ללוברטוב (במקור לוורטוב) הוענקו זכויות עיר בשנת 1543. בסוף המאה ה-16 הגיעו לעיר היהודים הראשונים. הקהילה נהרסה במהלך המרד של 1648, אך עד מהרה החלה להתאושש. במאה ה-18 היא הפכה לקהילה היהודית השנייה בגודלה בפרובינציית לובלין, אחרי קהילת לובלין.

ב-1913 חיו בלוברטוב 4,466 יהודים, אשר התגוררו בעיקר ברחובות לובלסקה, קליטקה I וקליטקה II. הם עסקו בעיקר במסחר ובמלאכה, ובשלב מוקדם יותר גם בחכירת גנים וחוות. משפחת פרץ הייתה אחת מהעשירות בעיר ובמאה ה-19 היא הובילה בתחום התחבורה בכרכרות.

בתקופת שבין מלחמת העולם הראשונה והשנייה ניהלה הקהילה היהודית בית כנסת, שני בתי קברות, מקווה, בית מטבחיים יהודי ובית ספר תלמוד תורה דתי. פעלו ארגוני צדקה ומפלגות פוליטיות יהודיות רבות, וכן קבוצות נוער ציוניות. אולם במקביל נרשמה ירידה במספר היהודים כתוצאה מהגירה כלכלית.

לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה נכבשה לוברטוב על ידי הגרמנים וסופחה לגנרלגוברנמן. ב-1939 בזזו הגרמנים דירות וחנויות של יהודים, ובנוסף החריבו את בית הכנסת ובית הקברות. חלק מיהודי המקום נשלחו לאוסטרוב לובלסקי, וכן פרצ'ב, קמיונקה ופירליי. ב-1940 הקימו הגרמנים יודנראט וב-1941 גטו. גבולות הגטו נמצאו ברחובות הבאים: ז'אביה, ה-11 בנובמבר ("11 ליסטופדה"), ברוורנה, פופשצ'נה ולובלסקה; בשיאו, מנה הגטו כ-4,500 נפשות. עד 1942 הגיעו ללוברטוב טרנספורטים של יהודים מלובלין, צ'חאנוב וסלובקיה. במקביל החלו הגרמנים בהשמדה ושלחו טרנספורטים למחנה ההשמדה הגרמני-נאצי בלז'ץ, ולאחר מכן לסוביבור ומיידנק. כ-300-500 איש נורו בבית הקברות היהודי החדש ברחוב צ'יחה. חיסול הקהילה היהודית על ידי הגרמנים הסתיים ב-1943.

כ-40 יהודים מלוברטוב הצליחו לשרוד את תקופת השואה. חלקם הסתתרו בבתיהם של פולנים והשאר ביערות המקומיים. לאחר 1945 רובם עזבו לפלשתינה, צרפת או ארצות הברית. בתל אביב הוצבה אנדרטה לזכר היהודים שנרצחו הנושאת תמונה של בית הכנסת בלוברטוב.