יהודים הופיעו בוולנוב (לשעבר וולה קובלסקה, וולה דורוטה הקדושה) זמן קצר לאחר הקמת העיר בשנת 1780. בשנת 1792 הוענקו ליהודים זכויות מבעלי העיר ותחת ניהול הקהילה היהודית היו בית כנסת בנוי עץ, מקווה ובית קברות.

ב-1869 איבדה וולאנוב את זכויות העיר שלה. לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה נחרבו מבני העיירה ובהם החדר, בית הכנסת והמקווה. העיירה הייתה פחות מפותחת מראדום השכנה, מה שגרם לתופעת הגירת האוכלוסייה.

על פי רשימת התושבים משנת 1921 בשנה זו חיו בוולנוב 313 יהודים אשר עסקו ברובם במסחר במוצרים חקלאיים, בעיקר תבואה, קמח ובקר. בתקופת שבין מלחמת העולם הראשונה והשנייה מרבית בעלי המלאכה עסקו בסנדלרות וחייטות, ובשנת 1929 היה דוד רובינשטיין השו"ב (שוחט ובודק) של העיירה. לקהילה היהודית היו בית כנסת, חדר, בית מרחץ ואף הייתה מספקת הלוואות ללא ריבית, אך לא היה לה רב משלה. ב-1933 מנתה הקהילה כ-360 נפשות ומספר זה ירד ל-300 ב-1937. רוב חברי הנהלת הקהילה לא השתייכו למפלגה והציונים היוו מיעוט.

לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה נכבשה וולנוב על ידי הגרמנים, אשר הקימו בה גטו בשנת 1941. שנה לאחר מכן, רוב האסירים נשלחו לשידלובייץ ונותרו רק אלו שהיו מסוגלים לעבוד. הם מצדם נכלאו במחנה עבודה וב-1943 גורשו או נרצחו.

Print