טבח בידוובנה

מאמר על פי הטקסט של פאבל מחצביץ' "סביב ידוובנה", ורשה 2002

הטבח בידוובנה (10.07.1941)

בחודש ספטמבר 1939 אזור לוֹמְזָ'ה (Łomża) היה תחת כיבוש סובייטי ולאחר מכן סופח לרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הבלארוסית. במשך 21 חודשי הממשל החדש הידרדרו משמעותית היחסים בין הפולנים ליהודים. הסיבות לתופעה זו הן מורכבות. פולנים רבים אז הניחו כי חלק ניכר מהיהודים ברך על כניסתו של הצבא האדום, ולאחר מכן עבד בשיתוף עם השלטונות בתחומים שונים וכן בבניית הסדר החדש. דבר זה נחשב לבגידה במדינה הפולנית וביטוי של שיתוף פעולה עם הכובשים. עם זאת, תפיסת המצב על ידי הקהילה היהודית היתה שונה. תפיסת עמדות במינהל, חינוך ומוסדות כלכלה נחשבו כאן לעתים קרובות כקידום מקצועי מוצדק, שהיה עד כה בלתי אפשרי או שהקשו עליו רשויות הרפובליקה הפולנית השנייה, תוך ניסיון - במיוחד במחצית השנייה של שנות השלושים - להגביל את השפעתם של מיעוטים בתחומים שונים של החיים הציבוריים. האוכלוסייה היהודית, במיוחד בערים קטנות, הפכה למשענת הטבעית של הממשל החדש - היא היתה לויאליות, לא היה חשש שתהיה פרו-גרמנית, רמת השכלה בקרבה היתה גבוהה יחסית, ולבסוף שיעור האבטלה הגבוה, אשר גרם ליהודים לקבל ברצון אפשרויות תעסוקה.

קידומם של היהודים היווה גם חלק מהמדיניות הסובייטית, בחודשי הכיבוש הראשונים הם קידמו במובהק מיעוטים אתניים, כמו גם קבוצות שהודרו עד כה: תומכי קומוניזם, נוער, עניים. רבים מנציגי הקבוצות הללו לקחו חלק בשיתוף פעולה עם השלטון החדש בתחומים שונים, ולו רק בהשתתפות ביצירת גופי ממשל זמני ("ועדות מהפכה" שונות אשר פעלו להקמת גופי קבע סובייטים). הם הצטרפו לשורות המשטרה ולארגון הצבאי "גוורדיית הפועלים", תפסו משרות רבות בגופי הממשל, החינוך והכלכלה המולאמת, שנוצרו על ידי הסובייטים. מדיניות זו החלה להשתנות כבר בשנת 1940. עם התפתחות המצב, הסתבר שגם היהודים כפופים לתופעות שונות הטיפוסיות למערכת הסטליניסטית, ויכולים להיות מגורשים לסיביר באישומים שונים. אפילו תומכיו הנלהבים ביותר של הממשל החדש הוחלפו לעיתים בפעילים אחרים.

עם זאת, התופעות המתוארות גרמו לתרעומת קשה אצל הפולנים, בייחוד משום שלעיתים קרובות היהודים איישו משרות אשר שימשו בהן בעבר אנשים שדוכאו על ידי השלטון החדש. בכך הפכו היהודים לאוייבי המחתרת החמושה, החזקה מאוד באזור. כל אלו נוספו על היחסים הקשים ממילא בין הרוב הדומיננטי מספרית לבין המיעוט, ועל השפעותיה החזקות מאוד של תנועת "הדמוקרטיה הלאומית" בפודלשיה המערבי, אשר גרמו כבר בשנות השלושים של המאה העשרים לתקריות אנטי-יהודיות קיצוניות רבות (בין היתר חרם על חנויות, פוגרום ברָדְזִ'ילוּב (Radziłów) במרץ 1933; בין המשתתפים בפוגרומים של 1941 אפשר למצוא את "ותיקי" התקריות האנטי-יהודיות של שנות השלושים). כבר בשנת 1938, בספרו דור הכפריים הצעיר (Młode pokolenie chłopów), המבוסס בעיקר על ניתוח של ספרי זיכרונות, זיהה יוסף חלאשינסקי את "האנטישמיות הרגשית" כספציפית למחוז ביאליסטוק. כפי שאמר מארק וייז'ביצקי, עקב שילוב של כל הגורמים הללו "האנטישמיות הפולנית, שלפני המלחמה היתה מוגבלת לחלקים מסויימים בחברה, למשל תנועת "הדמוקרטיה הלאומית", התעצמה מאוד והתפשטה כמעט לכל שכבות החברה הפולנית באזור הכבוש בידי הסובייטים [...]. בהמשך נוצר זיהוי של היהודים עם הממשל הסובייטי, וזיהוי שנאת הסובייטים עם שנאת היהודים. באופן זה בשנים 1941-1939 תחת השפעת חוויית הכיבוש הסובייטי, האנטישמיות הפכה במובן מסויים לאחד המרכיבים של הפטריוטיות הפולנית באזור המזרח. האנטישמיות הובנה כמאבק נגד השלטון הסובייטי (כלומר "היהודי") על עצמאות המדינה הפולנית, אשר, ככלות הכל - לדעתם של מרבית הפולנים - היהודים בגדו בה".

לאחר בריחת הסובייטים, הפולנים באזור לומז'ה וביאליסטוק ביצעו מעשי אלימות רבים נגד שכניהם היהודים בהשתתפות מגוונת של הגרמנים. מחקר של המכון לזיכרון לאומי בפולין (IPN) זיהה אירועים כגון אלה ב-23 ישובים. פרט לידוובנה היו אלה: בְּיֶלְסְק פּוֹדְלָסְקִי - וְיֶש פִּילְקִי (Bielsk Podlaski (wieś Pilki)), חוֹרוֹשְץ' (Choroszcz), צִ'יזֶ'ב (Czyżew), גוֹנְיוֹנְדְז (Goniądz), גְרָיֶבוֹ (Grajewo), יָשְיוֹנוּבְקָה (Jasionówka), קְלֶשְצֶ'לְה (Kleszczele), קְנִישִין (Knyszyn), קוֹלְנוֹ (Kolno), קוּזְ'נִיצָה (Kuźnica), נָרֶבְקָה (Narewka), פְּיוֹנְטְנִיצָה (Piątnica), רָדְזִ'ילוּב (Radziłów), רָיְגְרוּד (Rajgród), סוֹקוֹלִי (Sokoły), סְטָבִיסְקִי (Stawiski), סוֹחוֹבוֹלָה (Suchowola), שְצ'וּצִ'ין (Szczuczyn), טְזְ'צָ'אנֶה (Trzcianne), טִיקוֹצִ'ין (Tykocin), וָסִילְקוּב (Wasilków), ווֹנְסוֹש (Wąsosz), וִיזְנָה (Wizna). את כל האירועים האלה קושרים ארבעה מאפיינים: אנטישמיות של חלק ניכר מהאוכלוסייה הפולנית המקומית, שוד של רכוש יהודי כאחד המניעים העיקריים לתוקפנות נגד השכנים היהודים, רצון בנקמה על שיתוף הפעולה המדומה או האמיתי של יהודים עם הכובשים הסובייטים, ולבסוף, השראה גרמנית - שונה במקומות שונים, החל מארגון ישיר של הפוגרום ועד לעידוד או הסכמה שבשתיקה בלבד. בחלק מן הארועים האנטי-יהודיים הידועים בפודלשיה הרגו יהודים בודדים או כתריסר יהודים, באחרים - בעיקר בידוובנה וברדז'ילוב - מספר קורבנות הרצח ההמוני הגיע למאות רבות.

לטבח בידוובנה קדמו האירועים ב-25 ביוני 1941. ביום זה נרצחו שלושה יהודים ושתי נשים עם ילדים צעירים אולצו להתאבד בטביעה באגם; קורבנות הרצח היו קומוניסטים מקומיים, והנשים שטבעו בבריכה היו נשותיהם של שני קומוניסטים יהודים אחרים שהצליחו להימלט עם הסובייטים הנסוגים. באותו היום נרצחו גם שלושה פולנים אשר נחשבו אשמים בשיתוף פעולה עם הסובייטים. ככל שבימים הראשונים לפרוץ המלחמה הגרמנית-סובייטית נרצחו והוקעו כקומוניסטים בידוובנה פולנים ויהודים כאחד, כך ב-10 ביולי 1941 פגע גל האלימות רק באחרונים, וכלל את הקהילה כולה.

הטבח בידוובנה ב-10 ביולי 1941 היה מורכב מארועים רבים שרדפו זה את זה. בעדויות רבות צויין כי בבוקר אותו יום היתה אמורה להגיע לעיירה קבוצת אנשי גסטפו וכי אלו שחקו תפקיד של השראה וככל הנראה היו מארגני הרצח. הצעד הראשון היה פינוי היהודים מבתיהם, אשר נעשה ללא ספק בידי הפולנים, ולאחר מכן "הצבתם" בכיכר השוק. שם המתינה כבר קבוצה גדולה של צופים ובהם כפריים מהכפרים השכנים. חלקם ללא ספק רצו לראות אלימות (כבר היה ידוע על שריפת יהודים, אשר התרחשה שלושה ימים קודם לכן במהלך הפוגרום ברדז'ילוב), חלקם היו די מבולבלים ומפוחדים, אך המשיכו לפעול בצייתנות ליוזמי הפוגרום מתוך פחד מפני עונש על התחמקות מביצוע פקודות. לא ברור האם בידוובנה, כמו במקומות אחרים, נוצר מחסום של אנשים האוחזים ידיים אשר מנע מהיהודים כל אפשרות בריחה.

את הארועים הובילה קבוצה של לפחות 40 רוצחים אלימים, נתמכת על ידי תריסר גרמנים חמושים, אשר נתנו לפוגרום לגיטימציה של שלטון הכיבוש. אולי, אבל זו הנחה בלבד, היו לקבוצה זו שורשים במשטרה הפולנית הזמנית אשר הוקמה על ידי הפולנים על מנת "לעשות סדר" באזור בתקופה שבין נפילתו של כובש אחד וייצוב שלטונו של הכובש השני.

היהודים אולצו לשבור את פסלו של לנין ולצעוק "המלחמה בגללינו". לאחר מכן כמה עשרות מהם נשאו את שרידי הפסל השבור בתהלוכה מוזרה, שבראשה הרב המנופף בדגל אדום. סימון היהודים כאחראים על הקומוניזם התחלף במכות והשפלה של הקורבנות שנמשכה שעות רבות. בוצעו הרציחות הראשונות. באירועים אלה נכחו הגרמנים: אנשי גסטפו וז'נדרמריה. לדברי אחדים מהעדים, הם אלו שנתנו את הפקודות.

המערכה האחרונה של ה"ריטואל" הידוע גם מהרבה מקומות אחרים הובילה לרצח המוני. המבצעים הריצו את היהודים אל האסם של ברוניסלב שְלֶשינסקי. שם נרצחה בתחילה קבוצה של 50-40 גברים, אותה קבוצה שאולצה קודם לכן לשאת את שרידי פסלו של לנין. אחריהם נדחפו לאותו האסם ככל הנראה כ-300 יהודים נוספים - שאר היהודים שהובלו אל כיכר השוק, בהם נשים וילדים. על קירות המבנה שפכו נפט והמבנה הוצת. מספרם הכולל של קורבנות הפוגרום בידוובנה נאמד בכמה מאות.

לאחר המלחמה נחקר הטבח בידוובנה מספר פעמים. החקירה שהתנהלה בשנים 1949-1948 על ידי המשרד הלאומי לביטחון ציבורי בלומז'ה הובילה להליך בפני בית המשפט המחוזי בלומז'ה במאי 1949, אשר כונה "משפט רוֹמוֹטוֹבְסְקִי ואחרים". כתב האישום כלל 22 מתושבי ידוובנה, אשר הועמדו לדין מכוח "צו אוגוסט" הנוגע לענישה של פושעים פשיסטים-נאצים. 11 מהנאשמים נידונו לעונשי מאסר של 8 עד 15 שנים, אחד נידון למוות, ולאחר מכן הומתק עונשו ל-15 שנות מאסר. בשנת 1953 התקיים בבית המשפט בלומז'ה "משפט סוֹבּוּטָה" שעסק באותם ארועים, אשר הסתיים עם זיכוי הנאשם מחוסר ראיות מספיקות. חקירה נוספת בעניין ידוובנה נוהלה על ידי הוועדה המחוזית לחקר פשעי הנאצים בביאליסטוק בשנים 1974-1967. במהלך החקירה אומצה מראש הנחת היסוד כי יהודי ידוובנה נרצחו בידי הז'נדרמריה הגרמנית מתחנת המשטרה המקומית. על השתתפות הפולנים ברצח עבר התובע לסדר היום, ולא אמר עליה דבר בהכרעה הסופית.

בפולין החופשית, הטבח בידוובנה היה הנושא לחקירה שנערכה על ידי המכון לזיכרון לאומי בשנים 2002-2000. למרות שנחקרו 98 עדים, לא הצליחו לשחזר את כל פרטי הפשע. לסיכום אמר התובע החוקר איגנטייב: "עדויות העדים הן כה שונות זו מזו עד לא ניתן היה לאמת באופן עקרוני עדויות, באמצעות עדויות אחרות". בכל הנוגע לגרמנים, התקבלה המסקנה ש"ככל הנראה קבוצה קטנה היתה נוכחת בעת הובלת הקורבנות לכיכר השוק ובכך הסתיים תפקידם הפעיל. לאור הראיות לא ברור אם השתתפו בהובלת הקורבנות למקום הפשע והאם נכחו ליד האסם. עדותם של העדים בעניין זה שונות זו מזו באופן מהותי". עם זאת, "בכל הנוגע להשתתפותה של האוכלוסייה הפולנית בביצוע הפשע, יש להניח שזו שיחקה תפקיד מכריע במימוש התוכנית הנפשעת."

בתחילת המאה עשרים ואחת, הדיון הציבורי הסוער על הפוגרום בידוובנה היה לאחד הדיונים הציבוריים החשובים ביותר שהתקיימו בפולין אחרי 1989. הוא השפיע לא רק על תמונת היחסים בין יהודים לפולנים, אלא גם על תמונת ההיסטוריה הפולנית של המאה העשרים כולה, במובנים הדרמטיים ביותר שלה, הנוגעת בנושאים כגון מלחמת העולם השנייה, הכיבוש הגרמני והסובייטי, יחס הפולנים כלפי יהודים וגרמנים. חלק מהמשתתפים בדיון זה הציגו אפילו שאלות לגבי הלגיטימיות של דימויים מסורתיים על ההיסטוריה הפולנית, תוך התמקדות במאבק לחופש, התקוממויות לאומיות, ובמיוחד סבלם של הפולנים מידי זרים.

המרכיב החשוב ביותר בדיון על ידוובנה היה נושא השתתפות הפולנים - לא בתפקיד העדים שנאלצו להיות במקום, חסרי אונים לנוכח סבלם של השכנים היהודים, אלא כמשתתפים ומבצעים של פשע אכזרי זה. הראשון שכתב על השתתפותם של הפולנים בפוגרומים בקיץ 1941 היה ההיסטוריון שמעון דטנר הקשור למכון ההיסטורי היהודי והוועדה הראשית לחקר פשעי הנאצים, בשנת 1966. בטקסט הקצר שכתב - "השמדת האוכלוסייה היהודית במחוז ביאליסטוק (Eksterminacja ludności żydowskiej w Okręgu Białostockim), שפורסם בעלון המכון ההיסטורי היהודי ("Biuletyn ŻIH" 1966, מספר 60) הוא מנה בין היתר את ידוובנה ורדז'ילוב, וציין את תפקידם המתאם של הגרמנים: "באותם אזורים, הגרמנים עודדו את האספסוף המקומי לפשע (...) במקומות בהם הגרמנים לא מצאו מבצעים מקומיים, שם ביצעו בעצמם את מלאכת הדמים". בשנת 1992 עסק בנושא ידוובנה אנדז'יי זביקובסקי במאמרו "פוגרומים מקומיים ביהודים ביוני ויולי 1941 בשוליים המזרחיים של הרפובליקה השנייה" (Lokalne pogromy Żydów w czerwcu i lipcu 1941 roku na wschodnich rubieżach II Rzeczypospolitej) אשר פורסם בעלון המכון ההיסטורי היהודי ("Biuletyn ŻIH" 1992, מספר 2/3). שמה של העיירה צויין בין 31 הישובים בהם תקריות אנטישמיות "הביאו לקורבנות בנפש". עם זאת, סיכם באמרו כי "מעשי האיבה נגד האוכלוסייה היהודית לבשו צורה של תקרית המונית בעיקר באזורים המאוכלסים על ידי אוכלוסייה אוקראינית", ודחה את המידע אודות שריפת יהודי ידוובנה ורדז'ילוב תוך הדגשת מספרם הבלתי אפשרי של הקורבנות. בדומה לקודמו, גם הטקסט הזה, אשר פורסם בכתב עת מדעי, לא עורר תהודה רחבה יותר. ראוי לציין כי הדיווח הראשון על השתתפות פולנים בטבח בידוובנה פורסם אף מעט קודם לכן בעיתונות הבלתי-מקצועית, אך כמעט ולא קבל תהודה ציבורית - דיווחם של דנוטה ואלכסנדר ורונישבסקי, "כדי לחיות" (aby żyć), אשר פורסם ב"קונטקטח" בלומז'ה ביום 10.07.1988.

דיון ציבורי כלל ארצי על האירועים בידוובנה פרץ רק בנובמבר 2000. הדיון החל בעקבות פרסום הספר "שכנים. סיפור השמדתה של עיירה פולנית" מאת יאן תומש גרוס חצי שנה קודם לכן, ואחריו שני מאמרים של אנדז'יי קצ'ינסקי: "לעולה. את ההשמדה היהודית בידוובנה ביצעו הגרמנים בידיים פולניות" (Całopalenie. W Jedwabnem zagłady Żydów Niemcy dokonali polskimi rękami), אשר פורסם ב-05.05.2000 (בעיתון "Rzeczpospolita"), ו"טיהור הזיכרון" (Oczyszczenie pamięci), אשר פורסם ב-19.05.2000 (בעיתון "Rzeczpospolita").

ספרו של גרוס מבוסס על ההליכים הפליליים של רומוטובסקי ואחרים (1949) ומשפט סובוטה (1953), כמו גם על עדויותיהם של שמואל וסרשטיין ומנחם פינקלשטיין. היסטוריונים אחדים, לאחר שבדקו את המסמכים המשפטיים  משנת 1949 טענו כלפי המחבר ליחס סלקטיבי אל המקורות. הד רחב קבל גם מאמרו של טומש סטשמבוש, "שיתוף פעולה מושתק" ("Przemilczana kolaboracja") המוקדש למניעי הטבח, ופורסם ב "Rzeczpospolita" בתאריך 27.01.2001. בתשובה פרסם יאן טומש גרוס את הספר "סביב "שכנים": מחלוקות ובאורים (Wokół ”Sąsiadów”: polemiki i wyjaśnienia) בשנת 2003.

שיאו של הדיון בנושא ידוובנה הגיע באביב 2001. בכל חודש צצו למעלה ממאה פרסומים שונים. ראוי להזכיר את מאמרו של דריוש סטולה "אנדרטת מילים" (Pomnik ze słów (“Rzeczpospolita” z 01–02.06.2001)) ואת ביקורתו של אנטוני סולקו "שכנים - ביקורת רגילה" (Sąsiedzi – zwykła recenzja (“Więź” 2001, nr 12) אשר גרמה למחלוקת עם  יאן טומש גרוס, אשר כתב בתגובה את "בתגובה לאנטוני סולקו" (Antoniemu Sułkowi w odpowiedzi (“Więź” 2002, nr 4)). מחלוקת נוספת היתה גם בין תומש סטשמבוש וישראל גוטמן (ראו למשל: Strzembosz T., Panu Prof. Gutmanowi do sztambucha, “Więź” 2001, nr 6 oraz Gutman I., Oni i my. W odpowiedzi Prof. Tomaszowi Strzemboszowi, “Więź” 2001, nr 8).

ואז הדיון גווע באופן פתאומי למדי - זה קרה עם חשיפת האנדרטה בידוובנה ב-10 ביולי 2001. האזכורים הבאים נגעו בעיקר להתקדמות החקירה שערך המכון לזיכרון לאומי. בזכות מאמציו של המכון לזיכרון לאומי פורסמו בשנת 2002 שני כרכים שנכתבו לאחר עבודת מחקר מאומצת של שנתיים של כתריסר חוקרים, שכותרתה "על ידוובנה" (Wokół Jedwabnego). בין הטקסטים החשובים הרבים בו נמצא גם מאמרו של אנדז'יי ז'ביקובסקי "פוגרומים ומעשי טבח ביהודים בלומז'ה וביאליסטוק בקיץ 1941 לאור עדותם של יהודים ניצולים ומסמכי בית משפט" (Pogromy i mordy ludności żydowskiej w Łomżyńskiem i na Białostocczyźnie latem 1941 roku w świetle relacji ocalałych Żydów i dokumentów sądowych). בנושא ידוובנה עצמה התרכז טומש שרוטה בספרו "רצח בידוובנה. מסמכים, פרסומים ופרשנות מהשנים 2000-1941. לוח שנה" (Mord w Jedwabnem. Dokumenty, publikacje i interpretacje z lat 1941–2000. Kalendarium).

אחרי 2002 הופיעו בעיקר ספרים באיכויות שונות, וכן מאמרים בודדים וביקורות ובסך הכל נמצאו 308 פרסומים עם הכותרת "הטבח בידוובנה" המציגים עמדות שונות. בשנת 2004 פורסם ספרה של אנה ביקונט "אנחנו מידוובנה" אשר תורגם לשפות רבות ויצא במהדורה נוספת בשנת 2012 (יצא בעברית בשנת 2016). כותרות הספרים על ידוובנה ומקומות פרסומם מעידים על קנה המידה ורמת האמוציות, ולפעמים על רמת התכנים של רבים מהדיונים. הופיעו בין היתר: "ידוובנה בעייני העדים" (Jedwabne w oczach świadków (Włocławek 2001)); "הו ידוובנה, ידוובנה..." (O Jedwabne, Jedwabne... Tadeusza Mocarskiego (Warszawa 2001)) של תדאוש מוצרסקי; "ידוובנה געשעפט" (Jedwabne geszefty Henryka Pająka (Lublin 2001);) של הנריק פאיונק; "פולין הנבגדת: לא רק על השקרים של גרוס, אלא גם על אנטי-פולניות, גזענות, שנאת זרים" של יאן מרשלק (Polska zdradzona: rzecz nie tylko o kłamstwach Grossa, lecz i antypolonizmie, rasizmie, ksenofobii Jana Marszałka (Warszawa 2001)); "מאה שקרים של יאן טומש גרוס על ידוובנה ושכנים יהודים" של יז'י רוברט נובק (Sto kłamstw J. T. Grossa o Jedwabnem i żydowskich sąsiadach Jerzego Roberta Nowaka (Warszawa 2001)); "לא תרצח: פולנים על ידוובנה" (Thou shalt not kill: Poles on Jedwabne (Warszawa 2001)); "ללא אנטישמיות: ע"פ עדותו של תושב ידוובנה חף מפשע שהואשם בהליך שקרי" של ויסלב וילופולסקי (Bez antysemityzmu: według relacji mieszkańca Jedwabnego niewinnie skazanego w sfingowanym procesie Wiesława Wielopolskiego (Pisz 2003)); Kollektives Gedächtnis und tabuisierte Vergangenheit Stephanie Kowitz (Berlin 2004); "תגובת השכנים: המחלוקת על הטבח בידוובנה בפולין" (The neighbors respond: the controversy over the Jedwabne massacre in Poland (Oxford, Princeton University Press, 2004)); "הטבח בידוובנה ב-10 ביולי 1941: לפני, במהלך ואחרי" (The Massacre in Jedwabne July 10, 1941: before, during, and after Marka Jana Chodakiewicza (New York, Columbia University Press 2005)); "מבצע ידוובנה" (; Operacja “Jedwabne” Lecha Zdzisława Niekrasza (Wrocław 2005)). רמת האמוציות בדיון על ידוובנה גרמה אפילו ליצירת עבודה מדעית המוקדשת רק למחלוקות עצמן ויחס הציבור אליהן - "הויכוח על ידוובנה: ניתוח הדיון הציבורי" (Spór o Jedwabne: analiza debaty publicznej Piotra Foreckiego (Poznań 2008)). בשנת 2012 הראה ויטולד מנדיקובסקי בספרו "בצל ענקים. הפוגרום ביהודים בשנת 1941 באזורים תחת הכיבוש הסובייטי. קונטקסט היסטורי, חברתי ותרבותי" (W cieniu gigantów. Pogromy Żydów w 1941 roku w byłej sowieckiej strefie okupacyjnej. Kontekst historyczny, społeczny i kulturowy (Warszawa 2012)) כי הפוגרום בידוובנה היה חלק מגל של תקריות אנטי-יהודיות, אשר התקיימו בקיץ 1941 בכל אזור הכיבוש הסובייטי - החל מהמדינות הבלטיות, דרך אזור לומז'ה, ביאליסטוק, גליציה המזרחית, ועד לרומניה.