מקורות היסטוריים מעידים על נוכחות יהודים בוורשה כבר בתחילת המאה ה-15. התיעוד הראשון אודות תושב יהודי בוורשה מופיע בספר מחוז צֵ'רְסְק משנת 1414. התיעוד מזכיר סכום כסף שהתקבל על ידי "לָזַר, יהודי מוורשה" (בלטינית: Judeo de Varschovia).

מידע נוסף מגיע מתקופה מאוחרת יותר וזאת מספרי העיר וורשה. הרישום הקדום ביותר בספרי העיר, משנת 1421, מזכיר רק עשרה יהודים, ומכאן שהאוכלוסייה היהודית בעיר הייתה קטנה מאוד.

היהודים התגוררו בוורשה לפחות משנת 1414. רשומות העיר הקדומות ביותר הן משנה זו, ובהן מופיע אישור על נוכחות יהודים בעיר.

היהודים התיישבו ברחוב זִ'ידוֹבְסְקַה (Żydowska - רחוב היהודים), היה להם בית כנסת בנוי אבן, מקווה ובית קברות מחוץ לחומות העיר, באזור בו עובר היום רחוב קְרַקוֹבְסְקְיֶה פְּשֵדְמְיֵישְצְ'יֶה (Krakowskie Przedmieście). היתה זו קהילה קטנה אך מאורגנת היטב, שמנתה כ-120 חברים.

המידע על פעילות יהודית בעיר במאה ה-15 מקוטע מאוד. חלק מההיסטוריונים, ורינגלבלום ביניהם, סבורים שהיהודים סבלו במאה ה-15 מרדיפות הבנדיקטינים וגורשו מוורשה בשנת 1483 על-ידי נסיך בּוֹלֵסְלַב. הם שבו לעיר רק כעבור שלוש שנים בשנת 1486. מרבית החוקרים בני זמננו, ביניהם ה. וֵנְגְזִ'ינֶק, מתנגדים לקביעה זו וטוענים כי אין מספיק עדויות לביסוס טענה זו.

מצבה של הקהילה היהודית לא היה פשוט. מועצת העיר ותושביה נלחמו ביעילות למען זכויותיהם הכלכליות, וחששו מתחרות עם היהודים. בשנת 1483 הם הכריחו את נסיך מָזוֹבְיַה לחוקק חוק המגביל את היהודים במסחר. רק תושבי העיר הורשו לעסוק במסחר בימות השבוע. יש לציין כי הגבלה זו חלה גם על נוצרים שלא היו אזרחי וורשה. 

לאחר איחוד מזוביה עם מלכות פולין בשנת 1527, נאסר על יהודים לגור בורשה מכח הצוו לאי סובלנות לגבי יהודים, בלטינית: "."de non tolerandis Judaeis

המלך זיגמונט הראשון הזקן אסר על היהודים לגור בוורשה בכל רחבי ורשה, כולל בפרבריה. האיסורים אושרו על ידי המלכים שבאו אחריו: זיגמונט אוגוסט (1570), סטפן בַּאטוֹרִי (1580) ויאן השלישי סוֹבְּיֵיסְקִי (1693).  

רק יהודים בודדים הורשו להשתקע בוורשה ולנהל את עסקיהם בוורשה. כך למשל, המלך זיגמונט הראשון הזקן התיר לפקיד המכס המלכותי מויזס להתגורר בוורשה, יחד עם אשתו וילדיו. הם התגוררו בבית משלהם. בשנת 1570 חוקק המלך זיגמונט אוגוסט חוק שאפשר ליהודים לשהות ולסחור בוורשה בתקופת מושב הסיים (הפרלמנט הפולני), או כאשר פנו בעניינים שונים למלך. הם שילמו אז מס מיוחד, "מס סיים".

החל משנת 1580, יהודים שעבדו עבור הרפובליקה הפולנית קיבלו היתרי מגורים בורשה. היו אלה כנראה פקידי מכס וגובי מיסים. עם הזמן התרחבה רשימת בעלי הזכות.

מועצת העיר התמידה במאמציה לחיסול התחרות בתחומי המסחר והאומנות, ובין היתר ראתה גם ביהודים מתחרים. נהירת היהודים לעיר הייתה גדולה ככל הנראה, כיוון שנאסר על אזרחי העיר להשכיר את דירותיהם ליהודים. למרות התרחבות ההגבלות על מגורים, החל מהמאה ה-17 החלו יהודים להתיישב ב"יוּרִידִיקִי", כלומר, אדמות האחוזה של אצילי וורשה או אדמות כנסיה. הם עסקו, בין היתר, במסחר, מלאכה ואוּמנות, הלוואה בריבית, ייצור ומכירת אלכוהול.

בתקופת המלך סטאניסלב גדל מספר היהודים בוורשה בהתמדה. בשנת 1764 הם מנו 2,519 איש ובשנת 1778 מספרם הגיע כבר ל-3,512.

בשנת 1765 היו ריכוזי אוכלוסיה יהודית גדולים ביוּרִידִיקִי: סטאַניסלבוּב (Stanisławów), נוֹבֶי שוויאַט (Nowy Świat), טלוֹמַצַקיֵה (Tłomackie), לֵשנוֹ (Leszno), סוֹלֵץ (Solec), גְז'יבוּב (Grzybów), ואַלכסנדריַה (Aleksandria - אחד הישובים הותיקים ביותר, אשר כונה "העיירה היהודית").

מאחורי ביתן האגרה של ירוזולימסקה נוסדה התיישבות נובה ירוזולימה (ירושלים החדשה), ממנה גורשו היהודים מכוח צו מתאריך 28 בדצמבר 1775.

מעט מאוד ידוע על מבנה קהילת יהודי וורשה באותה תקופה. במאה ה-18 מינו יהודי וורשה "זקני קהילה" (בלטינית: Seniores Judaeorum), שלהם ניתנו סמכויות לייצג את הקהילה מול הרשויות, ובעיקר מול האחראי על ענייני הפנים בממלכה הפולנית. סמכויות זקני הקהילה עברו מאוחר יותר למשרדו של נאמן הקהילה.

צוו אי הסובלנות ליהודים " "de non tolerandis Judaeisבוטל ברובע פראגה בשנת 1775. ברובע נוסדה קהילה יהודית. לא ידוע מה היה גודלה משום שרישום האוכלוסייה שבוצע במאה ה-18 לא היה מהימן. על פי המרשם השמי שנערך ברובע פראגה בשנת 1765 למטרות מיסוי, מספר התושבים היהודים קבועים (כלומר אלו המשלמים מס גולגולת) הגיע ל-70.

 

בשנת 1780 קיבל שמואל זְבִּיטְקוֹבֶר אישור להקמת בית קברות בפראגה.

בתקופת מלכותו של סטאניסלב אוגוסטוב פוניאטובסקי רבים מיהודי ורשה היו סוחרים, בעלי מלאכה ובנקאים.

העשירים ביותר בקרב יהודי הקהילה היו שמואל זביטקובר ואייזיק ושמעון אֶנוֹכוֹבִיץ'. מרבית יהודי הקהילה היו סוחרים ובעלי מלאכה זעירים. הם עסקו בייצור בגדים ומזון, צורפות ושענות. קבוצה גדולה נוספת היו מנהלי בתי מרזח, עגלונים ונגנים. לא היו חסרים עניים שחיפשו אחר מקורות הכנסה שונים, ואלו עסקו לעתים קרובות במסחר זעיר, כרוכלים. האינטליגנציה היהודית הייתה עדיין מצומצמת.

במחצית השנייה של המאה ה-18, כל יהודי שהגיע לוורשה היה צריך לשלם "דמי כרטיס". מס זה נגבה ככל הנראה החל משנת 1768, ושיעורו גדל בהתמדה. בשנת 1784 גובה המס היה זלוטי אחד עבור 14 ימי שהייה בעיר.

ב-14 במאי 1784 גרשה מועצת העיר את כל היהודים שלא התגוררו באזור החדש שיועד להם היה ליד הארמון ששימש את משפחת ורשיצקי, ולאחר מכן את משפחת פוצ'יוב. בשנת 1781 התגוררו במקום 541 יהודים שהיוו 21% מכלל האוכלוסייה. במהלך התכנסות הסיים הגדול, כאשר החוק אפשר ליהודים לשהות בחופשיות בוורשה, הם התיישבו ברחובות הסמוכים: טלומצקיה (Tłomackie), דלוּגַה (Długa), ביֵלַנסקַה (Bielańska) וסֵנַטוֹרסקַה (Senatorska).

אירוע משמעותי מאוד בהיסטוריה של הקהילה היהודית בוורשה היה פריצת מרד קושצ'יושקו בשנת 1794. יהודי ורשה לקחו חלק פעיל במרד. הוקם אז גדוד פרשים בהנהגת בֶּרֶק יוסֵלֵבִיץ'. הטבח ברובע פראגה שבוצע על ידי צבאו של סוברוב לא פסח על האוכלוסייה היהודית. למרות האבדות הרבות, הקהילה היהודית בפראגה מנתה בשנת 1796 כ-1,500 נפש.

כתוצאה מחלוקתה השלישית של פולין בשנת 1795, עברה  ורשה לשליטת הממלכה הפרוסית והחוק הפרוסי הוחל על העיר. בשנת 1797 בוטל האיסור על התיישבות יהודים בעיר.

רשויות פרוסיה הסדירו חוקית את שהיית היהודים היושבים בוורשה ובשנת 1799 התירו את הקמתה של קהילה יהודית בעיר. באותה תקופה היו בוורשה 9,200 יהודים שהיוו כ-10% מכלל האוכלוסייה. מועצת העיר התנגדה להחלטת ​​רשויות פרוסיה וניסתה להרחיק את היהודים מהעיר. לאחר הקמת דוכסות ורשה (1807 – 1815), קבע נשיא ורשה, פָּאבֶל בְּיֶילְינְסְקִי, כי החוק הישן, טרם חלוקת פולין, עדיין בתוקף.

הוא לא הכיר בראשי הקהילה היהודית והעמיד בראשה נאמן מטעמו. רק בשנת 1808 הכירו הרשויות בקהילה היהודית.

האוכלוסייה היהודית בוורשה התפתחה במהירות. בשנת 1802 בנה איזאק פְלָאטַאוּ בית כנסת פרוגרסיבי ברחוב דַנִילוֹבִיצ'וֹבְסְקַה (Daniłowiczowska), ובשנת 1806 קבלה הקהילה היהודית אישור להקים בית קברות מאחורי ביתן האגרה בווֹלַה (כיום רחוב אוֹקוֹפּוֹבַה - Okopowa).

מקום מושבה של הנהלת הקהילה היהודית היה בדירה פרטית. את הקהילה הנהיגו "המתנגדים" כשהכוונה היא המתנגדים לתנועת החסידות.

רבני הקהילה הראשונים עבדו בהתנדבות, ללא שכר.

אחד האירועים החשובים בחיי קהילת יהודי וורשה היה הקמתו של בית החולים היהודי בשנת 1799, אשר עד מהרה נעשה קטן מדי עבור צורכי הקהילה. בית החולים עבר מספר פעמים למבנים שונים, עד למיקומו הסופי ברחוב פּוֹקוֹרְנַה (Pokorna), פינת רחוב אִינְפְלָנצְקַה (Inflancka). החולים הראשונים הועברו לבית החולים החדש בשנת 1833, אבל הבנייה הסתיימה רק בשנת 1837. בבית החולים היו בית מרקחת, מטבח ובית תפילה.

בשנים 1804 – 1807 נתנו השלטונות הפרוסיים ליהודים שמות משפחה. הפקיד האחראי על הפרוייקט היה ארנסט תיאודור הופמן.

מצבם של יהודי וורשה השתנה כאשר הפכה העיר לחלק מדוכסות ורשה. בצו של הנסיך פרידריק אוגוסט מה-16 במרץ 1809, הוגדרו תנאי התיישבותם של היהודים בוורשה. נקבע שעליהם להתגורר בחלקים היוקרתיים פחות של העיר שכונו "רביר", אך היישוב מחדש לא חייב את כל היהודים.

היהודים התגוררו בשכונת ווֹלַה, פוֹביִשלֵה, פראגה ופוֹבוֹנזקיִ. האיסור על התיישבות יהודית במקומות מסוימים הוסר רק בשת 1862 מכוח תקנות שהנהיג אלכסנדר ויילקופולסקי.

בממלכה הפולנית (שנוסדה בשנת 1815 תחת שליטת הצאר הרוסי) בוטל ה"קהל" בשנת 1821 והוקמו "מחוזות בתי כנסת" בעלי סמכויות מוגבלות. הם עסקו בעיקר בענייני דת, פיקוח על החינוך הדתי בבתי הספר הציבוריים והפרטיים וצדקה. "מחוז בית הכנסת" בוורשה היה מורכב מרב ושלושה חברים נוספים. גוף זה נבחר לתקופה של שלוש שנים. הבוחרים היו כל הגברים הבוגרים בעלי משפחות. עקרונות בחירת הגוף השתנו מספר פעמים. בשנת 1830, מכוח תקנה של הרשויות, הוסרו מרשימת המצביעים עניי הקהילה שלא שילמו את מס הקהילה היהודית.

בשנת 1821 מונה הרב הראשי הראשון של ורשה, סלומון זלמן ליפשיץ (הידוע בשם סלומון פוזנר מחבר חמדת שלמה), אשר שימש כרבה של פרגה מאז  .1819 הוא החזיק בתפקיד עד מותו בשנת 1839. בשנת 1832 אוחדה הקהילה היהודית בפראגה עם הקהילה היהודית בוורשה.

אחד ההישגים הגדולים של יהדות ורשה הוא הקמת בית הספר הרבני בשנת 1826. בית הספר היה קשור לתנועת ההתבוללות. תלמידי בית הספר לרבנים הגדילו את מספר אנשי האינטליגנציה הקשורים לתרבות הפולנית בקרב היהודים. בוגרי בית הספר הפכו לעיתים קרובות למורים בבתי ספר יהודיים. חלקם אף השלימו לימודים גבוהים. בית הספר לרבנים עיצב תפיסה פטריוטית, וספג ביקורת קשה מצד החוגי היהודים האורתודוקסים. בית הספר נסגר בשנת 1863.

עם פרוץ התקוממות נובמבר 1830, החליטו קבוצות יהודיות פרוגרסיביות לקחת בה חלק פעיל. התפתח הרעיון להקים גדוד יהודי נפרד, אשר נתקל בהסתייגות מצד מארגני המרד (המתנגד להשתתפות היהודים במרד היה הגנרל חלופיצקי). מתנגדים לפתיחת גדוד נפרד בעל אופי לאומי נמצאו גם בין היהודים. הם ראו ביוזמה זו אישור להתבדלות היהודית. הם העדיפו את השתלבותם של היהודים בשורות הגדודים הקיימים. בסופו של דבר, מפקדי המרד הסכימו שהיהודים העשירים, ששלטו בשפה הפולנית, הצרפתית או הגרמנית יצטרפו למשמר הלאומי. אחד התנאים להצטרפות למשמר הלאומי היה גילוח הזקן. למרות הגבלות אלו, 400 יהודים התגייסו. המגבלות עוררו מחאה חריפה בקרב החוגים היהודיים, וביניהם גם הרב חיים דוידסון. ב-28 בפברואר 1831 הוקם משמר העיר היהודי בו שרתו 1,268 יהודים. הרב הראשי, הרב סלומון זלמן ליפשיץ, התנגד לפעילות זו עקב חובת גילוח הזקנים. כתוצאה ממחאות היהודים גם בעלי זקנים נתקבלו לשורות המורדים.

בוורשה הוקם גם משמר ביטחון יהודי שהיו חברים בו למעלה מאלף איש. הוא היה מורכב בעיקר מנציגי המעמדות החברתיים העניים יותר, שלא לבשו מדים ולא נשאו נשק מלבד חרמשים ורומחים. יהודים עשירים הקימו בוורשה בית חולים לטיפול במורדים.

לאחר המרד חייהם של יהודי וורשה חזרו למסלולם. נשיא המועצה המפקחת על בית הכנסת משנת 1841 עד 1844 היה מאטיאס רוזן. באותה תקופה הקצתה העירייה למועצה מבנה משלה.

בשנת 1840, הצטרף יצחק מאיר אלטר לרבנות ורשה. הוא היה החסיד הראשון ברבנות ורשה, שכללה רב ראשי וחמישה רבנים מחוזיים.

בשנת 1840 נבנה בית הכנסת העגול ברחוב שֵרוֹקה בשכונת פראגה. בשנת 1852 הוקם ברחוב נַלֵבקי בית הכנסת הפרוגרסיבי השני בוורשה, שכונה "בית הכנסת הפולני" אם כי ישנם היסטוריונים הקובעים כי בית הכנסת הוקם בשנת

1850. בית הכנסת הוקם על ידי הסוחר זליג נתנזון, והרב איזק קראמשטיק דרש בו בפולנית.

מגמות ההתבוללות הלכו והתחזקו. בשנת 1856 מונה הרב דב בּער מייזלס לרב הראשי של ורשה. הוא תמך בהתקרבות בין היהודים והפולנים. למרות שהיה רב אורתודוכסי, הוא זכה במינוי הודות לגיבוי של תומכי מגמות ההיטמעות. משנת 1859, הרב מארקוס יאסטרוב דרש בפולנית בבית הכנסת ברחוב דַנילוֹביִצ'ובסקה.

רשמית פעלו באותה תקופה בוורשה 142 בתי כנסת. נהלי בחירת חברי המועצה המפקחת על בתי הכנסת שונו, והחל מאותה תקופה היו הבוחרים חייבים לדעת לכתוב בשפה הפולנית. אירוע חשוב בחיי קהילת ורשה היה רכישת בית ברחוב דלוּגַה, בין כיכר קראַשינסקי לרחוב פְרֵטַה, שהיה מיועד למושב המועצה המפקחת של בית הכנסת ומגורי הרב.

בשנת 1859 פרצה "מלחמת היהודים והפולנים", שהחלה עקב מתקפה חסרת בסיס נגד היהודים בעיתונות הפולנית. האוכלוסייה המתבוללת מחתה נמרצות ובטאה את זעמה גם בעיתונות. על מנת לשים קץ לעימות, רכש ליאופולד קרוננברג, בעל הון ממוצא יהודי שכמה שנים קודם לכן הצטרף לכנסייה הרפורמית-אבנגליסטית, את העיתון "גאזאטה צוֿדז'יֵנה" ("העיתון היומי") ומינה את איגנאצי קרשבסקי לעורכו הראשי.

לא חלפה שנה ו"מלחמת היהודים-פולנים" התחלפה ב"אידיליה פולנית-יהודית". בשנת 1861 לקחו היהודים חלק בהפגנות הפטריוטיות שקדמו להתפרצות מרד ינואר. שלושה אירועים חשובים התרחשו במהלך אותה תקופה: בזמן הפגנה שהתקיימה בוורשה, בה השתתפו פולנים ויהודים, נורו למוות חמישה פולנים ורבים נפצעו. בטקס הלוויה של ההרוגים שהתקיים ב-27 בפברואר השתתף הרב הראשי של ורשה דב בער מייזלס, יחד עם הרב מרכוס יאסטרוב והרב יצחק קראמשטיק. הרב מייזליס נשא תפילה למען ההרוגים. בהפגנה שהתקיימה לאחר מכן ב-8 באפריל בכיכר הטירה, נהרג מיכל לנדי, תלמיד בבית המדרש לרבנים, בעודו נושא צלב שנטל מידיו של נזיר פולני פצוע.

ב-11 בנובמבר 1861 נאסר הרב דב בער מייזליס עקב עמדותיו הפטריוטיות. כמה שבועות מוקדם יותר, פרצו כוחות רוסיים לכנסיית הברנארדינים, בה התקיימה התפילה השנתית לכבודו של תדיאוש קושצ'יושקו. כאלפיים קתולים נעצרו בקתדרלה. כמחאה על הדיכוי נסגרו כל הכנסיות בוורשה. כסמל לסולידריות עם העם הפולני, הורה הרב הראשי, בהסכמה עם הוועד המנהל של בתי הכנסת הפרוגרסיביים, לסגור את כל בתי התפילה ובתי הכנסת. מחווה זו גרמה למעצרו של הרב מייזליס, יחד עם ד"ר יאסטרוב, הרב קראמשטיק ונשיא המועצה המפקחת על בתי הכנסת משה פיינקינד.

הם הוחזקו במעצר בציטדלה. מייזלס, שהיה אזרח אוסטרי, גורש. בספטמבר 1862, הוא הורשה לחזור לוורשה ולקבל את תפקיד הרב הראשי. הלווייתו בשנת 1870 הייתה המפגן האחרון של הברית היהודית-פולנית. לאחר מותו, התמנה לתפקיד הרב הראשי הרב יעקב גזונדהייט.

יהודי ורשה לקחו חלק פעיל במרד ינואר. הוקמו ועדות לסיוע למשפחות יהודיות והופעלו נקודות של עזרה ראשונה. עם זאת, הועד לפיקוח על בתי הכנסת לא נקט עמדה לגבי מרד ינואר.

בשנת 1862, הוענקו זכויות אזרחיות ליהודים שחיו בממלכת פולין, מכוח תקנות אלכסנדר ויילקופולסקי. ההגבלות הקשורות לדיור ורכישת קרקעות הוסרו. בוורשה בוטל "מס הכרטיס", אשר הגביל את אפשרות היהודים להגיע לוורשה. כתוצאה מכך בשנת 1864 התגוררו בוורשה 72,800 יהודים שהיוו 33% מאוכלוסיית העיר.

העיר נפתחה לתושבים חדשים, רובם תושבי העיירות הקטנות מכל רחבי הממלכה הפולנית. מתיישבים אלו היו ברובם חסידים, וזו הסיבה להתפתחות המהירה של האוכלוסייה החסידית בעיר. בשנת 1870 מעל 60 שטיבלים (בתי תפילה, מיידיש – "בית קטן") היו רשומים באופן רשמי. בשנת 1880 הוערך מספרם הכולל, יחד עם המניינים, ב-300.

בשנת 1875, ברחוב פרנצ'ישקנסקה לבדו, פעלו 7 שטיבלים הקשורים לצדיק מגוּרַה קַלוואַריַה (גור), וֹרקאַ, קוֹצק, ראַדזימין, בּיַלַה, נובֵה מיאסטוֹ וטוז'יסק. היסטוריונים מעריכים כי 2/3 מיהודי ורשה באתה עת היו חסידים.

אחד הצדיקים המפורסמים היה ישראל יצחק קאליש מוורקא, המכונה גם רבי יצחק מוורקא (ביידיש: וואָרקער רבי)

 

המנהיג הרוחני של החסידים בעיר הבירה היה יצחק מאיר אלתר - מייסד השושלת מגורה קלוואריה (גור). הודות לכריזמה הטבעית שלו היו לו תומכים רבים לא רק בקרב החסידים אלא גם קשרים עם יהודים מרקעים שונים. גם רבנים מקרב ה"מתנגדים" שתפו עמו פעולה. היו לו ידידים בקרב המשכילים, אשר תמכו בהתבוללות. הייתה לו השפעה על יעקב טוגנהולד, משכיל והצנזור של הספרים העבריים, אשר תמך בפרסומים חסידיים ולעיתים לא אפשר את פרסומם של מאמרי ביקורת על החסידות. פעילותו תרמה ללא ספק לפופולאריות הגוברת של החסידות בקרב יהודי ורשה, ובכל ממלכת פולין. הצדיק מגורה קלוואריה (גור) הקדיש תשומת לב רבה לחסידיו, והודות לו גדלה בהתמדה רשת השטיבלים, החדרים, הישיבות ובתי המדרש. הצדיק היה מתומכי מרד ינואר והזדהה עם המורדים הפולנים.

החל משנת 1863, התמודדה הקהילה היהודית עם בעיות כלכליות קשות. הסרת מס הכשרות, שחלקו נשלח לתקציב הקהילה, גרם לאיבוד מקור הכנסה חשוב. הצמיחה פתאומית בגודלה של האוכלוסייה, בעיקר של יהודים עניים, גרמה לקהילה להוצאות נוספות. החל משנת 1871, רק יהודים ששלמו את מס הקהילה השנתי בגובה 15 רובל היו בעלי זכות הצבעה. במועצת הקהילה אותה שנה שיחקו המתבוללים תפקיד מרכזי. בשנים 1871 – 1896 שימש לודוויג נתנזון כנשיא הקהילה, והצליח לא רק לאזן את תקציב הקהילה, אלא גם לממן השקעות בורשה.

אירוע משמעותי עבור הקהילה היהודית של ורשה היה איחוד קהילת פראגה עם קהילת ורשה בשנת 1871. האיחוד התרחש למעשה בשנת 1832 אך לא הוכר על ידי שלטונות החוק.

הרבנות בוורשה כללה אז את הרב הראשי, אחד עשר רבנים בשכר וחמישה רבנים אשר לא קבלו שכר. אחרי התפטרותו של הרב יעקב גזונדהייט מתפקידו כרב הראשי בשנת 1873, מילא כל אחד מהרבנים את התפקיד במשך שנתיים. הרשויות הקצו לרבנים מקום מגורים ומינו מזכיר שתפקידו היה לרשום את הפרוטוקולים של הישיבות. המזכיר הראשון היה ישראל לייבה גרוסליק, החל משנת 1875 שימש בתפקיד סמואל שנהק. באחריות האורתודוקסים נשארו הפיקוח על כשרות בתי המטבחיים, פיקוח על בתי הספר הדתיים ועל בית-הקברות.

נתנזון העביר רפורמה במועצה בעקבותיה נפתחו שש מחלקות: שירותים כללים, בנק, דמי קהילה, שירותי קבורה ובית קברות, בתי הספר הקהילתיים ומחלקת צדקה. הדיווחים של עבודת המחלקות פורסמו בעיתונות או חולקו כעלונים. המועצה מימנה עבודות שיקום ברובע פראגה שהוזנח עד אותה עת. בוצעו בו עבודות שיפוץ נחוצות, ונבנו מבנים חיוניים, לרבות מקווה ובית לוויות, ונבנתה חומה סביב בית הקברות.

בשנת 1876 הוקם בית החולים היהודי הראשון לילדים על ידי משפחות ברסון ובאומן.

בשנת 1878 הוקם ברחוב טְלוֹמַצְ'קְיֶה בית הכנסת הגדול, שהוגדר כבית כנסת פרוגרסיבי. התפילה הראשונה התקיימה כאן ב-14 בספטמבר 1878, והרב הראשון היה איזק צילקוב, שכיהן בתפקיד עד 1908, ונשא את דרשותיו בפולנית.

ב-25-27 בדצמבר 1881 התחולל פוגרום ביהודי ורשה

הוא התפשט כמעט לכל רחבי העיר, ובכלל זה לרובע פראגה. שני יהודים נהרגו וכאלפיים משפחות יהודיות ניזוקו. הקריאה "שריפה" במהלך מיסה בכנסיית הצלב הקדוש החלה את המהומות. כתוצאה מן הבהלה נהרגו למעלה מתריסר מתפללים. נפוצה שמועה שהצועק היה יהודי גנב, שנתפס על חם.

בשנות השמונים של המאה ה-19 הגיע לוורשה גל נוסף של מהגרים יהודים. היו אלה יהודים ליטאים שנמלטו מרוסיה בגלל הפוגרומים. היהודים הליטאים לא השתלבו בקהילה היהודית בוורשה ונוצרו שתי קהילות נפרדות וסגורות. היהודים הליטאים לרב לא ידעו פולנית ודיברו ברוסית או בניב ליטאי של יידיש, וגם מנהגיהם היו שונים. המקומיים האשימו אותם ברוסיפיקציה ויהודי וורשה ראו בהם תחרות נוספת במסחר ובמלאכה.

בשנת 1892 לערך נבנה ברחוב גז'יִבוֿבסקַה 26 בניין הקהילה החדש. ארבע שנים מאוחר יותר נפטר נשיא המועצה, לודביק נתנזון,. מיכל ברגסון מונה כמחליפו והשלים את בניית בית החולים היהודי החדש בצִ'יסְטֶה. בשנת 1902 הוקם בית חולים ברחוב דבורסקה ובו 1174 מיטות. בית החולים כלל מחלקות מודרניות, בהן מחלקת כירורגית, עיניים, גינקולוגיה, מחלות ריאה וגרון, רפואה פנימית, עור ומין. שתי מחלקות נוספות ניבנו בשני ביתנים נפרדים, מרוחקים מהבניין השני – המחלקה למחלות זיהומיות ומחלקה לטיפול במחלות נפש.

מועצת הקהילה דאגה לפיתוח החינוך ולילדי הקהילה. בוורשה נפתחו בתי מלאכה ללימוד מקצועות האוּמנות לנערים, ומאוחר יותר גם לנערות, אשר הפכו לאחר מכן לבית הספר המקצועי על שם באומן. משנת 1896 הוקמו גני ילדים והחל משנת 1902 גני ילדים המכינים את הילדים לקראת הלימודים בבתי הספר. בשנת 1908, לצד היחידה האחראית על בתי הספר, הוקמה יחידה לטיפול בתלמידי בתי הספר. בשנת 1914 היו באחריותה של הקהילה היהודית 50 מוסדות חינוך.

 

ורשה הייתה מרכז חשוב של הוצאה לאור וספרות. בית הדפוס הראשון הוקם על ידי הרש נהסנוביץ' ויואל לבנסון בשנת 1814 ברחוב זַ'ביַה.

באמצע המאה ה-19, פעלו בעיר 33 בתי דפוס בבעלות יהודית, 13 מהם הוציאו לאור ספרים בעברית. בשנת 1827 פרסם יאן גלוצקסברג את "מדריך ורשה" הראשון. אחד המו"לים החשובים ביותר בוורשה היה סמואל אורגלבראנד שבבעלותו היו חנות ספרים ובית דפוס. הוא הוציא לאור פרסומים שונים, בעיקר בפולנית, וביניהם המגזין "קְמְיוֹטֶק" וסידורי תפילה בעברית. הישגו הגדול ביותר של אורגלברנד הוא הוצאה לאור של האנציקלופדיה הפולנית הכללית הראשונה, בת 28 כרכים, בשנים 1856– 1868.

בוורשה התפתחה גם העיתונות היהודית. העיתון הפולני-יהודי הראשון היה הדו-שבועון "דער בעאָבאַכטער אן דער װײכסעל" ("הצופה על גדת הויסלה") (1823 – 1824) בעריכתו של אנטוני אייזנבאום.

בשנים 1830 - 1831 הוציאו לאור יהודים מתנועת ההתבוללות למעלה מתריסר מהדורות של "Izraelita Polski" ("בן ישראל הפולני"). בשנים 1861 – 1863 יצא לאור  "Jutrzenka. Tygodnik dla Izraelitów" ("שבועון לבני ישראל - שחר"), בעריכת דניאל נויפלד. שותף במגזין זה, הילרי (הלל) גלדשטרן, הוציא לאור בשנת 1867 את העיתון הראשון ביידיש – "וארשויער יידישע צייטונג" ("עיתון היידיש הורשאי"), אשר יצא  בחמישים מהדורות. אחד השבועונים בפולנית שהתפרסם תקופה ארוכה ביותר היה "Izraelita" ("בן ישראל") שנוסד על ידי שמואל צבי פלטין. שבועון זה הופיע בדפוס בשנים 1866 – 1912. מגזין בעברית שהופיע תקופה ארוכה היה "הצפירה", אשר נוסד על ידי חיים זליג סלונימסקי בשנת 1862. בתחילה הוא הופיע כשבועון ולאחר מכן כיומון. הוא יצא לאור בהפסקות עד שנת 1931. אירוע חשוב בהיסטוריה של העיתונות בוורשה היה הפרסום של מגזין ביידיש "דער וועג" ("הדרך") בעריכת צבי פרילוצקי (1905 – 1907).

מאוחר יותר נח פרילוצקי יחד עם מרדכי ספקטור הוציאו לאור את היומון "אונדזער לעבן" ("חיינו") בשנים 1907 – 1912. שני היומונים החשובים ביותר בפולין ביידיש יצאו גם הם בוורשה – "הייַנט" ("היום", בשנים 1908 – 1939) ו"דער מאָמענט" ("הרגע", בשנים 1910 – 1939). העיתון "Nasz Przegląd" ("הסקירה שלנו"), אשר אהד את התנועה הציונית, הופיע בפולנית בשנים 1923 – 1939, אליו צורף מוסף לילדים, "Mały Przegląd" ("סקירה לקטנים ") בעריכתו של יאנוש קורצ'אק.

בוורשה פעל תיאטרון יהודי. ההצגות היהודיות הראשונות הוצגו בו בשנים 1837 – 1839, והיו אלה דרמות בנושאים תנ"כיים (למשל "משה במצרים") שהוצגו ביידיש. למרות התנגדות המועצה המפקחת על בית הכנסת, ההצגות התקיימו באולם הריקודים "שלושת הכושים" ("Pod Trzema Murzynami") ברחוב אוֹגרוֹדוֹבַה 2, ומאוחר יותר בכיכר מוּרַנוֹבסקַה, שם הוקם בשנת 1868 בניין תיאטרון מודרני ובו אולם ל-800 צופים. להקה בת 30 גברים יהודים שיחקה בהצגות מקראיות, שרה אופרות ואופרטות.

לוורשה הגיעו קבוצות תיאטרון נודדות רבות שהציגו ביידיש. בשנת 1886 הגיעה לוורשה קבוצת התיאטרון של גולדפאדן. אברהם גולדפדן (1840 – 1908), משורר ומחזאי יהודי, מחברם של למעלה מ-50 מחזות, נחשב למייסד התיאטרון היהודי המודרני. בשנת 1876 ייסד ביאסי קבוצת תיאטרון אשר הציגה באודסה, חארקוב, מוסקווה ופטרסבורג. ההישג המרשים ביותר היה ההצגה "שולמית" אשר הוצגה למעלה מ-150 פעמים תחת כיפת השמיים לקהל יהודי ופולני.

התפתחות מהירה של התיאטרון התרחשה אחרי שנת 1905, הודות להתפתחות הספרות, המחזאות והרומנים ביידיש. ורשה הפכה למרכז חיי התרבות היהודיים. אסתר רחל קמינסקה הפכה לכוכבת על במות הבירה. באותה תקופה הוקמו תיאטראות יהודיים נוספים, ובשנת 1925 היו כבר 9 תיאטראות יהודיים בעיר.

יוצר הקשור עם העיר ורשה היה יצחק לייב פרץ, אשר כתב בחילה בפולנית ובעברית ומאוחר יותר ביידיש.

הודות לאוסף יודאיקה שנמסר על ידי מתיאס ברגסון, נוסד בוורשה המוזיאון היהודי. בשנת 1910 המוזיאון עבר למשכנו הקבוע בבניין הקהילה היהודית.

במהלך הבחירות למועצת הקהילה היהודית בשנת 1912, קואליציה של המתבוללים והמתנגדים ניצחה בקושי את ברית הציונים והחסידים בהנהגתו של נחום סוקולוב.

תקופת כהונתם נתארכה ללא הגבלת זמן במהלך מלחמת העולם הראשונה.

לצד המחלקה לצדקה הוקמה מחלקה לסיוע למשפחות עניות ומאוחר יותר מדור לסיוע לאימהות עניות וילדיהן. כמו כן הוקמה ועדת התברואה היהודית. עם הזמן נאלצו שלטונות הקהילה להקים את האגודה לתמיכה בקורבנות המלחמה היהודים. כמו כן נוסדה המחלקה לסטטיסטיקה, שעסקה בעיבוד נתונים בנושא פעילויות הקהילה ושינויי האוכלוסייה בה.

בשנת 1918 פרצה שביתה בקרב עובדי בקהילה היהודית. הם חזרו לעבודה לאחר שקבלו העלאה 12% בשכרם, ובאותה עת הוקם איגוד עובדי הקהילה.

הבחירות למוסדות הקהילה היהודית היו אמורות להתקיים בשנת 1918, אך הן בוטלו. לנציגי המפלגות הפוליטיות הוצעו מושבים בוועד המנהל של הקהילה. הציונים ומזרחי לא נענו להצעה ואילו חברי "אגודה" הסכימו לפתרון זה בתנאי שהבחירות יתקיימו במהירות האפשרית. מאיר רנדשטיין נבחר לנשיא הקהילה.

בין מלחמות העולם האוכלוסייה היהודית בוורשה הצטמצמה. בשנת 1914 היוותה האוכלוסייה היהודית 38.8% מכלל תושבי העיר, בעוד שמאוחר יותר אחוז היהודים בעיר היה קטן יותר. הסיבה לכך הייתה לא רק צמצום באוכלוסייה היהודית בעיר אלה גם גידול במספר התושבים הנוצרים – בשנת 1916 סופחו לעיר פרברים בהם התגוררה בעיקר אוכלוסייה נוצרית.

בתוך הקהילה צצו ללא הרף קונפליקטים מסוגים שונים. הקהילה היהודית הייתה חלוקה לא רק מבחינה פוליטית, אלה גם דתית. אחת המחלוקות הדתיות הגדולות ביותר בתקופה שבין שתי מלחמות העולם הייתה בעניינו של הרב שמואל פוזננסקי, בשנת 1921. הרב פוזננסקי כיהן כרב בית הכנסת הגדול ברחוב טלומצקיה מאז 1908. קהילת היהודים הרפורמים הציעה למנות אותו לרב ראשי של ורשה. כנגד הצעה זו מחו החסידים, תומכיו של הצדיק מגורה קלוואריה (גור). למרות שבכתב המינוי של פוזננסקי נכתב בבירור כי הוא יבצע את תפקידו אך ורק בקרב היהודים הרפורמים, פרצו עימותים לפני בניין הקהילה. מהומות פרצו גם כאשר ייעדה הקהילה אדמות ברובע פראגה לבניית מעונות סטודנטים ל-300 סטודנטים יהודיים. המעונות נבנו בשנת 1926, הודות לתמיכתם הכספית של ארגונים חברתיים. משנת 1928 מנהל מעונות הסטודנטים היה ההיסטוריון הידוע איגנצי שיפר.

בשנת 1923 מונה משה שור לרב נוסף במחוז. הוא כהן כרב היהדות הרפורמית ושימש כרב בית הכנסת הגדול ברחוב טלומצקיה.

עם תום כהונתו של רנדשטיין, מונה סבסטיאן (שפסל) ברגמן לנשיא הקהילה היהודית (1923 – 1926). הקהילה היהודית בוורשה כללה אז מועצה (50 חברים), ומועצת מנהלים (15 חברים), והעסיקה כ-1,000 עובדים. רבנות ורשה מנתה 21 אנשים.

בבחירות בשנת 1926 זכתה "אגודת ישראל", והציונים הפסידו בהפרש קולות קטן. אליאש קירשנבאום מ"אגודת ישראל" הפך לנשיא המועצה, ויהושע פרבשטיין, נציג המזרחי, מונה כנשיא מועצת המנהלים.

ה"בונד" ביקר את הקהילה על הזלזול בצרכיהם של החילוניים, ואילו חברי מפלגת העם ביקרו את שכרם הגבוה של הרבנים ואת ההוצאות על קרנות ארץ ישראל.

 בשנת 1929 מפלגת הבונד התפטרה מעבודתה בקהילה, עקב סירובה של הקהילה לתת מענקים לארגון ציש''אָ, "צענטראַלע יידישע שול" – ארגון בתי הספר היהודים, צישו היה ארגון חינוכי חילוני וציוני, הקשור לבונד ולמפלגת העם שפעל בין שתי מלחמות העולם בפולין. בבתי הספר של ארגון זה לימדו בפולנית וביידיש.

במשך כל התקופה שבין שתי מלחמות העולם הקהילה היהודית הייתה צריכה להתמודד עם בעיות כלכליות עקב תמיכתה במוסדות רבים. לאחר ש"אגודה" זכתה בבחירות, הפסיקה  הקהילה לסייע כספית לארגונים שאינם קשורים בדת. כך למשל, הקהילה לא תמכה בלהקת התיאטרון הוילנאית או בבתי הספר הכפופים לארגון "תרבות". בשנת 1927 ויתרה המועצה על פרויקט פיקוח על השחיטה הכשירה למרות שהיה בו פוטנציאל הכנסה גדול, משום ש"אגודה" והצדיק מגור לא רצו שלקהילה, שלא הייתה ארגון דתי מובהק, תהיה השפעה גדולה מדי בעניין זה.

בבחירות שנערכו ב-27 במאי 1931 זכו קבוצות אורתודוקסיות.

תנועת הבונד החרימה את הבחירות. למועצה נכנסו 19 חברי אגודה ועוד 5 חברים ממפלגות אורתודוקסיות אחרות, 12 ציונים ו-6 חברים מקבוצות הקרובות להם אידאולוגית.

ליושב ראש המועצה נבחר יעקוב טרוֹקנהיים, ואילו לנשיא מועצת המנהלים - אליאש מזור, מתומכי הצדיק מגור. כל מנהלי המחלקות היו מקרב האורתודוקסים. ב-25 באוקטובר 1931 הגיעו שניים מהציונים לישיבת מועצת המנהלים שעניינה היה חלוקת המשרות ועוררו מהומה שהסתיימה בפציעתו של הנשיא מזור בעינו מרסיס זכוכית.

במהלך כהונה זו הוזנחו נושאים רבים, החיוניים לתפקודה של הקהילה, והתעוררו מחלוקות רבות בין הקבוצות השונות. הישיבות הופסקו לעיתים קרובות. אחת הסיבות למצב זה היה המשבר הכלכלי המחריף וההתדרדרות הכלכלית של האוכלוסייה היהודית. עובדי הקהילה שבתו לעיתים תכופות עקב עיכובים בתשלום שכרם. בשנת 1934 בוטלה לגמרי ישיבת המועצה שהייתה אמורה לעסוק בענייני התקציב.

יחד עם זאת הקהילה עסקה בעניינים חשובים, כגון הניסיון להתנגד להגבלות שהוטלו על השחיטה הכשירה, סיוע כספי ליהודי העיירות שסבלו מפוגרומים, ופנייה אל השלטונות המקומיים (בין היתר לראש הממשלה) בעניין הקיצוניות האנטי-יהודית.

בבחירות האחרונות שהתקיימו לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, ב-6 בספטמבר 1936, זכתה מפלגת הבונד. 45% מבעלי זכות הבחירה בקהילה השתתפו בהצבעה, וכ- 40 רשימות השתתפו בבחירות.

קהילת ורשה הייתה מפולגת מאוד פוליטית, אפילו "אגודה" התקשתה להגיש רשימה אחת מוסכמת. מפלגת הבונד קיבלה 15 מנדטים, אגודה - 13, מזרחי - 4, והציונים - 11. אגודה ומזרחי יצרו ברית קצרת מועד, יעקוב טרונקנהיים נבחר שוב ליושב ראש המועצה, אך המועצה לא הצליחה להקים מועצת מנהלים. במהלך ישיבות המועצה התעוררו מחלוקות רבות וחבריה התמקדו בנושאים שלא היו רלוונטיים ליהודי ורשה (למשל – המלחמה בספרד). חברי המועצה ניסו להדיח את ויקטור אלטר (ממפלגת הבונד) כיוון שזה לא הסכים למול את בנו.

המועצה לא הייתה מסוגלת למלא את חובותיה, וכתוצאה מכך התערבו שלטונות העיר ורשה בפעילותה. בתחילת ינואר 1937 מינו השלטונות מועצת מנהלים זמנית וכיושב ראש מועצת המנהלים מונה מאוריצי מייזל, חבר מועצת ורשה. מינוי מועצת המנהלים עורר ביקורת חריפה בעיתונות היהודית.

הרשויות החדשות החלו מיד בעבודתן וביצעו רפורמות חיוניות רבות. כבר לקראת סוף 1937 נקבע סולם שכר לעובדי הקהילה שנועד למנוע שביתות נוספות. כמו כן שופצו מוסדות רבים בבעלות הקהילה, למשל בתי ספר ובית הקברות ברובע פראגה.

בשנת 1936 הוטלו הגבלות אדמיניסטרטיביות על השחיטה הכשרה, מטעמים של צער בעלי חיים כביכול. לאחר התייעצות עם הרבנים, פתחה הקהילה אטליז בו נוצלו מכסות הבשר המאושרות.

מועצת המנהלים הממונה ניסתה להגדיל את הסיוע לעניים, שמספרם הלך וגדל בהתמדה. הקהילה תמכה בשתי מרפאות חוץ לנזקקים, בית מרקחת, בית תמחוי ובית יתומים. היא נתנה מענקים וסבסוד למוסדות יהודיים שונים, וסייעה לפליטים מגרמניה. משרד המשפטים המרכזי שפעל בקהילת ורשה סיפק סעד משפטי לקהילות שבפרובינציות. הוקמה תכנית לימודים חדשה בבתי הספר הדתיים השייכים לקהילת ורשה. במסגרת התכנית נלמדו מקצועות יהודיים כמו גם לימודים כלליים. מועצת המנהלים הממונה הוציאה לאור מגזין בשם "קול הקהילה היהודית" ("Głos Gminy Żydowskiej") בו דיווחה על השגיה ותכוניותיה לעתיד. המגזין יצא לאור בשלוש שפות: יידיש, עברית ופולנית.

רוב יהודי ורשה היו עניים. בשנות ה-30 של המאה ה-20, 75% מחברי הקהילה היו עניים. רובם היו סוחרים זעירים, בעלי מלאכה או עסקו במתן שירותים. יהודים רבים הסתייעו במוסדות צדקה, ביניהם "הג'וינט" (American Jewish Joint Distribution Committee). האינטליגנציה היהודית הקטנה, אשר הייתה לה גישה מוגבלת למשרות באדמיניסטרציה הלאומית, העדיפה לעסוק במקצועות חופשיים, כגון רפואה או עריכת דין. אקדמאים יהודים מבריקים רבים לא יכלו למצוא תעסוקה באוניברסיטאות.

לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, לקראת סוף אוגוסט 1939, החלו להיבנות בוורשה תעלות להגנה בפני הפצצות אוויריות. בבנייה לקחו חלק נציגי הרבנות, חברי המועצה ועובדי הקהילה היהודית.

ב-7 בספטמבר 1939, כתוצאה מקריאתו של הקולונל רומן אומיאסטובסקי לגברים לעזוב את עיר הבירה, עזבו את ורשה פעילים יהודים רבים, בהם גם מאוריצי מייזל, ראש הקהילה. את תפקידו לקח על עצמו, באופן לא רשמי, אדם צ'רניאקוב, ששימש עד כה כסגן הנשיא. ב-23 בספטמבר, מינה נשיא ורשה את אדם צ'רניאקוב לנשיא הקהילה היהודית.

במחצית ספטמבר הוקמה ועדה משותפת לארגונים היהודים החברתיים. הועדה נקראה בהמשך עזרה עצמית או אליינהילף ביידיש.

ב-7 לאוקטובר 1939 אחרי כיבוש העיר, הקימו הגרמנים את היודנראט. ביודנראט היו 24 חברים ובראשם אדם צ'רניקוב.

כבר באוקטובר, החל דיכוי היהודים בידי הכובש הגרמני. בתחילה נחסמו כל חשבונות הבנק והפיקדונות. נקבע כי גובה המשיכה השבועית מהבנק לא יעלה על 250 זלוטי. במקביל נאסר על היהודים להחזיק יותר מ-2,000 זלוטי במזומן. לאחר מכן הוחלו עבודות כפייה על כל היהודים בגילאים 14 – 60. היהודים היו יכולים לקנות מזון רק אם היה ברשותם כרטיסי קיצוב מזון. ב-28 באוקטובר העביר היודנראט רשימה של כל תושבי ורשה היהודים. על פי רשימה זו התגוררו בעיר 359,827 תושבים יהודים.

במשך כל אותה שנה עד לסתו 1940, הגיעו לוורשה 90000 פליטים יהודים מהשטחים הפולנים שסופחו לרייך הגרמני כמו גם פליטים מאזורים אחרים במדינה. הגרמנים הגבילו יותר ויותר את הזכויות האזרחיות של היהודים.

ב-1 בדצמבר 1939, על פי הוראת הגרמנים, חויבו היהודים בענידת סרט עם מגן דוד על זרוע ימין. כמו כן הורו לסמן את כל החנויות והמפעלים היהודים. בתחילת 1940 נסגרו בתי הכנסת, ונאסרו תפילות ציבוריות בדירות מגורים.

בתחילת אביב 1940 הוקף הרובע היהודי בגדר תיל ושלטים המזהירים כי האזור נגוע במגיפה.

בסתיו אותה שנה נאסרה על היהודים הכניסה לאזורים מסוימים בעיר. הם היו יכולים לנסוע רק בחשמלית צהובה ועליה מגן דוד שנועדה ליהודים בלבד.

ב-12 לאוקטובר 1940, לודוויג פישר, מושל מחוז וורשה, מסר הודעה רשמית על פתיחת גטו ורשה. כל היהודים שגרו באזורים אחרים בעיר, היו חייבים לעבור לגטו. ה-14 לנובמבר נקבע כמועד האחרון למעבר לגטו. יומיים לאחר מכן נסגר הגטו. גטו ורשה היה הגטו הגדול ביותר באירופה הכבושה. הוא השתרע על שטח של 3,4 קילומטרים רבועים. אוכלוסיית הגטו מנתה בשיאה באפריל 1941 כ450,000 נפש. האוכלוסייה הלכה ופחתה כתוצאה מרעב, מחלות, ורדיפות הגרמנים. ביולי 1942 הגרמנים פתחו  באקציה של פינוי היהודים למזרח כביכול. למעשה היה מדובר בהסעת היהודים למחנה ההשמדה טרבלינקה שם נרצחו בתאי הגזים. החל ב-22 ליולי וכלה ב-21 לספטמבר 1942 נרצחו 275,000 מיהודי הגטו.

בגטו ורשה נותרו כ-35,000 איש. היו אלה בעיקר צעירים, בודדים, במידה רבה אדישים לחייהם אחרי שאבדו את משפחותיהם. עם זאת, על רקע אווירת ייאוש זו, עלה הרעיון של הגנה עצמית.

כבר במרץ 1942, תודות ליוזמה של פעילי מפלגות השמאל, יוסף לברטובסקי, מרדכי אנילביץ', יוסף קפלן, שכנו סאגאן, יוסף סאק, יצחק צוקרמן, וצביה לובטקין, הוקם בגטו הגוש האנטי-פשיסטי. ארגון זה הפך בהמשך לארגון היהודי הלוחם. בסתיו 1942 הוקם הארגון הצבאי היהודי. היה זה גוף לוחם שמקימיו היו חברי הארגון הציוני, הארגון היהודי החדש, ובית''ר. בראש גוף לוחם זה עמד לאון רודל ופבל פרנקל. המטה הכללי של הארגון הצבאי היהודי (אצ''י) היה ברחוב מורנבסקה 7.

הארגונים הצבאיים היהודים יצרו קשר עם המחתרת הפולנית.

בראשית אפריל 1943 הגיעו ידיעות על חיסול בתי החרושת בשטח הגטו והפועלים שעבדו בהם. ב-19 לאפריל 1943 כאשר הגרמנים הגיעו לגטו במטרה לחסלו, הם הותקפו על ידי הלוחמים היהודים.

מרד גטו ורשה נמשך עד למחצית חודש מאי 1943. ב-8 למאי הגרמנים הקיפו את הבונקר שבו היו מפקדי הארגון היהודי הלוחם. מפקד הארגון, מרדכי אנילביץ' ככל הנראה איבד את עצמו לדעת. בימים לאחר מכן נותרו עדיין כמה קיני התנגדות. רק לוחמים מועטים הצליחו להימלט מן הגטו דרך תעלות הביוב. ב-16 למאי פוצצו הגרמנים את בית הכנסת הגדול ברחוב טלומצקה. בכך רצו הגרמנים להדגיש כי עלה בידם לחסל את הגטו. אחרי דיכוי המרד שטחו הגרמנים את אדמת הגטו.

יהודים מעוטים בלבד שרדו את המלחמה בורשה. בשנת 1946 היו בורשה כ-18000 יהודים. הם התרכזו בעיקר ברובע פרגה, בעיקר ברחובות יגלונסקה וטרגובה. שם היה מקום מושבם של הארגונים היהודיים. מעברו השני של נהר הויסלה, בסביבת הרחובות פוזננסקה וירוזלימסקה פעל קיבוץ של השומר הצעיר.

בפברואר 1945 העתיק את מושבו לורשה הועד המרכזי של יהודי פולין שהוקם בסתיו 1944 בלובלין. מקום מושבו היה ברחוב טרגובה 44 שברובע פרגה.

הועד כלל נציגים מכל הארגונים היהודיים הפעילים באותה תקופה. יושב הראש הראשון של הועד היה אמיל זומרשטיין, ומאוחר יותר החליפו אדולף ברמן. פעילותו של הועד המרכזי של יהודי פולין נתמכה בין היתר על ידי הג'וינט. מטרתו העיקרית של הועד הייתה לעזור ליהודים ששרדו את השואה. הניצולים נרשמו וסייעו להם באיתור בני משפחה. כל המוסדות היהודיים,הארגונים ובתי הספר היו כפופים לועד המרכזי של יהודי פולין. הועד הוציא לאור עיתון ביידיש "דאָס נייע לייבן" (ביידיש: "החיים החדשים"). הועד הוציא לאור גם עתון דו לשוני, פולנית ויידיש - "חדשות מסוכניות הידיעות היהודיות" ("Biuletyn Żydowskiej Agencji Prasowej" .(בורשה פעל גם הועד היהודי הורשאי שהיה כפוף לסמכותו של הועד המרכזי של יהודי פולין.

בשנת 1950 הפך הועד לאגודה החברתית והתרבותית של יהודי פולין. (Towarzystwo Społeczno-Kulturalne Żydów w Polsce - TSKŻ).

כתב העת של הארגון היה "פאלקס שטימע" בשפת היידיש שפרושו קול העם.

בסתיו 1945 נפתח בורשה בית הכנסת נוז'יק. בשנת 1947 עברו מלודז' לורשה השלטונות המרכזיים של הארגונים היהודיים. הועדה המרכזית להיסטוריה יהודית קבעה את משכנה בבניין הספרייה היהודית שנבנה מחדש, ושינתה את שמה מאוחר יותר למכון ההיסטורי היהודי (Żydowski Instytut Historyczny - ŻIH). שנה לאחר מכן נוסדה האגודה היהודית הדתית אשר קבעה את משכנה ברחוב טבַרדַה 6. בשנת 1955 עבר גם התיאטרון היהודי לורשה. משנת 1969 ועד לשנת 2016 הוא שכן בכיכר גז'בובסקי 12/16. בשנות ה-60 האוכלוסייה היהודית בעיר הייתה קטנה. בשנת 1966 היו 6200 חברים רשומים באגודה החברתית-תרבותית של יהודי פולין.

בקיץ 1967 החלה תעמולה אנטישמית ששיאה באירועי מרץ 1968  אילצה יהודים רבים לעזוב את פולין. על פי ההערכות בשנים 1968 – 1969 עזבו את פולין כ-13,000 יהודים.

לנוכח נסיבות פוליטיות שליליות אלו, החיים היהודיים בבירה קפאו על שמריהם. רק בשנות ה-80 החלה התעוררות – באגודה לטיפול באתרים היסטוריים קם הועד החברתי לטיפול בבית הקברות והאתרים ההיסטוריים היהודיים. הועד עסק בעיקר בבית הקברות היהודי ברחוב אוקופּובַה 49/51. בשנת 1982, הודות לתמיכתה של קרן ניסנבאום, בית הקברות היהודי ברובע ברוּדנו בפרגה הוקף בגדר. בשנה שלאחר מכן נפתח באופן רשמי בית הכנסת נוז'יק. בשנים שלאחר מכן, נוסדו קרנות יהודיות והודות להן התאפשרה הנצחתה של יהדות ורשה.

בשנת 1997 החלה לפעול מחדש ועד הקהילה היהודית הורשאית ושני בתי הכנסת שלה, אורתודוקסי ורפורמי. בית הכנסת המרכזי של ועד הקהילה היהודית הורשאית הוא בית הכנסת האורתודוקסי נוז'יק ברחוב טברדה. בית הכנסת הרפורמי, "עץ חיים" בשדרות ירושלים.

גם לחב''ד ולתנועה הרפורמית בתי כנסת משלהם בורשה. בית הכנסת של התנועה הרפורמית נקרא "בית ורשה".

ביבליוגרפיה:

Berg M., Dziennik z Getta Warszawskiego, Warszawa 1983

Bergman E., Czy był rewir żydowski w Warszawie w latach 1809 –1862?, [w:] Żydzi Warszawy. Materiały z konferencji w 100. rocznicę urodzin Emanuela Ringelbluma (21 listopada 1900 – 7 marca 1944), Warszawa 2000, ss. 73–80

Borzymińska Z., Wpływ Szkoły Rabinów na przemiany kulturowe Żydów warszawskich w drugiej połowie XIX wieku, [w:] Żydzi i Judaizm we współczesnych badaniach polskich. Materiały z konferencji. Kraków 24–26 XI 1998, red. K. Pilarczyk, S. Gąsiorowski, Kraków 2000

Cała A., Asymilacja Żydów w Królestwie Polskim (1864–1897). Postawy, konflikty, stereotypy, Warszawa 1989

Drozdowski M. M., Zahorski A., Historia Warszawy, Warszawa 2004

Drozdowski M. M., Żydzi Warszawy Stanisławowskiej, [w:] Żydzi Dawnej Rzeczypospolitej. Materiały z konferencji „Autonomia Żydów w Rzeczypospolitej szlacheckiej”. Międzywydziałowy Zakład Historii i Kultury Żydów w Polsce, Uniwersytet Jagielloński 22–26.IX.1986 r., Wrocław – Warszawa – Kraków 1991

Eisenbach A., Z dziejów ludności żydowskiej w Polsce w XVIII i XIX w., Warszawa 1983

Engelking B., Leociak J., Getto Warszawskie. Przewodnik po nieistniejącym mieście, Warszawa 2010

Fuks M., Żydzi w Warszawie. Życie codzienne. Wydarzenia. Ludzie, Poznań 2010

Jagielski J., Niezatarte ślady Getta Warszawskiego, Warszawa 2008

Kuligowska-Korzeniewska A., Warszawskie sceny żydowskie do 1939 r., [w:] Żydzi Warszawy. Materiały z konferencji w 100. rocznicę urodzin Emanuela Ringelbluma (21 listopada 1900 – 7 marca 1944), Warszawa 2000, ss. 143–157

Mórawski K., Kartki z dziejów warszawskich Żydów, Warszawa 1993

Prekerowa T., Konspiracyjna Rada Pomocy Żydom, Warszawa 1982

Prekerowa T., Zarys Dziejów Żydów w Polsce w latach 1939–1945, Warszawa 1992

Ringelblum E., Kronika getta warszawskiego, Warszawa 1983

Schiper I., Dzieje Żydów na ziemiach Księstwa Warszawskiego i Królestwa Polskiego (od 1795 r. do 1863 r. włącznie), [w:] Żydzi w Polsce Odrodzonej, t. 1, Warszawa 1936

Szarota T., U progu zagłady. Zajścia antyżydowskie i pogromy w okupowanej Europie, Warszawa 2000

Tomaszewski J., Rzeczpospolita wielu narodów, Warszawa 1985

Węgrzynek H., Żydzi w Warszawie przed XIX w., [w:] Żydzi Warszawy. Materiały z konferencji w 100. rocznicę urodzin Emanuela Ringelbluma (21 listopada 1900 – 7 marca 1944), Warszawa 2000, ss. 27–40