היהודים הראשונים הופיעו בביחאווה בשנת 1578 והאיזכור הראשון של קהילה יהודית גם הוא מתקופה זאת. קהילה עצמאית נוסדה לקראת סוף המאה ה-16. 17 יהודים חיו בביחאווה בשנת 1675. למרות שהרשומות המוקדמות ביותר בהן מוזכר בית הכנסת בביחאווה מתוארכות לשנת 1717, מאמינים שבית כנסת בנוי מעץ הוקם איפשהו ממזרח לשוק כבר בשנות ה-80 או ה-90 של המאה ה-16 (1580-1599). מאמינים גם שלא רחוק מבית הכנסת היה בית עלמין יהודי, ולקראת סוף המאה, נוסדה קהילה עצמאית.
הקהילה היהודית בביחאווה הושמדה לאחר ההתקפה של צבא חמיילניצקי בשנים 1648 ו-1649, וקמה לתחייה המאה ה-18. בשנת 1780 היו בני דת משה למעלה מ-30% מכלל אוכלוסיית העיירה, והיו ליותר ויותר חשובים בחיים הכלכליים והחברתיים של המקום.
מספר היהודים החל לעלות במחצית השניה של המאה ה-18. ב-1765 היו 116 יהודים בעיירה, וב-1778 מאה נוספים. 193 היהודים היוו 32% מאוכלוסייה כוללת של 606 בשנת 1787.
בשנת 1779 היו 14 בתים יהודיים ו-4 בתים פולניים בכיכר השוק. הקהילה היהודית החלה למלא תפקיד הולך ועולה בחשיבותו בעיירה. היו שני יהודים מתוך חמישה חברים בחבר המושבעים בבית המשפט בשנת 1785. לקהילה היהודית בביחאווה היו בית כנסת, מיקווה ובית עלמין.
בעלי מלאכה יהודיים התקבלו לגילדות בשנת 1816.
ב-1818 עבדו מספר חייטים יהודיים בעיירה, כשהמפורסם ביניהם נקרא נוחים. בשנת 1830 היו בביחאווה 747 תושבים, מהם 437 יהודים – 58% מאוכלוסיית העיירה. בשנת 1860 גדל מספר התושבים ל-986, כש-718 היהודים הם 72% מהאוכלוסיה. בסוף שנות ה-70 של המאה ה-19 גרו בעיירה 2212 תושבים, 1579 (74%) מהם יהודים.
בשנת 1866 ניתנו לקהילה היהודית קרקעות בעיירה על פי צו שהתיר להם לבנות את בתיהם. לדוגמא, לשלומה שפירא ולאברם שטיין ניתנו 14 רוד קרקע (1 רוד הוא כ-4.32 מטר); חיים רבינוביץ' (120 רוד); אברם ארליך ולייבה ארליך (18 רוד); שלומה קליימן ומושקו ליטמן (10 רוד); סרול ארליך (9 רוד); לייבה שטיך ואגנסה זמינד (15 רוד); הנריק ארליך ויוסף קליימן (8 רוד); מושק דייזר, הרשק קליימן, וולף ארליך, דוד כץ ומנדל לבנבאום (10 רוד) [1.13].
בשנים 1872-1888 נדרשו לועד בית הכנסת 20 רובל בכל שנה כדי להחזיק את משרת הרב. בשנים הבאות, עד לפרוץ מלחמת העולם ה-2, ההוצאה הגיעה ל-100 רובל לשנה. בין השנים 1890 ו-1914 הקהילה הוציאה 144 רובל בשנה על בית ספר ובית כנסת. מ-1893 ואילך, הוצאות ניקיון בבית הכנסת ובבית הספר היו 144 רובל. החל בשנת 1908, הקהילה החלה לשלם פרמיה שנתית לביטוח שריפות בסך 55 רובל. ההוצאות של בית החולים היו בערך 1126 רובל בשנים 1896-1905, מה שהוביל לגרעון בתקציב [1.14].
לועדת הביקורת של בית הכנסת נבחרו באסיפה כללית שלושה חברים, לתקופה של שלוש שנים. בשנים 1869-1871 חברי הועדה היו קפל רודל, שלומה שפירא, איצק מויזלס; בשנים 1872-1874: לייבה שטיין, אברם קליימן, שולים שטיין; בשנים 1875-1890: אברם קליימן, שייה וולטמן, שלומה בורשטיין; בשנים 1891-1893: אברם חסקיאל קליימן;, יוסף שפירא, מנדל שטיינמן; בשנים 1897-1900: אברם מנדל לוינבאום, לייבה איצק קליימן, יוסף פייראייזן; בשנים 1912-1915: מנדל רוזנסון, דוד רייס וארון חיל הימלפרד [1.15]. הרשק זייפירייניר ושלמה זייפן, שהיו עוזרים רפואיים יהודיים, גרו בעיירה בשלהי המאה ה-19.
בשנת 1900 התגוררו בביחאווה 2800 תושבים, כולל 2294 יהודים שהיוו 81% מכלל אוכלוסיית העיר. הקהילה יכלה לתפקד בזכות דמי החבר שקיבלה. שני-שלישים מחברי ועדת הפיקוח על בית הכנסת שלמו סכום של רובל אחד. רק מעטים שילמו יותר. אלה כוללים את משפחת קליימן (8 רובל) שהיו בעלי חנויות לסחורות שונות ומפעל לעיבוד עורות, אברם שטרנפלד (10 רובל), מאייר שפירא (8 רובל), נוסים לוינשטיין (7.5 רובל), שלומה שפירא (2 רובל) [2.1].
בית המרקחת הראשון, בבעלות נוצרית, נפתח בביחאווה בשנת 1906. בית מרקחת נוסף נפתח ע"י שלומה קליימן מבלזיצ'ה בשנת 1914 [2.2].
בשנת 1916 היו בביחאווה 2681 תושבים, כולל 1921 יהודים (71%) [2.3]. מספר התושבים עלה בתקופה שבין המלחמות. ב-1921 היו 2848, כולל 1879 יהודים (65%) [2.4]. ב-1922 גרו בביחאווה 2400 תושבים, מהם 1355 בעלי זכות בחירה.
היהודים התגוררו בחלק הצפון-מערבי של ביחאווה [2.5] וחנויותיהם היו לאורך הכביש הראשי, רחוב טורובינסקה [2.6]. לפני מלחמת העולם ה-2 היו רוב בתי היהודים ליד ככר השוק, כש-35 מתוך 36 בתים שייכים ליהודים. גם כל הבתים ברחוב קונסקה היו בבעלות יהודית. היו 26 בתים ברחוב קושצ'לנה, 24 מהם בבעלות יהודים. באופן דומה, רק בעליו של בית אחד מתוך 12 ברחוב סטולרסקה היה לא-יהודי. היו 10 בתים ברחוב בוזניצ'קה, 8 מהם בבעלות יהודים. שתי הקהילות גרו ברחובות הנותרים: וולובה, רודניק, לובלסקה וסטולרסקה [2.7].

התקופה שבין המלחמות
בשנים שבין המלחמות זינקה האוכלוסיה היהודית בביחאווה. כמעט ולא היו חנויות או בתים לא יהודיים בשוק וברחובות טורובינסקה, קונסקה, קושצ'לנה, סטולרסקה ובוזניצ'קה, והאוכלוסיה ברחובות וולובה, רודניק, לובלסקה וסטולרסקה היתה מעורבת. החיים היהודיים התרבותיים והחברתיים-פוליטיים פרחו. בשנת 1917 נפתח בעיירה משרד מקומי של הארגון הציוני (נוסד מחדש בשנת 1927), בשנת 1919 גם אגודת ישראל פתחה כאן משרד מקומי (הוקם מחדש ב-1935). תנועת השמאל, הבונד, נהנתה מתמיכה רחבה.
בסוף 1925 נוצר קונפליקט בין היהודים האורתודוקסים לבין הציונים, שבסופו נאסר על הציונים להיכנס לבית הכנסת ולבית המדרש. משנת 1932 פעלו בביחאווה גם שני ארגוני נוער, ארגון הצופים היהודיים ע"ש יוסף טרומפלדור [בית"ר?] ו"החלוץ".
מוסדות יהודיים שמעודדים התפתחות כלכלית, כמו איגוד הסוחרים הזעירים שנוסד בשנת 1922, היו גם הם פעילים בעיירה. בשנות ה-20 וה-30 של המאה העשרים נפתחו בביחאווה מוסדות תרבות וחינוך, ביניהם אגודת הספרייה הציבורית ע"ש י. ל. פרץ, ואגודת התרבות והחינוך היהודי "תרבות", כמו גם בתי ספר, כמו בית הספר הדתי לבנות "בייס (בית) יעקב".
בשנות ה-20 נוסדו גם "ביקור חולים" ו-"לינקס [לינת?] הצדק", אך הם נסגרו זמן קצר לאחר הקמתם עקב פעילותם המצומצמת. לעומת זאת, אגודת "גמילס (גמילת) חסד", שהעניקה הלוואות ללא ריבית, היתה מוצלחת למדי.
היהודים השתתפו באופן פעיל בחיים הפוליטיים והחברתיים של העיירה – בשנת 1935 היו 12 יהודים מתוך 30 חברים בארגון הכפר (הקהילה, Gromada בפולנית) שפעל כרשות מקומית.
באוקטובר 1925 פרץ סכסוך בין האורתודוקסים לבין הציונים, סכסוך שהסתיים בקטטות. לסוף, מנעו האורתודוקסים מהציונים את הכניסה לבית הכנסת ולבית המדרש.
במחצית השניה של שנות ה-30, כתוצאה מההרעה במצב הכלכלי והאווירה האנטישמית המתגברת, הלך והורע מצבם של יהודי ביחאווה, מה שגרם לעלייה בשיעורי ההגירה. ערב מלחמת העולם ה-2, היהודים היו רק מחצית מתושבי העיירה.
ברשות הקהילה היו מבנה לבנים ששימש כבית כנסת, בית מדרש, מקווה, משחטת עופות, מבנה מעץ ששימש בית מחסה לעניים, זקנים ונכים, וכן שני בתי עלמין (אחד מהם סגור). בשנת 1938 עלה מספר חברי הקהילה ל-2459, רכוש הקהילה (הנייד) נאמד ב-5017 זלוטי, וערך הנדל"ן נאמד ב-23150 זלוטי, מהם חוב של 2610 זלוטי. בבעלות הקהילה היו בית הכנסת הבנוי מלבנים, בית המדרש, בית המחסה לעניים, מקווה בנוי מלבנים, ביתו של משגיח בית הכנסת, בית העלמין והכיכר ליד בית הכנסת [3.1].
הגרמנים הקימו גטו בביחאווה בדצמבר 1940 במהלך מלחמת העולם ה-2 [3.2] וכ-2600 יהודים גרו בגטו בשנת 1942. מלבד יהודים מביחאווה גרו בו גם יהודים מקרקוב, שהגיעו לביחאווה במרץ 1940 ובפברואר ומרץ 1941.
יושב הראש הראשון של היודנראט היה מנדל רייס והבא אחריו היה בורוך הרשמן, שמונה ליושב ראש במרץ 1941 [3.3]. הרשמן הוחלף מאוחר יותר ע"י שמן סלובודקי שהגיע מלודז'. חברי היודנראט הנותרים היו: פינקווס רייס (סוחר), אברם זיידלר (סוחר), מושק וורצקי, ברק וולטמן ושמול איידלמן [3.3]. בזמן כהונתו של שמן סלובודקי, הצטרפו חברים חדשים ליודנראט: חיים לוינבאום, חיל גרטן, זליג פלאם והרש אוטינקר שהיה יהודי גרמני והגיע מקוזמין. מועצת היהודים הקימה ב-1941 את ועד העזרה למגורשים ולעניים המקומיים (בפולנית: Komisja Pomocy Wysiedleńcom i Miejscowym Ubogim) [3.3]. יהודים מביחאווה הועברו לגטו בבלזיצה (Bełżyce, 20 ק"מ דרום-מערבית ללובלין) ולאחר מכן, ב-11 באוקטובר 1942, למחנה הריכוז (כך במקור) בסוביבור [3.6].
מלבד הרצח ההמוני "הרגיל" בבלזץ, ערכו הנאצים גם הוצאות להורג יחידניות בסביבת העיירה. בין הנרצחים הרבים בשנים 1941-1943: לושנן מאיור, איצק שורנסטיי, ד. לייזור, חיים מייסלר, חנה ואגי, אברם ואגה, חנה גריצ'ניק, חיים מילר, יוטקה גרבלר, חנה מייזר, אברהם דיאמנט, חיים הימנבלום, איצק גולדשטיין, חנה דיאמנט, אברהם שורשטיין, טאבה צוקרמן, חיים לייזור, ריפקה צביגלר, רבקה רוזנשטוק, איצק הימבלום [3.7].
אלזביטה ולאון סביצקי היו בין אלה שהצליחו לשרוד. הם היו רופאים צעירים שעבדו בבית החולים המחוזי בביחאווה. ד"ר סביצקי מונה ליו"ר המחלקה הסניטרית ומניעת המגיפות במשרד הבריאות לאחר המלחמה [3.8].

Print