האזכורים הראשונים של יהודים החיים בזאבז'ה מגיעים מהמחצית השנייה של המאה ה-18. בשנת 1820 חיו בסך הכל 12 יהודים בכפרים זאבז'ה ומאלה זאבז'ה. בשנת 1840 חיו במיקולצ'יצה 20 יהודים, 15 במאלה זאבז'ה ו-9 בסטארה זאבז'ה. בשנת 1861 חיו 297 יהודים באזור זאבז'ה של היום. הריכוז הגדול ביותר, שמנה 122 נפשות, היה ב-מאלה זאבז'ה. בשנת 1865 הוקמה הקהילה הסניפית בזאבז'ה, התלויה בקהילה של ביטום, בעת הקמתה הוכפפו לה 119 יהודים מביסקופיצה, מיקולצ'יצה, זבוז'ה, זאבז'ה, רוקיטניצה ופורמבה. בשנים 1871–1872 נבנה בית כנסת עצמאי שנפתח רשמית ב-2 באפריל 1873. ב-1 בינואר 1872 הוקמה בזאבז'ה קהילת בית כנסת עצמאית, שכללה: ביסקופיצה (61 איש), דורוטה (11 איש), מאלה זאבז'ה (285 איש), מיקולצ'יצה (42 איש), סטארה זבז'ה (143 איש) וזבוז'ה (189 איש).

זבז'ה הייתה מרכז כה אטרקטיבי עד שלא הושפע מההגירה ההמונית של יהודי שלזיה עילית בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20; במקום זאת, היא עצמה הפכה למטרה להעברות. בשנת 1885 מנתה הקהילה היהודית 1,013 חברים. ב-1901 חיו באזור זאבז'ה של היום 1,165 יהודים, וב-1931 - 1,200 (1% מכלל האוכלוסייה).

משבר הקהילה הובא רק כאשר אדולף היטלר עלה לשלטון ב-1933, ובמיוחד לאחר פקיעת האמנה הפולנית-גרמנית מ-15 ביולי 1937, שהביאה להארכת כל החוקים האנטישמיים שהוצאו ברייך השלישי. לשלזיה עילית, כולל מה שנקרא חוקי נירנברג.

בסתיו 1938 חיו בזאבז'ה 740 יהודים גרמנים ו-44 בעלי אזרחות זרה. במהלך מה שנקרא בליל הבדולח ב9/-10 בנובמבר 1938 שרפו הנאצים את בית הכנסת שלהם והרסו נכסים רבים. אירועים אלו הגבירו את הגירת האוכלוסייה היהודית. במאי 1942 ביצעו הגרמנים גירוש גדול של יהודי שלזיה למחנות הריכוז הגרמנים הנאצים באושוויץ-בירקנאו וטרזינשטט. יהודים מזאבז'ה נכללו אז ב"משלוחי מוות" שנשלחו לתאי הגזים של אושוויץ.

לאחר תום מלחמת העולם השנייה הייתה זאבז'ה אחת הערים בשלזיה עילית שבה החלו להתיישב יהודי פולין. בקיץ 1945 הוקם הוועד היהודי. עם זאת, זה היה יישוב קצר מועד. בשנים 1946–1949 ירדה האוכלוסייה היהודית בזאבז'ה מ-819 ל-314 נפשות. באמצע 1950 חוסל הוועד היהודי. האוכלוסייה היהודית שנותרה בעיר החלה להיות כפופה לקהילה היהודית ולסניף של החברה היהודית החברתית והתרבותית בגליביצה.

Print