יהודים התיישבו בפוזנן ככל הנראה החל מאמצע המאה ה־13. התיעוד המוקדם ביותר לתוכניות בנייה של בית כנסת הוא משנת 1367, ככל הנראה תקופת ראשיתה של הקהילה היהודית במקום.

הקהילה היהודית בפוזנן הייתה אחת הקהילות היהודיות הותיקות והחשובות ביותר בפולין. ראשוני המתיישבים היו פליטים יהודים מגרמניה, צרפת וצ'כיה. הנסיך בּוֹלֶסְלָב החסיד עודד את התיישבותם של יהודים שנרדפו באירופה במאה ה־14 והעניק ליהודי העיר שורה של זכויות. הפליטים הפכו לקהילה בעלת מנהגי תפילה יחודיים שזכו לכינוי מנהג פוזנא.  הדבר מעיד על יציבותו של היישוב היהודי בעיר. על חשיבותה של הקהילה היהודית בעיר מעידה העובדה כי בשנת 1507 היא חויבה בתשלום מס כתר בגובה 200 זלוטי. כבר במאה ה־15 ייסדו פוזנן, קרקוב, לבוב ולובלין את הטֶטְרָפּוֹל, שהוסב בשנת 1581 לוועד ארבע הארצות. הוועד היה הסמכות העליונה של כל הקהילות היהודיות בפולין עד לשנת 1764.

התפתחותה של הקהילה במאה השש־עשרה קשורה בחלקה לבואם של יהודים ספרדים שהגיעו לעיר מהונגריה. האוכלוסייה היהודית גדלה משמעותית. הרובע היהודי שכן לאורך רחוב טְקָצְקָה (Tkacka) ששמו שונה מאוחר יותר לרחוב ז'ידוֹבְסְקָה (Żydowska; הרחוב היהודי). הרובע היהודי, ששכן בקצה רחוב דוֹמיניקָנְסְקָה (Dominikańska), בין בניין העיריה לעיקול נהר הוורטה, הלך והתרחב בהדרגה. עד מהרה כלל הרובע את כיכר השוק העתיקה ואת השטח שבין רחובות ז'ידוֹבְסְקָה, שֶבְסְקָה (Szewska) , וְרוֹנְיֶצְקָה (Wroniecka), וסְטָבְנָה (Stawna)[1.2]. השכונה היהודית נשרפה פעמים רבות. אחת השריפות הגדולות ביותר התרחשה בשנת 1447 ובה עלו באש כמעט כל בתי היהודים.

בשנת 1565, היו בפוזנן "חמישים בתי דירות ובתים פרטיים של יהודים, בהם בית רופאים ושלושה בתים צמודים לבתי כנסת, בהם התגוררו תלמידים וחזנים, שני בתי כנסת, וארבעים ושלושה בתים מושכרים מנוצרים. מספר הבתים המושכרים לא היה קבוע".  במחצית הראשונה של המאה ה־17 הגביר זרם הפליטים היהודים מגרמניה את קשיי הדיור בעיר. על פי מקורות שונים, בשנת 1590 התגוררו בפוזנן 1500 יהודים, בשנים 1618–1619 היו בעיר 2000–3226 תושבים יהודים. אמנם שיעור הבתים היהודיים בעיר עלה מ־21.7% באמצע המאה השש־עשרה ל־36% באמצע המאה השבע־עשרה, אך בעיית הצפיפות לא נפתרה. בשנת 1558 היו 83 בתים יהודיים, בשנת 1613 - 147 בתים, בשנת 1655 - 128 (מהם 116 מאוכלסים). הצפיפות בחלק מבתי היהודים נותרה גבוהה ובעיות רבות התגברו כתוצאה מכך. אחרי השריפה בפוזנן בשנת 1590, עזבו  תושבים יהודים לשנתיים את שכונתם ההרוסה. לאחר שובם, הם שיפצו את תשתיות הקהילה, בהן בית הכנסת מהמאה ה־14 שנבנה מחדש מספר פעמים, חדרים וישיבות, שלושה בתי חולים ומקווה. תקנות מקומיות המסדירות את מצבם של היהודים סייעו בביסוסו של הישוב היהודי בעיר. מתוך 31 החלטות שהתקבלו בשנים 1588–1668 על ידי השלטון המקומי, 23 היו לטובת הקהילה היהודית. יחסם החיובי של המלכים ליהודים הבטיח להם ביטחון יחסי. בשנת 1557, גזר המלך זיגמונט אוגוסט על העיר קנס של מאה גְזִ'יבְנָה בגין מאסר של יהודים. בשנת 1576 אושר מחדש עיקרון השוויון בפני החוק, זכות אשר הוענקה ליהודי פוזנן על ידי המלך סטפן בָּאטוֹרִי: "אם נוצרי פוגע ביהודי, ייענש באותו אופן כאילו פגע בנוצרי".

החקיקה המלכותית שהתייחסה ליהודי פוזנן לא תמיד הייתה אוהדת ליהודים. היא נבעה מגישה מעשית של איזון בין עסקי היהודים שהביאו הכנסות גדולות לאוצר הממלכה, לבין הציפיות של הבורגנות הזעירה הנוצרית והכמורה. אחרי השריפה בעיר בשנת 1536, נעשה ניסיון לגרש את היהודים מהעיר או ליישב אותם באחד מאיי נהר הוורטה. אחרי דיונים רבים, נחתם בשנת 1538 הסכם עם שלטונות העיר. היהודים שמרו על זכותם להחזיק 28 בתים במרכז העיר. בשנת 1553 גרו בבתים אלו 113 משפחות. בשנת 1556 נחתם הסכם ובמסגרתו הותר ליהודים להחזיק בבעלותם 49 בתים. בשנת 1558 עלה מספר הבתים ל־83. בשנת 1578 שילמו יהודי פוזנן מס גולגולת בגובה 1058 זלוטי. בכל פולין, רק יהודי קז'ימייז' שליד קרקוב (1500 זלוטי) ויהודי לבוב (1600) זלוטי) שילמו סכומים גבוהים יותר.

במהלך המלחמות בין פולין ושוודיה (1655–1660) הקהילה היהודית כמעט ונכחדה ברעב, מגפות ופוגרומים. הפוגרומים פרצו לאחר שיהודי פוזנן, בדומה לפרוטסטנטים, הואשמו בשיתוף פעולה עם הצבא השוודי. רבים מהם עזבו את פוזנן מחשש לחייהם. אחרי עזיבתו של הרב ש. הורוביץ' בשנת 1658 לא אוישה משרתו במשך עשר שנים. הקהילה שקעה במשבר כלכלי. המסים הרבים שהוטלו על הקהילה וההגבלות על הסחר החריפו את מצבה. הקהילה צברה חובות שלא היה ביכולתה לפרוע. בנסיבות אלו סירב יונה, בנו של ישעיהו טרמין ממֶץ להתמנות לרב הקהילה בשנת 1668. זקני קהילת פוזנן ביקשו את עזרתן של הקהילות הגרמניות והצ'כיות. הקשיים גברו אחרי הפוגרום בשנת 1687. מצבה של הקהילה החמיר עד כדי הפסקת הלימודים בחדרים ובישיבות. הקשיים הלכו וגברו בשנים שלאחר מכן. בשנים 1704–1714 שוב לא היה רב לקהילה. בשנת 1709 פרצה בפוזנן מגפה שפגעה קשות באוכלוסיית העיר ובכלל זה בתושבי הרובע היהודי. בשנת 1736 הואשמו הרב, הדרשן ושמונה ממנהיגי הקהילה היהודית ברצח פולחני. בסופו של דבר הכיר בית המשפט בחפותם, אך הרב יעקב מרדכי נפטר במהלך המשפט. באותה שנה הרס שיטפון את בית הכנסת ובתים רבים ברובע היהודי. כתוצאה מרדיפות, מיסים, שוד ופגיעות ברכוש ובנפש שנגרמו עקב מלחמות, שריפות (בהן שריפה בשנת 1764, אשר תוך שש שעות גרמה למותם של אנשים רבים וכילתה 76 בתים ושלושה בתי כנסת) ושיטפונות, נותרה הקהילה ללא רב במשך 40 שנה – עד לשנת 1774. הידרדרותה של הקהילה היהודית התרחשה בד בבד עם הידרדרותה הכללית של העיר.

בפסח 1803כילתה שריפה נוספת כמעט לחלוטין את הרובע היהודי. שש מאות משפחות איבדו נכסים ורכוש. בית הכנסת הישן לא נבנה מחדש. השלטונות הפרוסיים הבינו שבנייתו מחדש של הרובע היהודי בצורתו הקודמת לא תתרום לבטיחותו ולכן התירו לחברי הקהילה לרכוש ולבנות בתים בכל רחבי העיר, בתנאי שמספרם הכולל לא יעלה על מספר הבתים שנקבע קודם לכן בשכונה היהודית. הרובע היהודי שרד למעשה, אם כי בצורה שונה. היהודים התיישבו בעיקר בכיכר השוק הישנה ובמשך השנים הפכו בה לרוב. בשנת 1793 סופחה פוזנן לפרוסיה והשלטונות החדשים הגבילו את האוטונומיה של הקהילה היהודית. תנועת ההשכלה צברה פופולאריות לצד גרמניזציה הדרגתית של השכבות האמידות והחילוניות יותר בקהילה היהודית. בתחילת המאה ה־19 היוו "היהודים המאוזרחים", תומכי תנועת ההשכלה, 15% מכלל אוכלוסיית יהודי פוזנן.

מאמצי הגרמניזציה של ממשלת פרוסיה הניבו תוצאות גם בעשורים שלאחר מכן. בשנת 1853, יהודים שהשתלבו בחברה הכללית נכנסו לראשונה למועצת העיר; מספרם במועצה עלה על מספר הנציגים הפולנים והיחסים המתוחים ממילא עם האוכלוסייה הפולנית, הידרדרו עוד יותר. עבור הפולנים ששאפו להשיב לעצמם את עצמאותם, היו היהודים בעלי התרבות הגרמנית, המתהדרים בנאמנותם לפרוסיה והכנועים לה, לאויבים גדולים יותר מהגרמנים עצמם. יהודי פוזנן חשו בעוינות זו בעיקר אחרי מלחמת העולם הראשונה.

ההשקפות האורתודוקסיות של רבני פוזנן (עקיבא אֵיגֶר, שלמה אֵיגֶר ושלמה פְּלֶסְנֶר) עוררו אי שביעות רצון הולכת וגוברת מצד היהודים הליברלים והרפורמים. פעילותם מוטטה את לכידותה של הקהילה היהודית בעיר. הם הקימו קהילה נפרדת בשם "קהילת האחים העבריים" (Israelit Brüdergemeinde), ובשנים 1856–1857 נבנה עבורם בית כנסת בסגנון מורי. בשנת 1862 מינתה הקהילה החדשה רב משלה - הרב יוסף פֶּרְלֶס. תומכי האורתודוקסיה המשיכו לתמוך בהנהגתו של הרב פלסנר, ששמר על תוארו כרבה הראשי של פוזנן ווְיֶלְקוֹפּוֹלְסְקָה; קהילה זו כונתה "קהילת האחדות" (Einheitsgemeinde).

החקיקה השפיעה באופן משמעותי על שינויים במבנה החברתי והתעסוקתי של הקהילה היהודית. מספר הסוחרים היהודים גדל ואילו מספר בעלי המלאכה הלך ופחת. בשנת 1832 עמד שיעור היהודים בקרב סוחרי העיר על 55.2%, שיעור היהודים בקרב בעלי המלאכה החייבים במס היה 9.4% ואילו בקרב בעלי המלאכה שאינם חייבים במס - 21%. משפחות הסוחרים והבנקאים הבולטות בתולדות פוזנן היו משפחות קָנְטוֹרוֹביץ', אָש, לוינסוֹן, פָּייפֶּר, אֶפְרים, אָבֶרְבּך ומוּנְק. בשנת 1849, למעלה מ־11% מהיהודים (655 אנשים) עסקו במסחר. בשנת 1838 הקים מיכאל קנטורוביץ' את הבנק השני בגודלו בפוזנן, עם הון של כשישים אלף טאלר. סוחרים רבים התעשרו בירידי הצמר שנוסדו בשנת 1837. עד סוף שנות השבעים של המאה ה־19 היה המסחר בדגנים רווחי מאוד. אף על פי שסחר הדגנים איבד עם השנים מרווחיותו עסקו בו עדיין בשנת 1879 ארבעים ושישה סוחרים ורק מעטים מהם לא היו יהודים. במחצית השנייה של המאה ה־19 החלו יהודים להשקיע את הונם בייצור ומכירה של משקאות אלכוהוליים. מספר חברות התמחו בענף זה: הרטוויג קָנְטוֹרוֹביץ' (הוקמה בשנת 1889), דוד קנטורוביץ', איזידור קנטורוביץ'. הסחר בעץ, שיובא בעיקר מפולין הקונגרסאית, היה ענף משגשג עד שהלך והצטמצם לקראת סוף המאה ה־19. המסחר בעץ היה ברובו נתון בידיים יהודיות. כך למשל צברה משפחת יפה את הונה.

המשבר הכלכלי בסוף המאה ה־19 השפיע גם על סוחרים שעסקו בענף הסוכר. הכנסתם הגבוהה של הסוחרים היהודים אפשרה השקעה בתחומים שונים, בין היתר בנדל"ן. בשנת 1860, רוב מבני המגורים סביב כיכר השוק הישנה היו שייכים ליהודים, מתוכם היו ארבעה בניינים בבעלותה של משפחת קנטורוביץ', ארבעה בנינים בבעלותה של משפחת קניגסברג, שלושה בבעלותה של משפחת גולדברג ושניים בבעלותה של  משפחת אפרים.

בסוף המאה ה־19, עזבו סוחרים ותעשיינים יהודים עשירים רבים את פוזנן והיגרו לעומק גרמניה. ליהודים היה עדיין חלק משמעותי בכלכלת העיר. בשנת 1894, 64.5% (490) מחברות הסחר, החברות והקואופרטיבים בפוזנן היו בבעלות יהודית. בשנת 1897 ירד שיעורן ל־63.3% (483). משפחת קנטורוביץ' החזיקה בבעלותה נכסים רבים בעיר: בשנת 1889 היו בבעלותה חמישה מפעלים, שש חנויות גדולות לסחר בסיטונאות ובית מלון. יהודים רבים המשיכו לעסוק במסחר סיטונאי בעץ, במוצרים חקלאיים, במשקאות אלכוהוליים, בבד ובצמר. יהודים (חברות: מיכאליס וקָרְטוֹביץ', מ. זָאדֶק, רודולף פֶטֶרְסוֹרְף, שמואל סָאמְטֶר, דוד שְרֶק) היו בין מייסדי רשתות הכל-בו הגדולות בפוזנן. מספרם של בעלי המקצועות החופשיים - רופאים, מורים ועורכי דין - עלה אף הוא. לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה כללה מועצת העיר פוזנן 33 גרמנים, 7 פולנים ו־16 גרמנים בני הדת היהודית.

במחצית השנייה של המאה ה־19 נטמעה האוכלוסייה היהודית של פוזנן כמעט לחלוטין בחברה הגרמנית. בתחילת המאה התשע־עשרה, ביטל השלטון הפרוסי  את הרב־לשוניות של בתי הספר היהודיים - בהם לימדו ביידיש, בגרמנית ובפולנית, וזאת כדי לקדם את התרבות הגרמנית בפרוסיה. כתוצאה מכך נסגר בשנת 1818 "בית ספר סימוּלְטָנָה" היהודי־נוצרי, שהוקם בפוזנן על ידי שלטונות דוכסות ורשה בשנת 1811 ולמדו בו ילדים אוונגליסטים, קתולים ויהודים. היה זה בית ספר יחיד במינו בוְיֶלְקוֹפּוֹלְסְקָה. עם הזמן, מעמדן השווה של הפולנית והגרמנית בבתי הספר היהודיים בוטל לטובת הגרמנית[1.7].

על האוריינטציה הפרו־גרמנית של יהודי פוזנן מעיד יחסם להצטרפותה של העיר, יחד עם כל איזור ויילקופולסקה ופּוֹמוֹזֶ'ה גְדָנְסְקֵה למדינה הפולנית החדשה שהוקמה אחרי מלחמת העולם הראשונה. בנובמבר 1918 הקימו יהודי העיר את "מועצת העם היהודית" (Jüdischer Volksrat Posen). "האיגוד המרכזי של אזרחים גרמנים בני הדת היהודית" (Zentralverein deutscher Staatsbürger jüdischen Glaubens) עודד יהודים להצטרף לשורות המועצה. "מועצת העם היהודית" עבדה בשיתוף פעולה הדוק עם "האגודה הזעיר־בורגנית היהודית" (Jüdischer Kleinbürgerverein) בפוזנן והחל משנת 1920 - עם "האגודה היהודית העממית" (Jüdische Volksvereinigung). בשנת 1921, "אגודת יהודי ויילקופולסקה" (Verband der Juden Großpolen) צמחה מתוך "המועצה היהודית העממית"[1.8]. חברי ארגונים אלה תמכו במאמצי הגרמנים המקומיים להשאיר את פוזנן בתוך גבולות גרמניה. הם התייחסו למדינה הפולנית החדשה כישות זמנית, שאין לה סיכוי להישאר על מפת אירופה שאחרי המלחמה. במצב זה, אין פלא כי 1047 מיהודי פוזנן העדיפו את רפובליקת ויימאר. משפחות יהודיות רבות עזבו את העיר ובמקומן הגיעו בהדרגה משפחות יהודיות מפולין; כך למשל התיישבו בעיר 325 יהודים בשנת 1926 ואילו 144 עזבו את העיר . בשנת 1931 היוו היהודים הגרמנים רק 15% מכלל יהודי העיר. הקהילה היהודית בפוזנן החלה לגדול בהדרגה: בשנת 1930 מספר היהודים היה 1650, בשנת 1933 מספר התושבים היהודים צמח ל־2300, בשנת 1937 - ל־2700, בשנת 1938 - ל־2800, בשנת 1939 - ל־3000. בשנת 1932, הקהילות היהודיות בסְבָזֶ'נְדְז, פּוֹבְּיֶדְז'יסְקָה וסְטֶנְשֶבוֹ, כולן במחוז פוזנן, סופחו לקהילה היהודית בפוזנן.

מָרְצ'ין כהן, עורך־דין וציוני, עמד בראש הקהילה החל משנת 1922. נכסי הקהילה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם  כללו בית כנסת ברחוב סְטָבְנָה 1–4 (שווי המבנה ללא אבזור הפנים כ־400,000 זלוטי), בית כנסת ברחוב דוֹמיניקָנְסְקָה 8 וברחוב שֶבְסְקָה 4–5 (230,000 זלוטי), ארבעה בתי מגורים ומבנה אדמיניסטרציה ברחוב שבסקה 10 (בו שכנו משרדי הקהילה, דירת הרב, בית ספר דתי, אולם וספריה), בית קברות ברחוב פוֹחָה 24–26 (Focha; כיום רחוב גְלוֹגוֹבְסְקָה - Głogowska), בניין בית היתומים היהודי על שמו של ר. פְלָטָאוּ ברחוב נוֹסְקוֹבְסְקְיֶגוֹ 3 (Noskowskiego), בניין בית החולים היהודי של קרן רוֹהר בפוזנן (ששוויו 480,000 זלוטי) ברחוב וָאלי וָאזוּב (Wały Wazów; כיום רחוב וְיֶנְיָבְסְקְיֶגוֹ - Wieniawskiego) וכן מספר מגרשים ריקים.

גלי ההגירה גרמו לשינויים במבנה המעמדות החברתיים והמקצועיים של האוכלוסייה היהודית. האוכלוסייה הזעיר־בורגנית האמידה והאוכלוסייה המשכילה הצטמצמו במהירות; לעיר הגיעה אוכלוסיה זעיר־בורגנית בעלת אמצעים כלליים מצומצמים. בסוף 1933 היו בבעלות יהודית 32 חנויות לבגדי נשים; 30 חנויות לבגדי גברים; 24 חנויות כובעים ומגבעות; 18 חנויות סדקית; 17 חנויות נעליים; 15 חנויות לממכר מוצרי משי; 10 חנויות לבנים; 10 חנויות לממכר מוצרי חלב; 8 חנויות לממכר סחורות מיובאות; 7 חנויות למוצרי עור; 4 חנויות למוצרי ברזל; 4 חנויות שטיחים; 4 חנויות לממכר מוצרי פרווה; 3 חנויות שעונים; 3 חנויות לממכר לוחות עץ תעשייתיים; 2 חנויות לחלקי רכב; 2 חנויות לממכר שעם, 2 חנויות כל-בו, 4 מסעדות, 3 קונדיטוריות, 4 חנויות יין, 14 מחסני דגנים, 9 חנויות פוך ונוצות, 2 חנויות לחומרי בנייה, 3 חברות למסחר בעורות לא מעובדים. בעיר פעלו כ־100 עגלונים יהודים, 30 חייטים, 20 סנדלרים, 15 בנקאים, 12 מוכרים סיטונאים, 12 אופים, 12 יצרני נעליים, 7 מלצרים, 7 צלמים, 7 סוחרי בקר, 5 סוחרי סוסים, 5 קצבים, 5 ספרים, 5 סבלים, 5 שוערים, 4 מפיצים, 3 צבעים, 3 נגרים, 4 רופאים ורופאי שניים, 2 עורכי דין, 3 עורכים, ושני מנהלי סוכנויות. רבים מהעסקים היהודיים קיבלו מימון מבנקים בבעלות יהודית: בנק בעלי המניות (ברחוב שבסקה) והבנק המסחרי (ברחוב 27 בדצמבר [27 grudnia]). במרץ 1939 היו רשומים בעיר 285 מפעלי מסחר ותעשייה יהודיים וכן 103 בתי מלאכה יהודיים.

בפוזנן יצאו לאור מספר כתבי עת יהודיים: בשנים 1918–1921 מועצת העם היהודית הוציאה לאור את "המודיע של מועצת העם היהודית בפוזנן" ("Mitteilungs-Blatt des Jüdischen Volksrates Posen"); בשנת 1935 הודפס בקאליש ה"פויזנער שטימע" ("קול פוזנן"). בעיר פעלו סניפים של המפלגות הפוליטיות החשובות ביותר. האיגודים הציוניים היו הפעילים ביותר: הציונים הכללים, הציונים הרוויזיוניסטים ופועלי ציון (החל משנת 1933). השפעה מסוימת הייתה גם לסוציאליסטים מהבונד ולחוגים האורתודוקסיים. עד 1938 פעלו בעיר שתי לשכות של הבונים החופשיים: "Amicitia", ו "Kosmos Loge".

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם התחדש החינוך היהודי בפולין. בשנת הלימודים 1919–1920 הוקם בית ספר יהודי בבית פרטי. בתחילה למדו בו 71 תלמידים, בשנת 1921 - 106, בשנת 1924 - 58. עם הזמן, הלך וגדל מספר התלמידים שלמדו בבתי ספר גרמניים או בבתי ספר ציבוריים כלליים. בשנת 1936 למדו 27,997 תלמידים ב־46 בתי ספר ציבוריים; 278 מהם היו יהודים. רובם למדו בבית הספר היסודי מספר 14 ברחוב נוסקובסקיגו 3, שנפתח בשנת 1934. בשנת 1937 למדו בבית הספר 252 ילדים יהודים. באותה תקופה למדו 13 ילדים בבתי ספר יסודיים פרטיים. בפוזנן פעל גם חדר שניקרא "בית הספר היהודי הדתי"; בשנת 1937 לימדו בו שישה מורים. עד 1936 פעל בעיר גם גן ילדים פרטי. הנוער היהודי המשיך לרוב את לימודיו בבתי הספר התיכוניים הפולניים; בשנת 1937 למדו בהם 52 תלמידים יהודים. חלק מהתלמידים למדו בגימנסיה "הגרמנית" הפרטית על שם שילר; באותה שנה למדו בה 13 תלמידים. חלק מהתלמידים בחרו בחינוך מקצועי (49 תלמידים). בהשוואה לערים אחרות שהציעו לימודים אקדמיים בדרום ובמרכז פולין, בפוזנן למדו רק יהודים מעטים במוסדות להשכלה גבוהה. בשנת 1937, שבעה מתוך 295 סטודנטים במכללה להנדסת מכונות והנדסת חשמל היו יהודים. מספר זהה של סטודנטים יהודים למד בקונסרבטוריון הממלכתי (מתוך 345 סטודנטים). מעט יותר למדו באוניברסיטת פוזנן, בעיקר בפקולטה לרפואה ובפקולטה למתמטיקה ומדעי הטבע. בשנת 1933, מתוך 5353 סטודנטים רק 73 היו יהודים. בשנת 1937, היו רק 39 סטודנטים יהודים[1.9].

בשנת 1939 ערב מלחמת העולם השנייה, נמלטו יהודים רבים מפוזנן. גורלם של הנשארים בעיר נחתם בצו של גאולייטר וילהלם קוֹפֶּה מנובמבר 1939, שהורה על "טיהור" פוזנן מיהודים בתוך שלושה חודשים. הגרמנים גרשו את רוב היהודים ב־11 וב־12 בדצמבר 1939 אל אוֹסְטְרוּב לוּבֶּלְסְקי. חלק מהמגורשים הגיעו לוְלוֹשְצ'וֹבָה, אחרים לגְרוֹדְז'יסְק מָזוֹבְיֶצְקי, ז'ירָרְדוּב ובְּלוֹנְיֶה[1.10]. עד מהרה הפכה פוזנן למחנה עבודה גדול עבור יהודים משטחי פולין שסופחו לרייך השלישי (וילקופולסקה, מָזוֹבְיָה ומזוביה המערבית). בשנים 1940–1943 הוקמו בפוזנן וסביבותיה עשרות מחנות עבודה לאוכלוסייה היהודית. האסירים הועסקו בעבודות שונות, לרוב בתחזוקה עירונית, שיפוץ דרכים, עבודות במסילת הברזל ובניית כבישים מהירים.

אחרי המלחמה התיישבו בפוזנן רק יהודים מעטים, רובם השתייכו לסניף הוועד המרכזי של יהודי פולין. רוב היהודים עזבו בהדרגה את העיר ואת פולין. הקהילה היהודית חידשה את פעילותה רק בשנות התשעים של המאה העשרים.

 

Print