יהודים חיו בשצ'בז'שין כבר בתחילת המאה ה-16, בתקופה זו הוקם במקום בית הכנסת הראשון. היהודים עסקו בעיקר במלאכה וסחר בבדים ותבלינים. הם היו גם חוכרי בריכות, מבשלות, מזקקות וטחנות קמח.
בשנת 1560 בעל העיר אנדז'יי גורקה הגדיר את הזכויות והמחויבויות של יהודי שצ'בז'שין. הם קיבלו זכויות נוספות בתקופת שלטונם של אחרוני השושלת היגלונית וב-1583 מן המלך סטפאן באטורי. בשנת 1648 התרחש פוגרום ביהודים במהלך מרד חמלניצקי.
במאה ה-18 התקיימו בשצ'בז'שין כינוסים של ועד ארבע הארצות. בתקופה זו התפרנסו היהודים גם מייצור וסחר במשקאות חריפים ומגידול ענבים.
החסידות הגיעה לשצ'בזש'ין בתחילת המאה ה-19. בשנות ה-80 שהה במקום הצדיק אלימלך יאבורוב הורוביץ. כמו כן, תמה בלימה שיינר, שהייתה סבתו של הסופר המפורסם יצחק בשביס-זינגר, גם הייתה תושבת שצ'בז'שין.
ב-1910 כ-556 נכסי מקרקעין בשצ'בז'ין נמצאו בבעלותם של 185 יהודים. בתקופת מלחמת העולם הראשונה היה במקום בית כנסת אחד, שלושה בתי תפילה ושני חדרים אשר היו כפופים למנהלת בתי הספר של חלם.
בתקופת שבין מלחמת העולם הראשונה והשנייה חיו היהודים בעיקר במרכז העיר הצפוף. בתי האליטה האינטלקטואלית נמצאו ברחוב זאמוייסקה המרכזי, בעוד התושבים העניים התגררו באזור שכונה "זאטילה" ("האחורי"). החיים הפוליטיים של הקהילה היהודית פרחו והמפלגות הציוניות היו פעילות במיוחד. בנוסף לחדרים המסורתיים הופיעו מוסדות חינוך חדשים, בין היתר בית הספר הדתי "יבנה" בניהול הארגון מזרחי ובית הספר צישא. פעלה במקום גם ספרייה יהודית ע"ש יעקב אברמוביץ.
לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, שצ'בז'שין נמצאה תחת הכיבוש גרמני. הגרמנים בזזו חנויות של יהודים ואילצו אותם לשרוף ספרי תורה. בנוסף, גם שרפו את בית הכנסת והחריבו את הבתים באזור שכונת זאטילה.
בתקופת הכיבוש לא הוקם בשצ'בז'שין גטו, אך האוכלוסייה המקומית עדיין סבלה מדיכוי והגבלות. משנת 1940 היהודים נאלצו לעבוד בבניית שדה תעופה צבאי בקלמנסוב. ב-1942 גירשו הגרמנים חלק מהיהודים למחנה ההשמדה הגרמני-נאצי בלז'ץ ואת השאר רצחו בבית הקברות המקומי. לאחר 1945 חלק גדול מהיהודים ששרדו את השואה היגרו לחיפה.
