ההתיישבות היהודית בלודז' ראשיתה במאה ה-18, עם נפילת פולין העצמאית. בלודז' לא הייתה "הזכות לחוסר סובלנות ליהודים" (de non tolerandis Judaeis).

התושבים הראשונים של העיר הידועים לנו היו דניאל לָיְיזֶרוֹבִיץ' האופה ואברהם לֵבְקוֹבִיץ' החייט. שניהם התגוררו בלודז' כבר משנת 1785. בשנת 1791 התיישב בעיר מוֹשְיֵיק (או מוֹיְיזֶ'ש) פְּרִינְץ מלוּטוֹמְיֵירְסְק (Lutomiersk). יהודים עשירים ויודעי תורה, הראשונים בלודז', היו פִּינְקוּס זָיְידְלֶר, שהיגר לעיר בשנת 1795 מפְּשֵדְבּוֹז' (Przedbórz); פִּינְקוּס זוֹנֶנְבֵרְג, שהגיע בשנת 1797 מלֵנְצִ'יצַה (Łęczyca), ולֵוֶק הֵבֶּר, שהגיע ללודז' מלוּטוֹמייֵרסְק בשנת 1801. יהודים אלו מילאו תפקיד חשוב כפרנסי הקהילה היהודית.

ההתיישבות היהודית בעיר, עד לחלוקתה השנייה של פולין בשנת ,1793 לא הייתה משמעותית. מתוך אוכלוסיית המקום שמנתה אז 190 תושבים, רק 11 היו יהודים. ללא ספק השפיע על כך אופיו של הישוב – הייתה זו עדיין "לודז' החקלאית", שלא הייתה אטרקטיבית במיוחד עבור מתיישבים חדשים. העובדה שעד לחלוקת פולין השנייה הייתה לודז' בבעלות הבישופים השפיעה בוודאי גם היא על ההתיישבות היהודית במקום. רק בשנים 1796-1798 הפכה לודז' לעיירת ממשל.

החילון הביא לתנופה כלכלית בעיר. בין השנים 1793-1808 מספר התושבים כמעט הוכפל. מספר התושבים היהודים גדל פי חמישה - מאחד עשר תושבים לחמישים ושמונה. בשנת 1807 לא היה עדיין רב לקהילת לודז'. את תפקיד המוהל מילא לווק הבר, ועוזרו היה פינקוס זוננברג. השניים הודחו מתפקידם לאחר שהתקבלה תלונה בעניינם אצל סגן מפקד משטרת מחוז זְגיֵז' (Zgierz). דוד הרשקוביץ', שכיהן במקביל כחזן נבחר כמחליפו של הבר. זקני הקהילה הראשונים על פי המידע שבידינו היו פינקוס זיידלר ומשה פייטלוביץ'. הבחירות הראשונות בקהילה התקיימו ככל הנראה ב-12 בנובמבר 1810. המועמדים היו פינקוס זוננברג, מנדל מושקוביץ', לווק הבר ומשה פייטלוביץ'. לתפקיד זקני הקהילה נבחרו פינקוס זוננברג, שקיבל 12 קולות, ומנדל מוסקוביץ', שקיבל 10 קולות. הם השתתפו בהקמת בית העלמין היהודי הראשון בלודז'. עד הבחירות של שנת 1810, נקברו המתים בבתי העלמין של העיירות השכנות -  לוּטוֹמיֵרסְק (Lutomiersk) וסְטריקוּב (Stryków). בשנת 1811, הגיעו זקני הקהילה להסכם עם אדם ליפינסקי ואשתו לרכישת אדמות להקמת בית העלמין היהודי. באותה תקופה הוקמה "חברה קדישא", ומנהליה הראשונים היו שמואל ליטמן, המוכר גם כליפמן, הרש זוננברג ומשה פייטלוביץ'. שנה מאוחר יותר שונה שם האגודה ל"חברה קדישא וביקור חולים". רבה הראשון של לודז' הוזכר בפרוטוקול ייסוד החברה קדישא, הרב יהודה אריה, בנו של הגאון מויִדַבַה (Widawa). במסמכים רשמיים מאוחרים יותר מוזכר הרב הראשון של לודז' כלווק סלומונוביץ'. הוא התגורר בסטאַרֵי ריִנֵק (Stary Rynek - כיכר השוק הישנה). הוא כיהן בתפקיד עד שנת 1818, ויורשו היה פינקוס הילר מרוֹספּשַה (Rozprza).

החל משנת 1809 החזיקה הקהילה היהודית בלודז' בבית כנסת משלה. הודות להקמתם של מוסדות דתיים כמו בית כנסת, בית עלמין ומועצת קהילה והעסקתם של רב ומוהל, הפכה הקהילה לעצמאית. מרבית האוכלוסייה היהודית הורכבה מבעלי מלאכה ופועלים - 62%. הסוחרים היוו שלושים וחמישה אחוז מכלל האוכלוסייה היהודית. ל-73% מיהודי לודז' לא היו בתי מגורים משלהם, ו-27% הנותרים היו בעלי בתים. בשנת 1821 התגוררו יהודי לודז' בכיכר השוק הישנה וברחובות וולבורסקה, דרובנובסקה, ופיוטרקובסקה (כיום רחוב נובומייסקה). כמחצית מיהודי לודז' הגיעו לעיר מהכפרים השכנים: חוֹינֵי (Chojny), סטוֹקִי (Stoki) ובֵּלדוּב (Bełdów). כרבע הגיעו מהערים השכנות: לוּטוֹמיֵרסְק (Lutomiersk), סְטריִקוּב (Stryków), לאַסק (Łask) ופּיוֹטרְקוּב טריִבּונאַלסקי (Piotrków Trybunalski). כמו כן הגיעו ללודז' יהודים מסו­ֹחַצֵ'ב (Sochaczew), קוּטנוֹ (Kutno) ואוניֵיוּב (Uniejów).

השלטונות ביטלו את מבנה הקהילה בצו מלכותי מה-20 בדצמבר 1821. הקהילות הוחלפו ב"מחוזות בתי כנסת". בשנת 1822, ה"ועדה הממשלתית לזרמים דתיים וחינוך ציבורי" פיזרה את כל האגודות שעסקו בקבורה ובטיפול בחולים ובעניים. הקהילה היהודית המאורגנת של לודז' חדלה מלהתקיים, ופעילויות "חברה קדישא וביקור חולים" נאסרו באופן רשמי. למרות האיסור, החברה קדישא בלודז' פעלה עד לשנות ה-90 המוקדמות של המאה ה-19. היא נתמכה על ידי נכבדי הקהילה, כמו ישראל פוזננסקי ומרקוס זילברשטיין.

את תפקיד רבה של לודז' מילא משנת 1824 מנדל וולף ירוזולימסקי המכונה גם יזראלסקי, שעזב את לודז' בשנת 1828. אחריו כיהן בתפקיד הילל הכהן, בנו של הרב מלוטומיירסק. בשנת 1832 נכנס לתפקיד הרב חזקיאל נאומברג (נומברג) והחזיק בו במשך 24 שנים. בשנת 1857 החליף אותו סגן הרב, למל מרוקו, ואחריו מוזס ליפשיץ, צאצא למשפחת רבנים ידועה מוורשה. סבו של ליפשיץ היה רבה הדגול של וורשה, סלומון ליפשיץ, מחבר "חמדת שלמה". מוזס ליפשיץ היה חסיד מקוצק. עובדה זו תרמה כנראה לבחירתו לתפקיד רבה של לודז'. מאמיניו של הצדיק מקוֹצְק (Kock) היוו רוב בהקהילה היהודית של לודז'. ליפשיץ כיהן בתפקידו כרב במשך 15 שנים, עד לשנת 1872. במהלך תקופה זו גדלה האוכלוסייה היהודית באופן משמעותי: מ-3,000 איש ל-10,000. כתוצאה מכך התרחב גם תפקידו של הרב, ולכן סייעו לו שלושה סגנים: למל מרוקו, יודל נאומברג ומוזס סיידל. לאחר פטירתו של ליפשיץ בשנת 1872, ניהלו את מחוז בית הכנסת יעקב בייניק, יואכים זילברשטיין ודויד דמבינסקי. בשנת 1873 נבחר לרבה של לודז' אלייש חיים מייזל – ליטאי ממחוז וילנה. הוא נלחם בדעות קדומות וחוסר סובלנות. מייזל כיהן בתפקיד במשך 39 שנים, עד למותו בשנת 1912. הוא נהנה מסמכות רבה בקרב הקהילה שלו. תקופת כהונתו הייתה אחת התקופות החשובות בחייהם של יהודי לודז'. בשנים 1873-1912 מספר יהודי לודז' גדל כמעט פי 14, מ-12,000 ל-167,000. צמיחה זו קשורה להתפתחותה המהירה של התעשייה בעיר, התפתחות שבה מילאה תפקיד מכריע הקהילה היהודית. היהודים היגרו ללודז' מכל רחבי פולין ומאוחר יותר מרוסיה.

קהילה יהודית גדולה כל כך נזקקה לעזרתו של הרב ושלושת סגניו, כמו גם לסיוע של חברי הוועדה המפקחת על בתי הכנסת: אברהם פרוסק, יואכים זילברשטיין, יעקוב דוברניצקי, שמעון היימן, מושק וייס, ישראל פוזננסקי ושעיה רוזנבלט. כל אלו היו שייכים לאליטה הפיננסית של העיר. אחרי מות אליאס חיים מייזל בשנת 1912, תפס לייזר לייב טרֵייְסטמן את תפקיד הרב. גם לרב ישראל ס. יילסקי היה תפקיד משמעותי בחיי הקהילה – הוא היה אחד ממנהיגי התנועה הציונית. לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה כיהנו בלודז' עוד כתריסר רבנים: נתן ליפשיץ, י. פרידל, מ. קרול, מ. גולדמן, י. פיינר, ש. פרידרשון, ש. יוסטמן, מ. דומב, ל. טוטנברג ופ. ווינספט. בבית הכנסת הרפורמי ברחוב סְפַּצֵרוֹבַה (Spacerowa) פעלה ועדת בתי הכנסת, בו כיהנו בין השנים 1877-1914: ישראל פוזננסקי, מרקוס זילברשטיין, שעיה רוזנבלט, יעקוב הרץ, יעקוב ברהמס, סטניסלב ירוצינסקי, י. ביילשובסקי, ל. צוקייר, נתן קופל, ר. ליפשיץ, א. ס. לנדאו, י. מוניץ, קרול פוזננסקי ודויד רוזנבלט. הקהילה היהודית בלודז' הייתה מחולקת לחסידים ולחברי קהילת הפולחן היהודית-גרמנית. על פי וו. פוש, הייתה בלודז' קבוצת יהודים נוספת שהשתייכה ליהדות המסורתית.

עד לשנת 1914 התפתחה כלכלת לודז' בקצב מדהים. בין השנים 1822 ו-1914 מספר המועסקים בתעשיית הטקסטיל גדל מ-2,000 ל-94,000 עובדים, ומספר מפעלי הטקסטיל גדל משניים ל-570 ויותר. מספר החנויות והחברות צמח מ-26 ל-4,050. בתחילת המאה העשרים הפכה לודז' למרכז התעשייה הגדול ביותר בפולין. להתפתחותה הדינאמית אחראים מספר גורמים, פוליטיים, כלכליים וחברתיים. המדיניות המגוננת והמרתיעה של שלטונות ממלכת פולין בשנים 1821-1830, הגירת בעלי מלאכה ואורגים אל תוך פולין, מדיניות המכס של רוסיה ופתיחותו של השוק הרוסי וייבוא של שיטות וטכנולוגיות מאירופה המערבית. כל הגורמים הללו, בצירוף עם יזמות האוכלוסייה הרב לאומית שבעיר, תרמו לכך שתוך זמן קצר לודז' קבלה את הכינוי "מנצ'סטר הפולנית". המפעלים של ישראל פוזננסקי, מרקוס זילברשטיין, שעיה רוזנבלט, סלו בודזינר, אוסקר קון, ובוריס ונאום איטינגטון היו בין הגדולים ביותר. התפתחות ייצור על ידי בעלי מקצוע על פי חוזים, צבירת ההון של הסוחרים, אשראי זול והשימוש בשטרי חוב יצרו בסיס לשגשוג הכלכלי של העיר. תפקיד חשוב בהתפתחות הכלכלה מילאו היהודים הליטאים, שהגיעו לפולין (בעיקר לוורשה ולודז') עם ידע על השוק הרוסי והמערבי. כתוצאה מכך, הם שלטו כמעט בכל המסחר. בזכותם, שווקי המכירות התרחבו והגיעו עד לקווקז, פרס וסין. בסוף המאה ה- 19, מאיר ביילין, מרדכי הלמן והאחים רופר ניהלו סחר מעין זה. ליהודים הליטאים היו בתי כנסת וחיי תרבות נפרדים. לאחר הקמת המדינה הפולנית העצמאית, הצטרפו לתלכיד הרב לאומי בלודז' גם יהודי גליציה, ששיחקו תפקיד חשוב בחיי התרבות של העיר.

תפקיד חשוב היה גם לחברות שהתמחו באספקת חומרי גלם לבעלי המלאכה. בשנת 1913 יותר ממחצית מעשרים החברות האלה היו בבעלותם של יהודי לודז': החברה של אליאש פייננבאום ברחוב ווּלצַ'נסקַה (Wólczańska), החברה של פינקלשטיין והיימן ברחוב פְּשֵיאַזד (Przejazd), החברה של גולדברג וליטאוור ברחוב זַכוֹדניַה (Zachodnia), החברה של א. המבורגר ברחוב פַּיינסקַה (Pańska), החברה של מ. קלצקי ברחוב ויִדזֵבְסקַה (Widzewska), החברה של ס. קוטינצקי ושות' ברחוב צֵגְיֵלניאַנַה (Cegielniana), החברה של ליאופולד לאנדאו ברחוב פּיוֹטרְקוֹבסקַה (Piotrkowska), החברה של ל. מנדלסון ושות' ברחוב זַכוֹדניַה (Zachodnia), החברה של א. אופנהיים ברחוב ויִדזֵבסקַה (Widzewska), והחברה של ליאון רפפורט ושות' ברחוב פּוֹלוּדניוֹבַה (Południowa). גם סוכנויות של חברות הסחר מילאו תפקיד חשוב בכלכלת העיר וגם הן השתייכו ברובן ליהודים. בנוסף, רוב חנויות ומחסני הטקסטיל - בסביבות 60%, ולמעלה מ-50% מחנויות מכשירי הכתיבה והחנויות הטכניות היו בבעלות יהודית. מבין החנויות החשובות ביותר בבעלות יהודית בשנת 1913 מן הראוי להזכיר:

  • נ. צוקרמן - חנות סיטונאית לסוכר וסחורות שיובאו מחוץ לאירופה (רחוב זַבידזקַה - Zawidzka).
  • ארתור ארנשטיין - חנות מתכות (ברחוב ויִדֵזבסקַה - Widzewska).
  • דניאל ברקוביץ' - חנות למוצרי צמר (ברחוב נוֹבוֹמיֵסקַה - Nowomiejska).
  • בלום ומוניץ - חנות למוצרים כימיים (ברחוב פּיוֹטרְקוֹבסקַה - Piotrkowska).
  • בורנשטיין וגרוסבארד - סוכנות סחר ועמילות – חברה סיטונאית לממכר כותנה ממרכז אסיה והקווקז (ברחוב פּוֹלוּדניוֹבה - Południowa).
  • שמואל צ'מנסקי - חנות מוצרי משי (ברחוב פּשֵיאַזד - Przejazd).
  • דוברניצקי - חנות למוצרי כותנה (ברחוב צֵגֵילניאַנַה - Cegielniana).
  • ארתור גולדשטאדט - חנות למוצרים כימיים (ברחוב זַחוֹדניַה - Zachodnia).
  • נתן קופלה - מכירת אריגי צמר ("שביוט") ברחוב דְז'יֵלנַה (Dzielna).
  • אמיל פייפר ושות' - סוכנות סחר (ברחוב אַנדְזֵ'יַה - Andrzeja).
  • האחים רפפורט - חנות שטיחים ווילונות (ברחוב פּיוֹטְרקוֹבסְקַה).
  • עמנואל שירדזקי - חנות כובעים ופרוות (ברחוב פיוטרקובסקה).
  • חנוך וורשבסקי - חנות מוצרי מתכת (ברחוב סְפַּצֵרוֹבַה - Spacerowa).
  • וייס ופוזננסקי - חנות מוצרי צמר (ברחוב פיוטרקובסקה).

ההתפתחות הכלכלית של לודז' לוותה בפריחת חיי החברה. בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים פעלו בעיר ארבעה בתי כנסת גדולים ומאות בתי תפילה. פעלו כאן, בעיקר בתקופה שבין שתי המלחמות, תנועות פוליטיות רבות, בהן: אגודת ישראל, הציונים הכלליים, הרוויזיוניסטים, פועלי ציון, הפולקיסטים, הבונד והקומוניסטים. לרוב המפלגות היו תנועות נוער משלהן, מוסדות תרבות, ספריות, מועדוני ספורט, ארגוני צדקה ואפילו בתי ספר. בלודז' פעלה גם מפלגה אורתודוקסית, ייחודית לעיר, המורכבת מיהודים דתיים שלא השתייכו לשום מפלגה אחרת – התנועה הייתה מקושרת לתנועת החסידים של הצדיק דנציגר מהעיר אלכסנדרוב שליד לודז'. ליהודים היו גם נציגים במועצת העיר לודז'. בתקופה שבין מלחמות העולם חלקם של היהודים באוכלוסיה נע בין 20% ל-25. בשנת 1919 המפלגה הסוציאליסטית זכתה בבחירות למועצה, בשנת 1923 זכתה המפלגה הנוצרית הלאומית ובשנת 1927 שוב זכתה המפלגה הסוציאליסטית. בשנת 1934 גברה שוב המפלגה הנוצרית. בשנים 1936 ו-1938 ניצחה המפלגה הסוציאליסטית בבחירות ולהצלחתה תרמה במידה רבה תנועת הבונד.

בלודז' התפתחו גם תנועות אמנותיות, ספרותיות ומדעיות. מכאן יצאו מוזיקאים מפורסמים רבים, ביניהם ארתור רובינשטיין ואלכסנדר טנסמן. כאן פעלו נציגי תנועת "יוּנג ייִדיש" (יידיש הצעירה) שייסד משה ברודרזון. המשורר יוליאן טובים נולד בלודז'. גם יצחק קצנלסון, מחבר "השיר על העם היהודי ההרוג", כתב חלק מיצירותיו בלודז'. בשנת 1905, בעקבות יוזמה של יצחק זנדברג, הוקם בלודז' תיאטרון יהודי. הרפרטואר של התיאטרון היה מגוון ביותר. לצד אופרטות ודרמות יהודיות הוצגו בו בין השאר "הגברת עם הקמליות" של אלכסנדר דיומא ו"הגופה החיה" של לב טולסטוי. על בימת התיאטרון הופיעו השחקנים הדגולים ביותר של אותם ימים: אסתר רחל קמינסקה, בוריס טומשבסקי ופאני בלומנטל. בשנת 1912 נפתח תיאטרון נוסף, "סקאלה", ברחוב צגיילניינה 18 (כיום רחוב וויינצקובסקייגו). את התיאטרון ניהלו יוליוש אדלר והרמן שיירוצקי.

ציירים ופסלים יהודים שהיו פעילים בלודז' בתחילת המאה העשרים ראויים לתשומת לב מיוחדת. כאן ייצרו דויד מודנשטיין; מאוריצי טרמבץ' – תלמידו של יאן מטייקו; סמואל הירשנברג, שנחשב לצייר היהודי החשוב ביותר בפולין של תחילת המאה העשרים, יעקב קצנבוגן, שבבית הספר שהקים לימד אמנים ידועים אחרים ובהם ארתור שיק, הנריק ברצ'ינסקי ויצחק בראונר. במאה ה-19 נפתחו בתי הקולנוע הראשונים בלודז' שהיו בחלקם בבעלותם של יזמים יהודים. בשנת 1907 הקים מני הנדליש קולנוע בשם "Theatre Optique Parisien" ברחוב פיוטרקובסקה 15. בשנת 1908 הקימו אלברט הופמן ודוד ברנשטיין את קולנוע "ארקדיה" ברחוב פיוטרקובסקה 22. באותה השנה נפתחו בתי קולנוע נוספים: אגודת הקולנוע "אודיאון" ברחוב פשיאזד 2, "The Bio-Express" ברחוב זֵ'יילוֹנה 2, שהוקם על ידי דודו של יוליאן טובים, וקולנוע אוֹאַזַה "Oaza" ברחוב גלובנה 1 (היום רחוב פילסודסקייגו), שנוהל על ידי הרש סחונביץ.

ללודז' היתה גם עיתונות יהודית מפותחת. "לאָדזשער טאָגבלאַט" ו"נײַער פֿאָלקסבלאַט" פורסמו ביידיש, ואילו בפולנית – "כרוניקת הקהילה היהודית" (Kronika Gminy Wyznaniowej Żydowskiej). מאוריצי איגנצי פוזננסקי ומריאן נוסבאום-אולטשבסקי הוציאו לאור את "רפובליקה" הליברלי, ויאן אורבך הוציא לאור את "גלוֹס פּוֹראַנֵי" (Głos Poranny - קול הבוקר), שקוראיו היו יהודים שמאלנים.

בשנת 1939 היו בלודז' 233 אלף תושבים יהודים, כלומר 34.7% מהאוכלוסייה הכללית. רובם היו סוחרים, בעלי חנויות, בעלי-מלאכה ועובדי תחבורה. למעלה ממחצית מפעלי התעשייה הגדולים והבינוניים היו בבעלות יהודית.

הצבא הגרמני כבש את לודז' ב-8 בספטמבר 1939. כבר באותו יום החל דיכוי האוכלוסייה היהודית. העיר הייתה תחת שלטונו של הגאולייטר ארתור גרייזר. תוך זמן קצר הוא פרסם תקנות מחמירות רבות. המחזור הכלכלי הוגבל ונאסר סחר במוצרי עור וטקסטיל. צרוף העיר לודז' לרייך הגרמני הגביר את הטרור נגד האוכלוסייה היהודית. ב-31 באוקטובר 1939 פורסמה תקנה של מפקד משטרת לודז' המורה על שילוט כל המפעלים והחנויות באופן בולט תוך ציון לאום בעליהם וזאת החל מה-1 בנובמבר 1939. בהתאם לתקנות של פרידריך אובלהר, מושל ורתגאו (שטחי מערב פולין שסופחו לרייך הגרמני), על היהודים היה לענוד על זרועם סרט צהוב החל מה-14 בנובמבר 1939. תקנה זו חודשה חודש לאחר מכן. החל מה-11 בדצמבר 1939 היהודים חויבו לשאת מגן דוד צהוב על החזה ועל הגב. נאסר על יהודים לטייל בפארקים העירוניים, לאורך רחוב פיוטרקובסקה או להשתמש בתחבורה העירונית הציבורית. כל היהודים שהיו מועסקים במפעלים האריים אולצו לעזוב את מקום עבודתם. במקביל התחילה ביזת הרכוש היהודי מבתים פרטיים, כמו גם מבתי מלאכה וחנויות. הביזה "הפראית" בלודז' הפכה כל כך נפוצה שנשיא מחוז קאליש-לודז' ומפקד המשטרה המקומית פרסמו ב-17 בינואר 1940 תקנה המזהירה אנשים פרטיים ומוסדות מפני החרמה עצמאית של רכוש יהודי. רשויות הצבא, לעומת זאת, הצטרפו אל הביזה הרשמית של רכוש יהודי. לקראת סוף 1939 נשדד רכוש בשווי של 1.8 מיליון מארק. התקנה העוקבת מה-29 בספטמבר 1939 עסקה במינוי מנהלים לתעשייה, מוסדות, ומקרקעין, גם אלה שבעליהם עזבו את פולין וגם אלה שבעליהם היו עדיין במקום. מכוח תקנה זו נתפס חלק משמעותי מהמפעלים היהודיים, וביניהם מפעלי תעשייה של יהודים עשירים שעזבו את העיר במהירות בתחילת המלחמה.

האוכלוסייה היהודית אבדה רכוש רב גם בזמן העקירה לגטו. בו בזמן השתלטו הגרמנים על אלפי דירות מרוהטות, נכסי מקרקעין ויצירות אמנות. תקנה מה-18 בספטמבר 1939 הורתה לחסום את כל חשבונות הבנק של היהודים, הפיקדונות והכספות. היהודים לא הורשו למשוך מחשבונותיהם יותר מ-500 זלוטי, ולא יותר מ-250 זלוטי בשבוע מחשבונות החיסכון. נאסר עליהם להחזיק יותר מ-2,000 זלוטי בבית. בנוסף, נאסרה עליהם הובלה מכל סוג שהוא בכבישים ציבוריים, מה שהותיר כאלף יהודים ללא כל אפשרות פרנסה. כתוצאה מכך, היהודים בילו את רב זמנם בבית, ללא אפשרות פרנסה. לכידת יהודים ברחובות הייתה תופעה רווחת כבר מימי הכיבוש הראשונים. אלה שנתפסו נשלחו לעבודות פרך. אחת המטרות הייתה להשפיל את האוכלוסייה היהודית. כתוצאה מכך פסקו כמעט כליל חיי הרחוב בשכונה היהודית. האנשים פחדו לעזוב את בתיהם, מחשש לתקיפה. בעקבות הפחד הגובר בקרב התושבים, פנתה הקהילה היהודית לרשויות הגרמניות בהצעה לשיתוף פעולה בגיוס עובדים. הדבר הביא להקמה של לשכת גיוס עובדים ב-7 באוקטובר 1939, שמשרדה שכן ברחוב פומורסקה 18 ולאחר מכן ברחוב פולודניובה 10.

במקביל הוקם מחנה ריכוז במפעל של גלזר ברדוגושץ'. שם עונו ולאחר מכן נרצחו פעילים פוליטיים, פעילים חברתיים, ואינטלקטואלים. ב-2 בנובמבר 1939, ביער לגייוויניקי, ירו הגרמנים למוות ב-15 יהודים שנעצרו יום קודם לכן בבית הקפה "אסטוריה". 10 ימים לאחר מכן, נתלו בהוצאה פומבית להורג שני פולנים ויהודי אחד - ראדנר. באותו יום נשרפו ופוצצו ארבעת בתי הכנסת הגדולים ברחובות וולבּורסקה, זחודניה, קושצ'יושקי ו-ווּלצ'אנסקה. ב-11 בנובמבר 1939 נעצרה כל מועצת זקני העיר. רק שישה מהם שוחררו. השאר נורו למוות ביער לגייווניצקי.

האוכלוסייה היהודית הלכה וקטנה. היו שהצליחו להימלט מהטרור בימים הראשונים של המלחמה. האוכלוסייה היהודית חלחלה אל שטחי ה"גֵנֶרַלְגוּבֶרְנֶמן" (הממשל הכללי – שטחי פולין שלא סופחו לרייך הגרמני). ב-12 בדצמבר 1939 החל גירוש שיטתי של יהודים לאזורי ה"גנרלגוברנמן". בסך הכל, בחודשי הכיבוש הראשונים מעל 71,000 יהודים מלודז' עברו מרצונם או גורשו לאזורי ברית המועצות וה"גנרלגוברנמן.

האזכור הראשון להקמת גטו יהודי בלודז' הופיע במכתב חשאי של נשיא מחוז קאליש, בתאריך 10 בדצמבר 1939, בו הביע פרידריך אובלהר את דעתו שפינוי מוחלט של האוכלוסייה היהודית הוא בלתי אפשרי, ולכן יוקם גטו בחלק הצפוני של העיר. הגטו מוקם בשכונות המוזנחות ביותר של העיר – באלוטי והעיר העתיקה. שטחו היה 4.13 קמ"ר. בזמן פתיחת הגטו הוא כלל את הרחובות הבאים: גוֹפּלַנְסְקַה (Goplańska), ז'וּרַבְיַה (Żurawia), וספּוּלנַה (Wspólna), סְטֵפַנַה (Stefana), אוֹקוֹפּובַה (Okopowa), צַ'רניֵצקֵייגוֹ (Czarnieckiego), סוּקֵיינִיצַ'ה (Sukiennicza), מַרישיִנסקַה (Marysińska), איִנפלַנְצקַה (Inflancka). לאורך חומת בית הקברות היהודי, ובהמשך רחובות ברַצְקַה (Bracka), פּשֵמיִסלוֹבַה (Przemysłowa), שרוֹדְקוֹבַה (Środkowa), גלוֹבַצקֵייגוֹ (Głowackiego), בּזֵ'ז'יִנסקַה (Brzezińska), אוֹבלִגורסקַה (Oblęgorska), חלוֹדנַה (Chłodna), סמוּגוֹבַה (Smugowa), נאַד לוּדקַה (Nad Łódka), סטוֹדוֹלניאַנַה (Stodolniana), פּוֹדזֵ'צ'נַה (Podrzeczna), דרֵבנוֹבְסקַה (Drewnowska), מאַיוֹבה (Majowa), ווזֵ'שיִנסקַה (Wrzesińska), פּיוונַה (Piwna), אוּז'נְדניצַ'ה (Urzędnicza), ועד לרחובות זגֵיירסקַה (Zgierska) וגוֹפּלַנְסקַה (Goplańska).

במאי 1941 הופרד משולש שנתחם על ידי הרחובות דרבנובסקה, מאיובה ויינרלסקה משטח הגטו. כך הצטמצם שטח הגטו ל-3.82 קמ"ר. הגטו חולק לשלושה אזורים, המופרדים זה מזה באמצעות הרחובות הראשיים: נובומיירסקה, זגיירסקה, ובולסלבה לימנובסקייגו. בתחילה התנועה ברחובות אלה עברה דרך שערים מיוחדים שנפתחו בשעות מסוימות של היום. בקיץ 1940 הוחלפו השערים בגשרי עץ מעל הרחובות. סגירת הגטו הסופית התקיימה ב-30 באפריל 1940. הבתים הסמוכים לגטו נחרבו. באזור הגטו לא הייתה מערכת ביוב, דבר שהקשה על הקשר בין האוכלוסייה המתגוררת בו עם ה"צד הארי" של העיר. דבר נוסף שהערים קשיים על הקשר עם העולם החיצון הייתה העובדה שבאותה תקופה התגוררו בלודז' למעלה מ-70,000 אנשים שהיו שייכים למיעוט אתני גרמני, שהיו נאמנים לשלטון החדש. לפי נתוני הממשל, 160,320 יהודים נכלאו בגטו לודז', כולל 6,471 מאזור ורתגאו שהגיעו לגטו לודז' כתוצאה מהגירה בתקופת המלחמה. שנה וחצי מאוחר יותר בהוראתו של היינריך הימלר, גורשו לגטו לודז' 19,722 יהודים מאוסטריה, צ'כיה, לוקסמבורג וגרמניה. בעקבות ועידת וואנזה ליד ברלין, התקבלה ההחלטה על "הפתרון הסופי" של שאלת היהודים. כתוצאה מכך החל גירוש של יהודים מהגטאות השכנים בשטחי ורתגאו אל גטו לודז': בז'ז'ין, גלובנו, אוזורקוב, סטריקוב, לאסק, פביאניצה, שיירדז, זדונסקה וולה, ויילון. בסך הכל כ-200 אלף יהודים משטחי ורתגאו ומערב אירופה עברו דרך גטו לודז'. בשטח הגטו נפתחו שני מחנות מופרדים: הראשון היה מיועד לאוכלוסיית הצוענים ושני לילדים ונוער פולנים. המחנה הצועני התקיים עד ה-16 בינואר 1942, ואז נשלחו כל תושביו למחנה ההשמדה חלמנו שעל גדת נהר הנר.

הגטו היה בשליטת מועצת העיר. בתחילה הוא נוהל על ידי יוהאן מולדנהאוור. לאחר מכן החליפו בתפקיד הנס ביבוב, שנכח בכל הסלקציות שנערכו במהלך חיסול הגטאות הסמוכים. ביבוב הוא ששיכנע את הרשויות המרכזיות שגטו לודז' יהיה "שוק אוטונומי". ההנהלה היהודית דיווחה ישירות אליו. הבכיר מבין זקני גטו לודז' היה חיים מרדכי רוּמְקוֹבְסְקי. עם הזמן הוא הפך למתווך הראשי בין ההנהלה היהודית והרשויות הגרמניות. הכובשים הכריחו אותו לשתף פעולה תחילה בשינוי הגטו למחנה עבודה, ולאחר מכן בבזיזת הרכוש היהודי. הקלף המנצח שלהם בסחיטה הקבועה של רומקובסקי היה איומים בהפחתת אספקת המזון לגטו. לרומקובסקי היה כוח רב בהנהלה הפנימית של הגטו. הוא ייסד משרדים, חטיבות ומחלקות חדשים. המבנה המנהלי של הגטו הכיל רשת של מחלקות, מרכזים, משרדים וועדות שחוסלו כאשר לא היה בהם עוד צורך והוחלפו בחדשים עם טווח סמכויות מוגבל. בין השנים 1940-1944 הנהלת הגטו מנתה בין 27 ל-32 יחידות. בסך הכול הן העסיקו יחד בין 13 אלף ל-14 אלף אנשים. חיים רומקובסקי ניהל את הגטו דרך המשרד המרכזי. בדומה לרוב יחידות הגטו, המשרד המרכזי היה ממוקם בכיכר באלוצקי. הכניסה לכיכר הייתה מורשית רק למי שהועסק במקום או לבעלי היתר כניסה מיוחד. המשרד המרכזי נוהל על ידי דורה פוקס, שהחזיקה בתפקידה עד אוגוסט 1944. המשרד המרכזי אסף דיווחים מכל מחלקות הגטו, ובנוסף תיווך בהעברת הרכוש היהודי הבזוז להנהלת הגטו. המחלקות הבאות היו כפופות למשרד המרכזי:

  •  

מחלקת כוח אדם

  • הקופה המרכזית
  • מחלקת הנהלת החשבונות המרכזית

בכיכר באלוצקי פעל גם המשרד המרכזי של "הרסורטים" – בתי המלאכה. הגטו ייצר מדים, מעילים, מעילים מעור ופרוות כבש, מילוי למעילים, כובעים, הנעלה, נעלי קש, ילקוטים ותרמילים. את התוצרת קבלו יחידות Wehrmacht-Beschaffungsamt בברלין, Heeresbekleidungsamt בברלין והסניף שלה בפוזנן, Marinebekleidungsamt בקיל ו-ווילהלמשבן, Polizeibekleidungsamt בפוזנן ואירגון טודט בפוזנן. כמו כן התקבלה התוצרת בחנויות כלבו וחברות פרטיות ידועות: "A.E.G", "J. Neckermann" בברלין, "Asman&Co" בברלין, "Henckel&Co" בהמבורג, "Adolf Heine" בלודז', "Karol T. Buhle i SA" בלודז'. לחנויות אלה הגיעו בעיקר בגדים, נעליים, הלבשה תחתונה, רהיטים, מנורות, מוצרים מעור, מוצרי טקסטיל ומוצרי טריקו.

בגטו פעלה גם מחלקת בריאות בבית החולים של קופת החולים ברחוב לגייווניצקה 34/36, שנסגרה לאחר ה"שפֵּרֵה", כלומר השילוחים מהגטו ב-3-12 בספטמבר 1942 – האקציה כוונה כנגד ילדים עד גיל 10 ומבוגרים מעל גיל 65. הצו לווה באיסור יציאה מהבתים, ובסופה נשלחו למוות 15,681 מתושבי הגטו. כל החולים שהיו מאושפזים בבית החולים נרצחו בחלמנו שעל נהר נר. בנוסף פעלו בגטו שישה בתי חולים נוספים, שבעה בתי מרקחת, ארבע מרפאות, שתי תחנות עזרה ראשונה, שני בתי ילדים ושני בתי אבות.

גם מערכת החינוך התפתחה בגטו. פעלו בו בתי ספר יסודיים, דתיים, מיוחדים, גימנסיה ואפילו בית ספר אחד למוסיקה. בכל בית ספר היה חדר אוכל. במריסין אירגנו קייטנות קיץ. באוקטובר 1941 הובאו ממערב אירופה כמעט 20 אלף יהודים לגטו, והם התיישבו בבנייני בתי הספר. דבר זה הביא לסיום פעילויות בתי הספר בגטו

בגטו לודז' היה מנגנון של תלושי מזון, שבאמצעותם חולקה אספקת המזון מהרשויות הגרמניות תוך קיצוב. כתוצאה מכך שיעור המוות כתוצאה מרעב בגטו לודז' היה נמוך בחצי משיעור המוות בגטו ורשה למרות שהיה פתוח להברחות.

בגטו פעלו בנוסף המחלקות הבאות: מחלקת דיור, מרשם תושבים, מועצת רבנים בראשותו של הרב שלום טרייסטמן, בנק שהנפיק כסף (לגטו היה מטבע משלו – Markquittungen שכונה "רוּמְקִי" על שמו של מנהל הגטו רומרובסקי), בנק לחפצי ערך, דואר, מחלקה שטיפלה בחשמליות, בית משפט ופרקליטות, בית סוהר ומפקדת משטרה.

גטו לודז' היה הגטו היחיד ששרד עד אוגוסט 1944. בעת חיסולו חיו בו 72 אלף אסירים. במשך ארבע השנים ושמונת החודשים של קיומו, מתו בו 45,327 מתושביו - למעלה  מ-24% מאוכלוסיית הגטו.

במאי 1944 ציווה היינריך הימלר על חיסול הגטו. החל מה-23 ביוני 1944 ועד ה-14 ביולי 1944 בוצעו  10 טרנספורטים של יהודים (7,196 אנשים) אל מחנה ההשמדה בחלמנו שעל גדת נהר הנר. ב-29 באוגוסט 1944 יצא הטרנספורט האחרון מהגטו אל מחנה הריכוז באושוויץ. הגטו חדל להתקיים. נשארו בו רק 840 איש - צוות הניקיון של הגטו לאחר חיסולו. 20-30 איש נוספים התחבאו מהטרנספורט. בנוסף בחר האנס ביבוב בקבוצה של 600 אנשים שהועברו למחנה העבודה בקניגסוורסטנהאוזן שבקרבת ברלין ולבתי חרושת בדרזדן. חיים רומקובסקי ומשפחתו נשלחו במשלוח האחד לפני האחרון לאושוויץ - שם הוא נרצח.

לאחר המלחמה השתנה שטח הגטו. רבים מהרחובות הישנים נהרסו – חלודנה, גרברסקה, ירוזולומסקה, קוז'יולקביצ'ה, לבה קיילמה, פוצקה ומיודובה. חלק מרחובות הגטו הישן אוגדו לרחוב זחודניה החדש: מסרסקה, סטודולניאנה, ו-וסולה. האזורים שהשתמרו בצורה הטובה ביותר ללא שינויים הם בחלקו המערבי של הגטו: כיכר קושצ'ילני וכיכר בלוצקי. כמו כן, שרדו הרחובות בזארובה, בז'ז'ינסקה (היום ווייסקה פולסקייגו), צגלנה, צ'שלסקה, דרבנובסקה, פרנצ'ישקנסקה, גנייז'ניינסקה, יוסלביצ'ה, לימנובסקייגו, לוטומיירסקה, לגייבניצקה, מרינרסקה, מווינרסקה, פביה, פייפשובה, איבנה, פודז'צ'נה, ריבנה, ורובלה, זגיירסקה וז'יטנה.

כיום עדיין פעילה בלודז' קהילה יהודית אורתודוכסית, ובראשה עומד שמחה קלר.

 

ביבליוגרפיה

  • Alperin A., Żydzi w Łodzi. Początki Gminy Żydowskiej 1780–1822, „Rocznik Łódzki” 1933, t. III.

  • Polacy–Niemcy–Żydzi w Łodzi w XIX–XX w. Sąsiedzi dalecy i bliscy, red. P. Samuś, Łódź 1997.

  • Puś W., Żydzi w Łodzi w latach zaborów 1793–1914, Łódź 2001.

  • Spodenkiewicz P., Zaginiona dzielnica. Łódz żydowska – ludzie i miejsca, Łódź 1999.

  • Żydowskie getto w Łodzi 1940–1944, Vademecum, red. J. Pyczewska-Pilarek, Łódź 1999.

Print