורתי של הקהילה בהתאם לרוח תנועת ההשכלה, דבר שהיה אמור להקל על היטמעות היהודים בתרבות הגרמנית ולהפוך אותם לנתינים נאמנים לוינה. לתנועת ההשכלה היהודית היתה בתקופה זו השפעה הולכת וגוברת על הקהילה היהודית , ובמאה ה-19 מרבית תומכיה היו מקרב יהודי לבוב. לשורותיה הצטרפו בעיקר אנשי האינטליגנציה היהודית ובעלי מקצועות חופשיים, חדורים ברעיונות שהגיעו ממערב אירופה אל לבוב. חלוץ תנועת ההשכלה בלבוב היה הרץ הומברג, שהגיע לעיר בשנת 1788, ובתמיכת הרשויות האוסטריות הקים בה שני בתי ספר: ה"רגיל" וה"פשוט", עם לימודים בשפה הגרמנית על מנת ל"גרמן" את האליטה היהודית. ההתנגדות החריפה של החסידים והאורתודוקסים לפעילותו של הומברג הביאו בסופו של דבר לעזיבתו את העיר בשנת 1797[1.10].

תכונה אופיינית של חברי תנועת ההשכלה בלבוב היתה פעילות להגבלת הפופולריות של דרך החיים המסורתית היהודית לא באמצעות עימות ישיר אלא באמצעות תמיכה בחינוך הצעירים. מאפיין נוסף היה הקשר החזק שלהם לשפה העברית, לא כשפה דתית אלא כשפת הספרות, התרבות והמדע. בין חברי תנועת ההשכלה בלבוב במחצית הראשונה של המאה ה-19 פעלו אישים ידועים מתחומי המדע והתרבות כמו נחמן קרוכמל, סלומון יהודה רפפורט, איזק ארטר ויוזף פרל. משנת 1840 הכניסו אנשי תנועת ההשכלה את נציגיהם לרשויות הקהילה, והודות לכך התאפשרו יוזמות שונות, כמו פתיחת בית יתומים בשנת 1843 והקמת בית ספר יהודי ארבע שנתי. עדות נוספת לחשיבותה הגוברת של תנועת ההשכלה בקרב יהודי לבוב הינה בניית בית הכנסת לחברי הזרמים הרפורמים בשנת 1846. בית הכנסת נבנה בכיכר העתיקה וניקרא "טֵמְפֶּל".

ההתפשטות תנועת ההשכלה בקרב היהודים לא נעלמה מעיניהם של נציגי בית הכנסת האורתודוקסי והחסידות. בשנת 1838 נכרתה בלבוב ברית יוצאת דופן בין שני הזרמים הדתיים הללו במהלך פגישה בין הצדיק ישראל פרידמן מרוּזִ'ין והרב יעקב אורנשטיין מלבוב. מספר החסידים בעיר הלך וגדל וכתוצאה מכך הוקם בית הכנסת החסידי בכיכר תיאודור הקדוש. אחרית הדבר העצובה למאבקם של הכוחות האורתודקסים והחסידיים בפרוגרסיבים היה רציחתו של אברהם כהן על ידי רוצח שכיר שהרעילו למוות בשנת 1848[1.11].

במקביל למשיכה הגוברת של רעיונות ההשכלה בקרב יהודי לבוב, גדלה גם המודעות הפוליטית, שבלטה במיוחד באירועי שנת 1848. אז, בפעם הראשונה, הועלה בפומבי נושא שוויון הזכויות של היהודים על בסיס אותם עקרונות המחייבים את יתר תושבי המונרכיה ההבסבורגית. רב בית הכנסת הפרוגרסיבי בלבוב, הרב אברהם כהן, אף השתתף במשלחת הגַלִיצְיַאנית לווינה בכוונה להעלות את דרישות התושבים. נציגים מקהילת לבוב (אוסוולד מנקס ואברהם מיזס) לקחו חלק בפעילות המועצה הלאומית, וחלק מחברי הקהילה הצטרפו למשמר הלאומי. למרות ששוויון הזכויות שניתן ליהודים במונרכיה ההבסבורגית בוטל בשנת 1853, הם לא הפסיקו את מאבקם לשיפור מצבם המשפטי. הזדמנויות חדשות בתחום זה נפתחו בשנות ה-60 של המאה ה-19, כאשר נוסד הבסיס לאוטונומיה של גליציה. כבר בשנת 1861, נבחר רב בית הכנסת הפרוגרסיבי של לבוב, מארק דוּבְּס, לחבר בסיים (הפרלמנט) של גליציה. בסופו של דבר, מאמציהם של היהודים להשיג שוויון זכויות פורמאלי השתלמו: בדצמבר 1867, מכח חוקת הממלכה, קבלו היהודים זכויות פוליטיות ואזרחיות שוות ליתר תושבי המונרכיה.

הרשויות בווינה ניסו לנצל את העלייה בפופולריות רעיונות התהאקולטורציה [1.12] ואת התפתחות המודעות הפוליטית בקרב יהודי לבוב ובאזורים אחרים של גליציה, בכדי ליצור משקל-נגד להתגברות ההשפעה הפולנית. כתוצאה מכך, במהלך הבחירות בשנת 1873, הוקמה קואליציה אוקראינית-יהודית הודות לה נכנסו לפרלמנט בווינה שלושה צירים יהודיים, בהם הרמן מיזס מלבוב. קריסת אידאולוגיית ה"טמיעה הגרמנית", שקודמה בלבוב על ידי ארגון "שומר ישראל", וכן מאמציהם של הפוליטיקאים הפולנים לקבל את תמיכתה של הקהילה היהודית, נשאו פרי כבר בשנת 1879, כאשר הבחירות לפרלמנט התקיימו באווירה של שיתוף פעולה בין יהודים לפולנים. עם הזמן, הפכה לבוב לאחד המרכזים החשובים של ההיטמעות היהודית באוכלוסייה הפולנית. בשנים 1882 - 1892 פעלה בלבוב "אגודת אחים" שמטרתה להפיץ את רעיונות שיתוף הפעולה בין יהודים לפולנים, למשל באמצעות כתב העת הדו-השבועי "אוֹיְצִ'יזְנַה" (Ojczyzna – מולדת). תכנית זו קודמה במאה ה-20 בכתב העת בלבוב שנקרא "ידנושץ'" ("Jedność" – איחוד) וההתאגדות האקדמית "Zjednoczenie" (איחוד).

לבוב הפכה גם למרכז התנועה הציונית. כבר בשנת 1882 התקיים בה לראשונה "ערב ציוני" שארגנה העמותה האקדמאית המקומית "מקרא קודש". עמותה זו קידמה רעיונות פרו-ארצישראלים, לעומת אגודת "ציון" שהתפלגה ממנה בשנת 1897 והיתה בעלת גוון פוליטי.

בשנת 1890, נחקק חוק במונרכיה האוסטרית שהסדיר את נושא ארגון הקהילות היהודיות, והביא לשינוי משמעותי בחייהם יהודי לבוב: שתי הקהילות, שהיו עד עתה מופרדות, הקהילה העירונית והקהילה הפרברית, אוחדו לקהילה אחת. כמו כן, קהילה זו הכילה כעת את החסידים, הפרוגרסיביים והאורתודוקסים יחד. כתוצאתה מכך הוסכם על מינויים של שני רבנים עבור האורתודוקסים והחסידים ושניים עבור המשכילים. תחת פיקוח הקהילה נישארו בתי הכנסת "טמפל" בכיכר העתיקה, בית הכנסת העירוני הגדול ברחוב בּוֹאִים, בית הכנסת נחמנוביץ' ("ורד הזהב") ברחוב בְּלָחַרְסְקַה, בית הכנסת הגדול בקרקובסקיה פשדמיישצ'יה ברחוב בּוֹזְ'נִיצַ'ה ובית הכנסת החסידי ברחוב שָיְנוֹך. בתחילת המאה ה-20, הוקמו שלושה בתי כנסת נוספים ברחובות סְלוֹנֵצְ'נַה, שְבְיֶנְטֵגוֹ יָאנַה וקְרוּלוֹבֶי יַאדְבִיגִי. באותה תקופה, הפעילה הקהילה שני בתי ספר דתיים, האחד לבנים והשני לבנות, בהם שפת ההוראה היתה פולנית.

השנים טרום מלחמת העולם הראשונה היו נוחות במיוחד עבור הקהילה היהודית בלבוב. כ-70% מעורכי הדין היו יהודים ובקרב הרופאים חלקם של היהודים הגיע ל-60%. היזמים היהודים היוו 70% מכלל החברים בלשכת המסחר והתעשייה, והסטודנטים היהודים היוו 33% מכלל הסטודנטים באוניברסיטת לבוב.

התפתחותה הדינאמית של הקהילה היהודית בלבוב הופרעה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. ב-3 בספטמבר 1914 נכבשה לבוב בידי הכוחות הרוסים וב-27 בספטמבר התחולל בשכונה היהודית פוגרום המכונה "יום ראשון העקוב מדם". הרוסים בזזו ושדדו, חלק מתושבי הקהילה נלקחו בשבי. בימים הראשונים של נובמבר 1918, השתלטו האוקראינים על לבוב והכריזו על הקמת הרפובליקה העממית של מערב אוקראינה. הם הכירו ביהודים כאומה נפרדת, והבטיחו להם כי זכויותיהם הפוליטיות והאזרחיות ישמרו. חלק מבני הקהילה היהודית קיבלו בברכה את הרשויות החדשות. בכדי לתאם את הפעילות הפוליטית, הוקמה הוועדה לביטחון הקהילה שפעלה באזור היישוב היהודי בעיר. ב-20 בנובמבר 1918, נציגי הציונים, הסוציאל-דמוקרטים, מפלגת "מזרחי" ו"פועלי ציון" הקימו את המועצה הלאומית היהודית הזמנית. רוב יהודי לבוב, שהחשיבו עצמם לפולנים בני דת משה, התנגדו לשיתוף הפעולה עם האוקראינים. חלק מהאינטליגנציה היהודית אף הגיש מכתב מחאה בנושא לוועדה הפולנית הלאומית [1.13]. יהודי לבוב אימצו לעצמם עמדה ניטראלית בקונפליקט שבין האוקראינים לפולנים, עמדה אשר לא התקבלה בחיוב על ידי שני הצדדים. לאחר הדיפת הכוחות האוקראינים מעיר, בימים 21 עד ה-23 בנובמבר 1918, חלק מן החיילים הפולנים יחד עם קבוצות בריונים ביצעו פוגרום ביהודי הפרבר קרקובסקיה פשדמישצ'יה, שהסתיים עם 72 הרוגים, כ-400 פצועים והרס של כ-25,000 דירות [1.14].

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם נשארה לבוב אחד המרכזים היהודיים החשובים בשטחי הרפובליקה השנייה של פולין. בשנת 1921 התגוררו בעיר כ-77,000 יהודים שהיוו כ-33% מכלל תושבי העיר. הקהילה גדלה ללא הרף והגיעה לשיאה בשנת 1941, כאשר גל של פליטים הגיע לעיר ומספר התושבים היהודים בלבוב עלה ל-150,000 איש [1.15].

מלבד העיר עצמה, קהילת לבוב כללה 52 קהילות נוספות ביישובי הסביבה, כך שבשנות ה-20 של המאה ה-20 מספר יהודי הקהילה הגיע ל-80,000. מספרם גדל לכ-100,000 בשנות ה-30 כתוצאה מהטמעת הקונספט "לבוב הגדולה". הקהילה ניהלה פעילות יוצאת דופן בתחום החינוך הדתי והחילוני (כולל לימודי מלאכה), מימנה ארגוני סיוע לעניים, מימנה את בית החולים היהודי, שהיה אחד מבתי החולים הטובים ביותר בעיר. מועצת הקהילה כללה נציגים אורתודוקסים, ציונים, מתבוללים וסוציאל-דמוקרטיים. העמדות הפוליטיות של יהודי לבוב קבלו ייצוג במפלגות המקומיות: מפלגות שדגלו בהתבוללות, אורתודוקסיות, כל סוגי הציונות - מדתיים ועד לסוציאליסטים, מפלגה לאומית-דמוקרטית, סוציאל-דמוקרטית ומפלגה קומוניסטית. לצידן פעלו ארגונים מקצועיים רבים, עמותות חינוכיות, חברתיות ותרבותיות וכן סניפים מקומיים של "אגודת ישראל" האורתודוקסית, ה"מזרחי" של הציונים הדתיים, "הציונים הכלליים", ה"התאחדות" - מפלגת העבודה הציונית, ה"בונד", המפלגה העממית היהודית, הציונים הרוויזיוניסטים, הציונים הרדיקאלים, "פועלי ציון" - הציונים הסוציאליסטים, ותנועות נוער וצופים.

שנות השלושים בלבוב היו בסימן התפתחות פעילותה של הקהילה היהודית אם כי, ככל שחלף הזמן, התרבו התקריות האנטישמיות ותכיפותן גדלה. שתי תקריות גדולות אירעו ביוני 1929 ובנובמבר 1932. אירועים בעלי אופי אנטישמי הפכו לתופעה שכיחה אחרי 1935, והתבטאו בעיקר בחוגי האוניברסיטה, גם אם רק בצורת "גטו ספסלים". החברה היהודית ניסתה למחות נגד גל האנטישמיות הגואה, וקהילת לבוב, בצעד יוצא דופן, הכריזה על החרמה מוחלטת של גרמניה הנאצית.

לבוב נכבשה על ידי הצבא הסובייטי ב-22 בספטמבר 1939. הסיסמאות הקוראות לביטול הבעלות הפרטית וליצירת חברה ללא מעמדות דיברה ללבם של האנשים מן המעמדות הנמוכים ביותר, ובכללן היהודים [1.16]. מכאן נבעה קבלת הפנים הניטרלית ולעיתים הידידותית של יהודי לבוב כלפי השלטון החדש. דבר זה, בתורו, הגביר את האנטגוניזם הפולני-יהודי והאוקראיני-יהודי [1.17]. גישה זו השתנתה עם התבססות הרשויות הסובייטיות בלבוב, שפרקו והלאימו את העסקים היהודיים, אסרו על פעילות המפלגות הפוליטיות היהודיות, ומספרם הגואה של מקרי הרצח של נציגי האינטליגנציה על ידי אנשי ה-NKWD [1.18].

הצבא הסובייטי נסוג מהעיר ב-30 ביוני 1941, והצבא הגרמני תפס את מקומו כמעט מייד. התחלפות הכובש גרמה להתפרצות של שנאה כלפי היהודים, אשר נחשבו בדרך כלל כמשתפי פעולה עם הסובייטים. פוגרומים כנגד יהודים בוצעו כמעט בכל מערב גליציה, בעוד שבלבוב עצמה נציגי המעמדות הנמוכים הפולנים והאוקראינים, עוררו במכוון עימותים עם האוכלוסייה היהודית המקומית, משולהבים מהתעמולה הגרמנית שהאשימה את האוכלוסייה היהודית בביצוע פשעים כלפי הפולנים והאוקראינים במהלך הכיבוש הסובייטי [1.19]. הכובש הגרמני הקצה ליהודים את העבודות הקשות והמשפילות ביותר, עבודות ניקיון, שטיפת גופות, איסוף שברי זכוכיות וכדומה. כו'. החל הרצח המאורגן של האוכלוסייה היהודית בלבוב, בביצוע האיינזצקומנדו (Einsatzkommando) ולעיתים רחוקות יותר על ידי המיליציה האוקראינית. על היהודים הוטלו מגבלות רבות. כך למשל, הותר להם לערוך קניות רק בשעות קבועות - בין השעה שלוש לחמש אחר הצהריים; הותרה להם הכניסה רק לחנויות, מסעדות ובתי קפה מסוימים, ונאסרה הכניסה לפארקים, אתרי רחצה, בתי קולנוע ותיאטראות [1.20].

המיליציה האוקראינית, שהתארגנה לאחר כיבוש השטחים הסמוכים, סייעה לכובש הגרמני בפעולות ההשמדה והרדיפה של יהודי לבוב [1.21]. כבר ב-1 ביולי 1941 ארגנו אוקראינים לאומנים פוגרום ביהודי לבוב[1.22]. היהודים נתפסו ברחוב, נגררו מבתיהם ונרצחו. רבים רוכזו בצריפים בזמרסטינובה ונרצחו שם [1.23]. במהלך הפוגרום הגדול ביותר שנערך בין ה-25 עד 28 ביולי 1941, נרצחו למעלה מ-2,000 יהודים [1.24]. כמו כן החלה ביזה של הרכוש היהודי, לעיתים על ידי חיילים גרמנים שלקחו את הרכוש לעצמם, כמו גם באופן רשמי – על יהודי לבוב הוטל תשלום בגובה 20 מיליון רובל. עד לתשלום הסכום המיועד נאסרו כאלף יהודים כבני ערובה,  שנרצחו לאחר העברת התשלום לידי הגרמנים. הצעד הבא היה פיצוץ ושריפת בתי הכנסת של לבוב: בית הכנסת הגדול ברחוב בוים, בית הכנסת שברחוב סִיקְסְטוּלְסְקַה, בית הכנסת זלוטה רוז'ה ובית הכנסת "טמפל" שברחוב ז'ולקיבסקה [1.25].

הגרמנים גם הקימו את המועצה היהודית, היודנראט, אשר אחת ממחלקותיה, משרד האספקה ​​(Besordungsamt), נועדה לסייע להם בגירוש היהודים. לאחר סיפוח גליציה אל הגנרלגוברמן, חלו על יהודי לבוב הגבלות שונות: ענידת סרטים על הזרוע, איסור עיסוק במקצועות מסוימים, איסור על שינוי מקום מגורים, מגבלות קניין ואיסורים רבים אחרים.

ביולי 1941 החלה העברתם של יהודי לבוב אל הגטו. הרובעים העניים ביותר של העיר, זַמָרְסְטִינוּב וקְלֶפָּרוּב, יועדו לשכונה היהודית החדשה. במהלך העברת היהודים אל הגטו נרצחו אלפי יהודים, לרב לאחר שהובלו אל היערות שמחוץ לעיר למטרה זו. במהלך אקציית ריְינְהַרְד בשנת 1942, נשלחו יהודי לבוב למחנות ההשמדה. במרץ 1942 יצא המשלוח הראשון ובו כ-15,000 איש למחנה ההשמדה הנאצי בבלז'ץ. ב-5 במאי 1942 נורו למוות במקום כמה אלפי יהודים. משלוחי המוות הבאים לבלז'ץ יצאו מלבוב באוגוסט (כ-40,000 יהודים) ובנובמבר (כ-10,000 איש). בינואר 1943 כ-4,000 יהודים נשלחו למחנה ההשמדה הגרמני בסוביבור. במהלך חיסול הגטו ביוני 1943 נרצו כ-10,000 איש במקום, וכמה אלפים נוספים נשלחו למחנה ברחוב יאנובסקה [1.26]. מחנה זה, שפעל כמחנה עבודה קשה במערכת ההשמדה הנאצית, הוקם ברחוב ינובסקה 134 בשטח מפעלו של שטיינהאוס, הפך למקום הרצחם? של למעלה מ-150,000 יהודים, פולנים ואוקראינים [1.27].

לדברי רבה של לבוב, הרב כהנא, הארגיבישוף היווני-קתולי של לבוב, אנדרי שֶפְּטִיצְקִי, היה אמור להציל 150 מיהודי לבוב בזמן השואה [1.28].

2,571 מיהודי לבוב שרדו את השואה. רבים מהם בחרו באזרחות פולנית וחזרו אל פולין לאחר הסכם יאלטה כ"שבים למולדת". מאוחר יותר חלקם הגדול עזב לישראל או לארצות הברית. בתקופת השלטון הקומוניסטי הגיע לעיר זרם גדול של יהודים שנולדו בחלקים אחרים של פולין. כתוצאה מכך, האוכלוסייה היהודית של לבוב מנתה 28,000 איש. בשנת 1960 נאלצה הקהילה היהודית לסגור את בית הכנסת, שנפתח מחדש רק בשנות התשעים. כיום מתגוררים בעיר כמה אלפי יהודים [1.29].

ביבליוגרפיה:

  • Bałaban M., Dzieje Żydów w Galicyi i w Rzeczypospolitej krakowskiej 17721868, Lwów 1914.

  • Bałaban M., Dzielnica żydowska, jej dzieje i jej zabytki, Lwów 1909.

  • Bałaban M., Żydzi lwowscy na przełomie XVI i XVII wieku, Lwów 1906.

  • Berenstein T., Eksterminacja ludności żydowskiej w dystrykcie Galicja (19411943), „Biuletyn Żydowskiego Instytutu Historycznego” 1967, nr 61.

  • Bilewicz A., Frenkowie. Kim byli lwowscy i zamojscy Sefardyjczycy?, [w:] Żydzi w Zamościu i na Zamojszczyźnie. Historia, kultura, literatura, red. W. Litwin, M. Szabłowska-Zaremba, S. J. Żurek, Lublin 2013.

  • Friedmann F., Zagłada Żydów lwowskich, Łódź 1945.

  • Honigsman J., Zagłada Żydów lwowskich (19411944), Warszawa 2007.

  • Lviv, [w:] The YIVO Encyclopedia of Jews in Eastern Europe [online] http://www.yivoencyclopedia.org/article.aspx/Lviv [dostęp: 3.04.2014].

  • Miełamed W., Jewrieji wo Lwowie (XIII pierwaja połowina XX wieka). Sobytia, obszczestwo, liudi, Lwow 1994.

  • Katzmann F., Rozwiązanie kwestii żydowskiej w Dystrykcie Galicja, Warszawa 2001.

  • Kessler E., Przeżyć Holokaust we Lwowie, Warszawa 2007.

  • Schall J., Przewodnik po żydowskich zabytkach Lwowa, Lwów 1935.

  • Świat niepożegnany. Żydzi na dawnych ziemiach wschodnich Rzeczypospolitej XVIIIXX wieku, red. K. Jasiewicz, Warszawa 2005.

  • Żydzi w Lublinie  Żydzi we Lwowie. Miejsca – Pamięć – Współczesność, red. J. Ziętar, E. Żurek, S. J. Żurek, Lublin 2006.

Print
הערות שוליים
  • [1.1] Miełamed W., Jewrieji wo Lwowie (XIII  pierwaja połowina XX wieka). Sobytia, obszczestwo, liudi, Lwow 1994, s. 19.
  • [1.2] Krachkovska A., Wspólnota żydowska Lwowa między XVI a XVIII w. – obszary osiedleń i status prawny, [w:] Żydzi w Lublinie Żydzi we Lwowie. Miejsca – Pamięć – Współczesność, red. J. Ziętar, E. Żurek, S. J. Żurek, Lublin 2006, s. 34.
  • [1.3] המפקד העליון של הצבא, התואר השני בחשיבותו אחרי המלך
  • [1.4] Por. m.in. Bałaban M., Żydzi lwowscy na przełomie XVI i XVII wieku, Lwów 1906; Bilewicz A., Frenkowie. Kim byli lwowscy i zamojscy Sefardyjczycy?, [w:] Żydzi w Zamościu i na Zamojszczyźnie. Historia, kultura, literatura, red. W. Litwin, M. Szabłowska-Zaremba, S. J. Żurek, Lublin 2013.
  • [1.5] Bałaban M., Żydzi lwowscy na przełomie XVI i XVII wieku, Lwów 1906, s. 89.
  • [1.6] Miełamed W., Jewrjiei wo Lwowie (XIII  pierwaja połowina XX wieka). Sobytia, obszczestwo, liudi, Lwow 1994, s. 88.
  • [1.7] Schall J., Przewodnik po żydowskich zabytkach Lwowa, Lwów 1935, s. 17.
  • [1.8] Bałaban M., Dzielnica żydowska, jej dzieje i jej zabytki, Lwów 1909, s. 9.
  • [1.9] Bałaban M., Dzielnica żydowska, jej dzieje i jej zabytki, Lwów 1909, s. 36.
  • [1.10] Bałaban M., Dzieje Żydów w Galicyi i w Rzeczypospolitej Krakowskiej 17721868, Lwów 1914, ss. 56, 58.
  • [1.11] Bałaban M., Dzieje Żydów w Galicyi i w Rzeczypospolitej krakowskiej 17721868, Lwów 1914, s. 170.
  • [1.12] תִּרְבּוּת - תהליך חברתי של רכישת תרבות וערכים עקב מפגשים בין קבוצות שונות.
  • [1.13] Pawłyszyn O., Żydzi wschodniogalicyjscy w okresie Zachodnioukraińskiej Republiki Ludowej (XI 1918 – VI 1919), [w:] Świat niepożegnany. Żydzi na dawnych ziemiach wschodnich Rzeczypospolitej XVIIIXX wieku, red. K. Jasiewicz, Warszawa 2005, s. 232.
  • [1.14] Pawłyszyn O., Żydzi wschodniogalicyjscy w okresie Zachodnioukraińskiej Republiki Ludowej (XI 1918 – VI 1919), [w:] Świat niepożegnany. Żydzi na dawnych ziemiach wschodnich Rzeczypospolitej XVIIIXX wieku, red. K. Jasiewicz, Warszawa 2005, s. 240.
  • [1.15] Miełamed W., Jewrieji wo Lwowie (XIII pierwaja połowina XX wieka). Sobytia, obszczestwo, liudi, Lwow 1994, s. 137.
  • [1.16] Honigsman J., Zagłada Żydów lwowskich (19411944), Warszawa 2007, s. 22.
  • [1.17] Hryciuk G., Polacy we Lwowie 19391944. Życie codzienne, Warszawa 2000, ss. 156–157.
  • [1.18] Honigsman J., Zagłada Żydów lwowskich (19411944), Warszawa 2007, s. 23.
  • [1.19] Friedmann F., Zagłada Żydów lwowskich, Łódź 1945, s. 6.
  • [1.20] Hryciuk G., Polacy we Lwowie 19391944. Życie codzienne, Warszawa 2000, ss. 204–205.
  • [1.21] Friedmann F., Zagłada Żydów lwowskich, Łódź 1945, ss. 6–7
  • [1.22] Szerzej o tym pogromie pisze Edmund Kessler w swoich wspomnieniach: E. Kessler, Przeżyć Holokaust we Lwowie, Warszawa 2007, ss. 50–52.
  • [1.23] Berenstein T., Eksterminacja ludności żydowskiej w dystrykcie Galicja (19411943), „Biuletyn Żydowskiego Instytutu Historycznego” 1967, nr 61, tab. 2, poz.1.
  • [1.24] Honigsman J., Zagłada Żydów lwowskich (19411944), Warszawa 2007, s. 31.
  • [1.25] Katzmann F., Rozwiązanie kwestii żydowskiej w Dystrykcie Galicja, Warszawa 2001, s. 9.
  • [1.26] Berenstein T., Eksterminacja ludności żydowskiej w dystrykcie Galicja (19411943), „Biuletyn Żydowskiego Instytutu Historycznego” 1967, nr 61, tab. 2, poz. 1.
  • [1.27] Myrs’kyj R., Dramat Janowskiego obozu koncentracyjnego we Lwowie: od przemilczenia Holokaustu do jego badania, [w:] Żydzi w Lublinie  Żydzi we Lwowie. Miejsca – Pamięć – Współczesność, red. J. Ziętar, E. Żurek, S. J. Żurek, Lublin 2006, s. 88.
  • [1.28] Lviv, [w:] The YIVO Encyclopedia of Jews in Eastern Europe [online] http://www.yivoencyclopedia.org/article.aspx/Lviv [dostęp: 3.04.2014].
  • [1.29] Lviv, [w:] The YIVO Encyclopedia of Jews in Eastern Europe [online] http://www.yivoencyclopedia.org/article.aspx/Lviv [dostęp: 3.04.2014].