ראשוני היהודים התיישבו בראדום כנראה כבר בשנת 1568[[refr:|Penkalla A., Radom, [w:] Żydzi w Polsce. Dzieje i kultura. Leksykon, red. J. Tomaszewski, A. Żbikowski, Warszawa 2001, s. 391. ]]..

בשנת 1724, נענה המלך אוגוסט השני לבקשת בני העיר והעניק לה מעמד של de non tolerandis Judaei – כתוצאה מכך אסור היה ליהודים לגור בעיר ולנהל בה עסקים[[refr:|Radom, [w:] The Encyclopedia of Jewish Life Before and During the Holocaust, red. S. Spector, G. Wigoder, vol. II, New York 2001, s. 1045.]]. האיסור הושעה לימי דיוני הסיים וגם סוחרים יהודים הורשו לבוא בשעריה. למרות צו המלך גרו בראדום כתריסר יהודים, ורובם נאלצו לעזוב את העיר מכוח הצווים הבאים שהוצאו בשנים 1743 ו- 1746 [[refr:|Radom, [w:] The Encyclopedia of Jewish Life Before and During the Holocaust, red. S. Spector, G. Wigoder, vol. II, New York 2001, s. 1045.]].

מן המקורות שנשמרו ידוע שבשנת 1765 התגוררו בפרוורי ראדום 65 – 67 יהודים ובשנת 1787 מעל 90 יהודים. בשנת 1798, על פי בקשתו של נציב המלך אלכסנדר פוטקנסקי הורשו היהודים לשוב לעיר ולהתיישב בשכונה שהוקצתה להם על אדמות הנציבות. למרות האיסור, ניהלו היהודים פעילות כלכלית בתחומי העיר, דבר שגרם סכסוכים וריבים עם תושביה. לאחר שנת 1814 הורשו היהודים להתיישב מחוץ לתחומי "השכונה היהודית", ואולם במרכז העיר יכלו להתגורר רק העשירים שבין היהודים – בנקאים, סוחרים עשירים, עורכי דין ורופאים. למרות המגבלות, החזיקו היהודים ב-41% מן הנכסים בעיר.

בשנת 1831 הוקם בית קברות יהודי לנפגעי מגפת הכולרה ומשנת 1837 הוא שימש כבית הקברות של הקהילה היהודית. בשנים 1820 -1830 קם בית הכנסת הראשון, שנשרף בזמן הכיבוש הנאצי ופורק סופית בשנת 1945. במחצית השנייה של המאה ה-19 הופיעו בעיר גם חסידים ובעיר פעלו שטיבלים של חסידי הצדיקים מגור, אלכסנדרוב וקוזניצר. גם לתנועת ההשכלה היו בעיר חסידים רבים.

במאה ה-19 שגשגה הקהילה היהודית מבחינה כלכלית. בשנת 1838 פעלו כאן עשרים סוחרים, שעסקו בעיקר במסחר במשקאות חריפים ובבשמים, 14 יצרני מזון ו-15 בעלי חנויות. היהודים היו גם בין חלוצי התעשייה של ראדום. כאשר בוטלו בשנת 1841 כל המגבלות על פעילות כלכלית של היהודים, קם בעיר מפעל לחומרי בניין של משפחת בקרמן וגם מפעלים קטנים רבים שייצרו בין היתר נרות, סבון ודשנים.

בעשרים השנים שבין מלחמות העולם היו יהודי העיר – כ-30 – 32 אחוז מתושביה – אחת הקהילות הגדולות במרכז פולין. בנוסף לבית הכנסת בקרן הרחובות פודבלנה ובוזניצ'ה ( Podwalna - (Bożniczaפעלו בעיר עוד לפחות שנים עשר בתי תפילה פרטיים שעליהם היו מופקדים, בין היתר, אברם מנטליק, זליג גולדפרב, ניסן רוזנצוויג, שלמה פרידמן, שמואל פרידמן, מרדכי אופטובסקי, שלמה מרגוליס, משה שמנדר, לובר-מלך רוקח, יצחק לסלאו, יוסק טייכמן ויוסף רבינוביץ'. בבית תפילה קטן בבניין ברחוב אובוזיסקו 6 (Obozisko) שבו שכנו בית יתומים ובית אבות התפללו החיילים היהודים של גדוד 72 של חיל הרגלים הפולני[[refr:|Piątkowski S., Dni życia, dni śmierci. Ludność żydowska w Radomiu w latach 1918–1950, Warszawa 2006, s. 54.]]..

רב הציבור היהודי של ראדום לא היה מתבולל, ותהליכי ההיטמעות התרבותית של בודדים וקבוצות היו שטחיים ושוליים. ועם זאת תרמו יהודי ראדום תרומה נכבדה להתפתחות העיר במובן הרחב ביותר. הם נטלו חלק בפעילות רשויות השלטון של העיר, בפעילות המסחרית, ניהלו פעילות פוליטית, חברתית ותרבותית נרחבת, היה להם חלק נכבד בבנקאות והיו חלק משכבת האינטליגנציה הפקידותית ובעלי המקצועות החופשיים[[refr:|Piątkowski S., Dni życia, dni śmierci. Ludność żydowska w Radomiu w latach 1918–1950, Warszawa 2006, ss. 9, 75.]].

ערב מלחמת העולם השנייה התפרנסו כ-58% מתושבי העיר ממלאכה ושירותים, 18% היו פועלים, 12% עסקו במסחר ו-2.5% עסקו במקצועות חופשיים[[refr:|Piątkowski S., Dni życia, dni śmierci. Ludność żydowska w Radomiu w latach 1918–1950, Warszawa 2006, s. 59.]]. היהודים היו בעליהם של כ-60 – 75 אחוז ממפעלי עיבוד העורות וייצור מוצרי עור ונעליים. בעיר היה בית מלאכה לעורות "פרצה" (עבודה) שהיה בבעלות מרדכי צמח ומפעל עורות נוסף, ז'קוביצה, הוקם בתחילת המאה ה-19 על ידי שמואל אדלר ונוהל על ידי יורשיו עד שנמכר בשנת 1925 לאיסר ליפשיץ. ליד ראדום פעל מפעל עורות גדול בשם "פירליי" של אברהם מרדכי דן ובו החלו בשנת 1926 לייצר עורות למוצרי יוקרה. בעיר פעלו גם מפעלי עורות קטנים רבים, א.ד. רוטנברג ושות', "גלקה", "לוקס", "מקובר", "אוגניבו", אלגולד" ורבים אחרים. כמעט כל בתי היציקה בעיר היו בבעלות יהודית, כמו אלה של גולדמן, שטלמן, סלבה, בית חרושת למסמרים וחוטי מתכת של טננבאום וריינפלד, מפעל המתכת של מ. הורוביץ ושות', בית יציקה של רובינשטיין ומפעל יציקה וכלי אמאייל "גליניצה" בבעלות ישראל רוזנברג ויוזף דיאמנט. היהודים החזיקו גם ברב המוחלט של המפעלים לייצור חומרי בניין בעיר.

משנת 1901 פעל בעיר מפעל הלבֵנים "פירלי" בבעלות אברהם מרדכי דן שייצר כל שנה כ-2.4 מיליון לבנים, מפעל הלבנים "הלינוב" שהוקם בראשית שנות העשרים על ידי מריאן רוזנבאום או מפעל הלבנים "ז'קוביצה" בבעלות שמואל אדלר. משנת 1933 פעל בראדום מפעל לבנים בהנעת קיטור ומשנת 1937 מפעל לבנים "צלסטינוב". במחצית הראשונה של שנות השלושים של המאה העשרים קמו בראדום גם שותפויות פולניות-יהודיות שחכרו חלק גדול ממפעלי הלבנים של העיר. משנת 1901 פעל מפעל כלי חרסינה של אברהם משה רוטנברג שייצא כיורים וכלי אמבטיה. תעשיינים יהודים היו גם בעליהם של מפעל רהיטים ופורניר, וכן מפעל עולש ומוצרי מזון "יאבה"[[refr:|Piątkowski S., Dni życia, dni śmierci. Ludność żydowska w Radomiu w latach 1918–1950, Warszawa 2006, ss. 60–63.]].

בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים החזיקו יהודי ראדום בחלק ניכר משוק המלאכה והשירותים בעיר. על פי נתונים מן השנים 1926 – 1929 הם החזיקו כמעט 90% מבתי המלאכה הקטנים בעיר ורב מוחלט של מפעלים קטנים בתחום מוצרי הפח, הספּרות, הכובעים, הצורפות, החייטות, הסנדלרות, המגבעות, הצבעות, הנגרות, הפחחות, הטפטים, החרטות והשעונות וגם רב הקונדיטוריות.

בראדום פעלו גם בתי דפוס של יהודים – בית הדפוס של נפתלי הרש ז'בנר ברחוב ז'רומסקגו 25 (Żeromskiego), בית הדפוס של יחיאל מאיר הרץ ברחוב שברליקובסקה 20 (Szwarlikowska) וגם בתי דפוס קטנים יותר שקמו בתחילת שנות השלושים וביניהם "פולוניה" בבעלות מ. צוקר, "רקורד, של דוד שיינבאום ובתי דפוס של יענקל פרידמן, משה פישר, אשר רידז ושלמה גוטליב[[refr:|Piątkowski S., Dni życia, dni śmierci. Ludność żydowska w Radomiu w latach 1918–1950, Warszawa 2006, ss. 65–68.]]. בעיר פעלו גם גילדות של בעלי מלאכה שאיגדו למעלה מ-500 איש ומספר נציגים של הקהילה היהודים מילאו תפקידים נכבדים בלשכת בעלי המלאכה בעיר קיילצה.

על פי אומדנים, היהודים שלטו גם במסחר, הסיטונאי והקמעונאי, בתקופה שבין המלחמות. כ-60 – 70 אחוז מן מחסנים וחנויות בעיר היו בבעלות יהודים ובהם בעיקר חנויות סדקית, טקסטיל, נעליים, תבלינים, איטליזים וחנויות מזון, חנויות נייר, עור וחנויות למוצרי חימום ובניין[[refr:|Piątkowski S., Dni życia, dni śmierci. Ludność żydowska w Radomiu w latach 1918–1950, Warszawa 2006, ss. 68–69.]].

בראדום שהיה מרכז כלכלי חשוב פעלו גם מוסדות פיננסים רבים בבעלות יהודים. על פי הנתונים משנים 1933 ו-1934 פעלו בעיר 18 בנקים של יהודים וכן קופות חיסכון ואשראי. בשנות העשרים של המאה העשרים אחד המצליחים בין מוסדות אלה היה "קואופרטיב אשראי למסחר ולמלאכה" בניהולם של מאוריצי פרנקל וו. אדלר, שפשט את הרגל בראשית שנת 1933 בגלל מעילות של העובדים. עם מוסדות יהודים נוספים בתחום נמנים גם בנק בעלי המלאכה בניהולו של משה רובינשטיין, בנק הסוחרים בניהולם של נתן זיגמן ופיוטר פרנקל, בנק העם בניהול וייצמן, קופת אשראי קואופרטיבית בניהולו של יחיאל פרנקל ובנק לאשראי בניהולו של רוזנברג. בשנים 1925 – 1937 ישבו היהודים גם במועצה המפקחת (שמנתה כמה עשרות אנשים) של חברת האשראי של העיר ראדום, היו פעילים באגודת התעשיינים של מחוז ראדום וכן באגודת הסוחרים של המחוז[[refr:|Piątkowski S., Dni życia, dni śmierci. Ludność żydowska w Radomiu w latach 1918–1950, Warszawa 2006, ss. 70–72.]].

מתחילת המאה העשרים פעלו בעיר מפלגות פוליטיות רבות, ארגונים חברתיים ומוסדות תרבות. בתחילת שנות העשרים של המאה העשרים הארגונים החשובים ביותר היו הארגונים האורתודוכסים והסוציאליסטים, אף כי ברבות השנים גברה גם הפופולאריות של התנועה הציונית עד שהייתה בשנות השלושים של המאה העשרים הייתה לתנועה הפוליטית החזקה ביותר.

החל בשנים הראשונות של המאה העשרים התפתחה ראדום גם כמרכז תרבות יהודית, פעלו כאן מוסדות תרבות וחינוך ומועדוני ספורט יהודיים.

בשנים שבין המלחמות יצאו בראדום 18 עיתונים וכתבי עת יהודים שונים, שפורסמו בעיקר ביידיש ולא החזיקו מעמד זמן רב. בפברואר 1919 החל לצאת לאור ביטאון השמאל דאס פריעה ווארט (המילה החופשית), בשנים 1920 – 1922 הופיע ראדאמער וואכנבלאט (השבועון של ראדום), ומשנת 1923 יצא שבועון חברתי אינפורמטיבי בשם ראדאמער לעבן (חיי ראדום) שהפך בשנת 1927 לראדאמער קייעלצער לעבן (חיי ראדום וקיילצה). בשנים 1922 – 1925 יצא ראדאמער צייטונג (עיתון ראדום) הציוני שחזר והופיע ב-1928 בשם ראדאמער קייעלצער צייטונג ונסגר סופית בשנת 1929. בשנת 1924 הופיעו במשך כמה חודשים שני כתבי עת: השבועון הלא-מפלגתי ראדאמער נייעס (חדשות ראדום) וראדאמער קייעלצער מאמענט (רגע בראדום וקיילצה). בשנת 1932 הופיעו שני ביטאונים חדשים, היומון האורתודוכסי ראדאמער פאלקסבלאט וכתב העת ראדאמער שטימע ואילו בשנת 1933 הופיע במשך חודש בלבד היומון ראדאמער עקספרעס (האקספרס של ראדום). בשנת 1936 הופיעו שלושה עיתונים בשפה הפולנית: Nasz Tygodnik (השבועון שלנו) הלא מפלגתי, Trybuna Młodych (ביטאון הצעירים) הציוני ו- Trybuna הלא מפלגתי. שני הראשונים נסגרו עד מהרה בשל קשיים כספיים ורק השלישי שרד עד שנת 1939. בעיר הופיעו גם כתבי עת בנושאי ספרות ואמנות, בשנת 1926 הופיע גיליון אחד של נאייע ווינטן (זרמים חדשים), ובשנים 1930 ו-1931 שני גיליונות של ליטערארישע גרופע (הקבוצה הספרותית) ובשנים 1930 – 1932 הופיע כתב עת בשם יונגע דיכטונג (שירה צעירה). בראדום יצאו גם שני כתבי עת בית-ספריים, Jutrzenka (כוכב השחר) ו- Ku wyżynom (לגבָהים). כן הופיע מדי פעם בשנים 1925 -1930 דער ראדאמער שפיגל (הראי של ראדום) והיו גם כתבי עת שיצאו לרגל אירועים שונים כמו דאס ליטערארישע ראדאם או עיתון שהיה יוצא בשנת 1929 שטאפלען (מדרגות). כמו כן הופצה בעיר עיתונות מן העיר קיילצה כמו ראדאמער קייעלצער וואכנבלאט (שבועון ראדום-קיילצה), נייע קייעלצער צייטונג (העיתון החדש של קיילצה) גם עיתונים שיצאו בפולין כולה, כמו דער מאמענט, Nasz Przegląd, האיינט, אונזערע עקספרעס, פאלקס צייטונג, נאבייטער צייטונג וגם העיתון שיצא בווילנה זיבן טאג”[1.1].

.

בשנות השלושים, כתוצאה מן העימותים על רקע אנטישמי, וגם בשל ההידרדרות במצב הכלכלי ועליית האידיאולוגיה הציונית, עזבו יהודים רבים את העיר. על פי אומדנים היגרו בשנים 1932 – 1939 מכל מחוז קיילצה דאז חמשת אלפים יהודים לארץ ישראל ועוד חמשת אלפים לצפון אמריקה ולדרומה וגם למדינות אירופה כמו צרפת, ברית המועצות, גרמניה, אוסטריה, בלגיה ובריטניה[[refr:|Piątkowski S., Dni życia, dni śmierci. Ludność żydowska w Radomiu w latach 1918–1950, Warszawa 2006, s. 37.]].

בזמן הלחימה בספטמבר 1939 ברחו מראדום לשטחי ברית המועצות אלף עד אלפיים יהודים. בתחילת הכיבוש, בנובמבר ודצמבר 1939, לאחר פרסום הצו של הימלר בדבר גירוש כל היהודים וחלק מן הפולנים ממה שנקרא אז Warthegau הגיעו לראדום כאלף וחמש מאות יהודים, בעיקר מסביבות העיר לודז'. בדצמבר 1939 הוקם היודנראט של ראדום ובראשו עמד יוסף דיאמנט.

בתחילת שנת 1940 החלו הגרמנים להקים באזור ראדום מחנות עבודת כפייה ליהודים אליהם נשלחו מכסות של פועלים נבחרים. מחנות כאלה קמו בין היתר בחרושליצה, ידלנקה, קרושין, קצפרוביצה, ידלינס, וולה גוזדובסקה, לסיובו, דומברובה קוזלובייצקה וולונוב (Chruślice, Jedlanka, Kruszyn, Kacprowice, Jedlińsk, Wola Gozdowska, Lesiowo, Dąbrowa Kozłowieckiej i Wolanow). באוגוסט 1940 גורשו 2269 גברים ונשים צעירים למחנות עבודות כפייה באזור לובלין, בעיקר בבלז'ץ, מירצ'ה וציישנוב (Bełżec, Mircze, Cieszanow). חלקם נשלחו לעבודה במה שנקרא "קו אוטון", כלומר שורה של תעלות נגד טנקים וביצורים לחיזוק הגבול בין השטחים הכבושים על ידי גרמניה וברית המועצות. בדצמבר 1940 פורסם צו על גירוש אלפיים יהודים מן העיר. היודנראט של ראדום בחר לשם כך בעיקר זקנים, חולים, חסרי ישע ועניים[[refr:|Piątkowski S., Dni życia, dni śmierci. Ludność żydowska w Radomiu w latach 1918–1950, Warszawa 2006, ss. 161–172.]]. בתחילת שנת 1941 החלו להגיע לראדום יהודים שגורשו מצפון אזור מזובשה – אזור שנקרא Regierungsbezirk Zichenau. מן העיר ראדום הם נשלחו לעיירות במחוז ראדום. באביב 1941, ערב הקמת גטו ראדום, היו בעיר כ-32 אלף איש.

בצו מאפריל 1941 הוקמו בראדום שני גטאות. "הגטו הגדול" היה במרכז העיר והשתרע על שטח הרובע היהודי המסורתי (כלומר רחוב ולובה והרחובות הסמוכים). "הגטו הקטן" היה בפרוור העני גליניצה, שם התגוררו לפני המלחמה יחד יהודים ונוצרים[[refr:|Szczegółowe informacje dotyczące obszaru i granic radomskiego getta zamieszcza Piątkowski S., Dni życia, dni śmierci. Ludność żydowska w Radomiu w latach 1918–1950, Warszawa 2006, ss. 178 i n.]]. לגטאות גורשו סך הכול כ-32 איש, רובם לגטו הגדול. ב-7 באפריל 1941 נסגרו שני הגטאות.

ביום 19 בפברואר 1942, "יום החמישי האדום", התרחשה ההוצאה להורג ההמונית הראשונה. כארבעים איש נורו במקום, וכמה עשרות אחרים – בעיקר פעילי שמאל – גורשו לאושוויץ. ההוצאה להורג השנייה הייתה ב-28 באפריל 1942. ירו אז ב-70 איש, בכללם חלק מחברי היודנראט, וכמה עשרות נוספים נשלחו לאושוויץ.

בלילה שבין ה-4 ל-5 באוגוסט 1942 היה הגירוש ההמוני הראשון מן ה"גטו הקטן". כמאה – מאה וחמישים איש, בעיקר ילדים וזקנים, נרצחו בתחומי הגטו ובדרך לתחנת הרכבת. כ-80 – 100 איש – פועלים במפעלים שעבדו בשביל הרייך הושארו במקום, ושמונת אלפים הנותרים, יחד עם עוד אלפיים איש מן "הגטו הגדול" נשלחו לטרבלינקה. בלילה שבין ה-17 ל-18 באוגוסט 1942 נערך חיסול חלקי של "הגטו הגדול". כאלף עד אלף חמש מאות איש נרצחו במקום, כעשרת אלפים נשלחו לטרבלינקה וקבוצה נבחרת של אנשים נשלחה למחנה עבודת כפייה שהוקם ברחוב שברליקובסקה (Szwarlikowska). בשטח הגן (Ogrod Penza) ברחוב סטרוקרקובסקה (Starokrakowska) רצחו הגרמנים את כל דרי בית המחסה לקשישים ונכים וכן רצחו את החולים בבית החולים היהודים (Szpital Starozakonnych). באחת ההוצאות להורג נורו גם כל חברי היודנראט שהיו עדיין בחיים. שלב החיסול הבא היה לילה אחר כך, בין ה-18 ל-19 באוגוסט 1942. מתושבי הגטו הנותרים נבחרו כאלף וחמש מאות איש כשירים לעבודה והאלפים שנותרו (כשמונת אלפים) גורשו. 200 איש שלא היו מסוגלים ללכת נורו במקום, את האחרים גירשו לתחנת הרכבת ומשם הם הוסעו למחנה ההשמדה טרבלינקה. בסך הכול בפעולות החיסול בין ה-17 ל-19 באוגוסט נרצחו כ-80 – 100 איש במקום, ואילו האלפים הנותרים נשלחו בשני טרנספורטים ענקיים לטרבלינקה. באותם ימי אוגוסט של הגירושים הצליחו כמה מאות איש מן הגטו לברוח ולהסתתר ביערות הסביבה. חלקם יצרו קבוצות פרטיזניות מאורגנות, אחרים הגיעו לוורשה והשתתפו במרד העיר ורשה באוגוסט 1944. מן הטרנספורטים ניצל כנראה רק אדם אחד – ניסן ברקוביץ' שקפץ מן הרכבת. לאחר חיסול הגטו נשארו בתחומיו ילדים מסתתרים רבים. הם נרצחו על ידי הגרמנים על ידי זריקת רימונים לתוך הבניינים[1.2].

שלושת אלפי היהודים שנותרו בעיר הועברו למחנה העבודה ברחוב שוורליקובסקה. תחילה הם קברו את האנשים שנרצחו בגטו ואחר כך שלחו אותם למיון הרכוש שהשאירו היהודים אחריהם וגם למפעלים קטנים שעבדו בשביל הרייך. בנובמבר 1942 חוסל מחנה עבודה זה. חלק מן האסירים הועברו למחנה חדש ברחוב שקולנה, וחלק (כשלוש מאות איש) נשלחו למחנות עבודה אחרים, בין היתר לפלשוב ואוסטרוב שבנטוקשיסקי (Ostrów Świętokrzyski). אנשי המחנה ברחוב שקולנה הועסקו במפעל נשק בראדום בבעלות התאגיד שטייר דיימלר-פוך וגם במפעלי מלאכה אחרים בשטח המחנה – חייטות, סנדלרות, שענות ודפוס. חלק מן האנשים עבדו בחפירת כבול, מיון רכוש יהודי, הסרת מצבות מבית הקברות היהודי והוצאת גופות מקבריהן[[refr:|Piątkowski S., Dni życia, dni śmierci. Ludność żydowska w Radomiu w latach 1918–1950, Warszawa 2006, ss. 225–227.]]. ב-13 בינואר 1943 נשלחו עוד אלף וחמש מאות אנשים מן המחנה לטרבלינקה, וב-23 במרס 1943 נרצחה ביריות בבית הקברות היהודי בשידלובייץ קבוצה שמנתה כנראה 117 איש. ב-9 בנובמבר 1943 נורתה בפרוובר פירליי או ברחוב ביאלה עוד קבוצה שמנתה כנראה כמה מאות נשים, ילדים ואנשים שלא היו כשירים לעבודה.

ב-17 בינואר 1944 נשלחו מתחום הגטו של ראדום כ-150 איש למחנה העבודה בפיונקי, ב-2 במרס נשלחו 235 איש למחנה מיידנק בלובלין. ב-26 ביוני 1944 פונה המחנה ברחוב שקולנה וכאלפיים וחמש מאות איש נשלחו ברגל לטומשוב מזובייצקי משם הגיעו כולם לאושוויץ. חלק מן הגברים של טרנספורט זה הגיע אחר כך למחנה העבודה פייהינגן (Vaihingen ) ליד שטוטגארט, שם הם הועסקו בבניית ביצורים וחפירת תעלות. את המעטים ששרדו שחרר הצבא הצרפתי. חלק מיהודי ראדום הגיע למחנות דכאו, הסנטל וקוכנדורף ושם שוחררו[[refr:|Piątkowski S., Dni życia, dni śmierci. Ludność żydowska w Radomiu w latach 1918–1950, Warszawa 2006, ss. 227–238.]].

אחרי שחרור העיר ב-16 בינואר 1945 היו בראדום כ-300 איש, בתוכם כ-180 יהודי ראדום, ובמאי 1945 היו בה כ-400 יהודים. עד 1951 פעלה במקום קהילה יהודית. בשנת 1965 גרו בעיר 7 יהודים בלבד[1.3].

ביבליוגרפיה:

• Glicksman W., Radom, [w:] Encyclopaedia Judaica, red. F. Skolnik, M. Berenbaum, vol. 17, Detroit – New York – San Francisco – New Haven – Waterville – London 2007.
• Penkalla A., Radom, [w:] Żydzi w Polsce. Dzieje i kultura. Leksykon, red. J. Tomaszewski, A. Żbikowski, Warszawa 2001.
• Piątkowski S., Dni życia, dni śmierci. Ludność żydowska w Radomiu w latach 1918–1950, Warszawa 2006.
• Radom, [w:] The Encyclopedia of Jewish Life Before and During the Holocaust, red. S. Spector, G. Wigoder, vol. II, New York 2001.