היסטוריה מקומית

כבר בתקופת הברזל הייתה התיישבות באזור ביאליסטוק. נסיגת הסוחרים מהים הבלטי לעבר הים השחור הועילה להתפתחות באזור זה: המסדר הטבטוני, ליטא, מזוויאון והנסיכות הפרוסית (Teutonic Order, Lithuania, Mazovian and Prussian princes)כולם התחרו עליו. לבסוף, במאה ה- 14, נכבש אזור ביאליסטוק העכשווי ע"י ליטא. ההתייחסות הראשונה והידועה לעיר נמצאה במסמך משנת 1426, בו ויטאוטאס הגדול נתן את הכפר שנקרא ביאליסז'סז'ניסטוק  (Bielszczany Stok) למאצ'י מטיקוצ'ין, Maciej from Tykocin.

באמצע המאה ה- 15 הכפר ניתן לסאמוג'טיאן בויאר ג'קוב רז'ק טאבוטוביץ' (Samogitian Boyar Jakub Raczek Tabutowicz ), שהקים את האחוזה הראשונה שם.

בשנת 1547, אחוזת ביאליסטוק הועברה למשפחת וויאסיולובצ'י, Wiesiołowscy. בזמנים אלה, הוקמו שם כנסייה וארמון העשויים מלבנים.

בשנת 1569, מתוקף ההוראות של איחוד לובלין, ביאליסטוק התאגדה יחד עם כל מחוז פודלאסי, Podlasie,למלכות פולין. במשך השנים הבאות, אחוזת ביאליסטוק הפכה עם אזור טיקוצ'ין לרכוש שלההטמאן, נסיך הכתר,  סטפן כז'ארנייצקי, Stefan Czarniecki,ואח"כ נכס של משפחת בראניצי, Braniccy.

חוקרים אחדים סבורים שביאליסטוק זכתה לקבל זכויות של עיר ב- 1691, ע"י המלך ג'ון סוביאסקי ה-3, King John III Sobieski, תודות למאמצים של בעל העיר- סטפן מיקולאי בראניצקי, Stefan Mikołaj Branicki. על פי מסמך מאוחר יותר, מה- 1 בפברואר 1749, שנגיש כיום, הוענקו לעיר זכויות מגדבוריגיות, Magdeburgian, על ידי המלך אוגוסט השלישי. ולם נראה שהמסמך הזה היה רק אישור להרשאות שהוענקו קודם.

למרות שלביאליסטוק היה תפקיד של עיר מרכזית לפחות מאמצע המאה ה- 17, היא זכתה במאפיינים של עיר אמיתית רק כאשר הייתה בבעלותו של יאן קלמנס בראניצקי ה-2, ההטמאן הגדול, נסיך הכתר, הנציב של קרקוב והמועמד הנגדי למלכות של רפובליקת פולין, כנגד סטניסלאב אוגוסט פוינאטובסקי, Stanisław August Poniatowski.

הבעלים החדשים, שרצה שהמגורים שלו יהפכו ל"וורסאי של פודלאסי" (Podlaski Versailles) תמך במוסדות העירוניים ובפיתוח המסחר. הוא בנה מחדש את המקום והקיף אותו בגנים.

בין 1750 ל- 1771, התקיים בחצר בראניצקי תיאטרון, שאירח את זמרי האופרות המפורסמים ביותר.

בארמון בראניצקי ביקרו מלכים משושלת סקסון: אוגוסט ה- 2 וה- 3, ומאוחר יתר אף מלך פולין סטניסלאב אוגוסט פוינאטובסקי, וכעבור שנים רבות, ביקרו בו גם הצאר הרוסי - פאול, וגם הצאר האוסטרי, יוסף ה-2, ומלך צרפת, לואי ה-18.

אחרי השריפה בביאליסטוק ב- 1753, בראניצקי שיקם את העיר ע"פ תכנון אדריכלי חדש, עם התייחסות לדגמים צרפתיים וגרמניים. בזמן הזה, נבנו הבניינים הבאים: בית סנט מרטין, הנשקייה, בתי מגורים עממיים, משכנות עוני, בית הכומר והרבה פונדקים.

כשיאן קלמנס בראניצקי השני היה הבעלים, הוקמו בביאליסטוק בית הספר הצבאי להנדסה ולבנייה, בית הספר למיילדות ובית ספר קהילתי קטן.

בסוף המאה ה- 18, נוסד בעיר בית ספר, שהיה כפוף ישירות לאוניברסיטת וילנה, וב- 1802 הפך לגימנסיה פרוסית. בתקופה הזו, גדלה בעיר הגירה של יהודים, שתמכו בהתפתחות הכלכלית של המרכז.

בתחילת המאה ה- 19, אחרי מלחמות נפוליאון, החלה לגדול תעשיית הטקסטיל בביאליסטוק. אז התיישבה שם קבוצה גדולה של חיילים. הם הגיעו מסאקסוניה (Saxony), והיו מומחים לאריגה ולטוויה. הם הקימו בתי מלאכה רבים. לעיתים קרובות, הקמת העסק הייתה מיזם משותף עם האוכלוסייה היהודית המקומית. בחלוף המאה ה- 18 וה- 19, ביאליסטוק הייתה המרכז השלישי בגודלו במזרח אירופה לייצור הטקסטיל, אחרי מוסקבה ולודג'.

חלוקת פרוסיה (1807-1795) ומדיניות הגרמניזציה, הביאו לירידה הדרגתית במצב העיר.

ב- 1802, הבעלים של המרכז - משפחת פוטוצקי,  Potoccy, מכרו את כל אחוזת ביאליסטוק למלך הפרוסי, במחיר של 270,970 טאלרים פרוסיים.

כתוצאה מנפילת פרוסיה ב- 1802, וכתוצאה של אמנת טילז'ה (Tylża Treaty), ביאליסטוק לא נכללה בדוכסות ורשה, אבל הפכה לבסיס של מחוז ביאליסטוק,Białostockie Oblast  , שכלל  את המחוזות הבאים: ביאליסטוקי, ביאליסקי, Białostocki, Bielskiדרוצ'יקי (Drochicki) סוקולסקי (Sokólski). היא הייתה ממוקמת בתוך גבולות האימפריה הרוסית.

 ב- 1812, תמיכת תושבי ביאליסטוק במסעות נפוליאון גרמה לדיכויים בידי הצארים. אחרי שביאליסטוקי אובלאסט (BiałostockieOblast) דוכא, העיר נכללה בגרודזינסקי גוברניה (Grodzieńsk Gobernya), וביאליסטוק איבדה את חשיבותה כמרכז מנהלי. זו הייתה מהפיכה באחת הערים המתועשות ביותר באדמת פולין.

ההתאוששות הכלכלית של ביאליסטוק התרחשה לאחר 1831, בעקבות הדיכוי של מרד נובמבר, כאשר הזיזו את גבול המכס בין פולין (שבחלוקת הקונגרס) ורוסיה.

הצאר מיקולאי ה- 1, שרצה להרוס את תעשיית פולין, כפה מיסים כבדים על מוצרי צריכה שנועדו לייצוא למדינות הכיבוש בפולין, במיוחד לרוסיה. יצרני הטקסטיל בלודג', שהשוק העיקרי לסחורותיהם היה ברוסיה, החלו להעביר את מפעליהם למקומות הכי קרובים לגבול, בין היתר לביאליסטוק וסופראסי (Supraśl).

עם ההתפתחות הכלכלית של העיר, קהילת יהודי ביאליסטוק גדלה במימדיה, ובמחצית השנייה של המאה ה- 19, הפכה לקבוצת הגזע הגדולה ביותר שחיה בעיר, המאוכלסת ע"י פולנים, רוסים, גרמנים, טטרים, צוענים, אוקראינים, בלרוסים וליטאים.

ב- 1862 עבר בעיר קו רכבת שחיבר בין ורשה לפטרסבורג. ביאליסטוק הפכה למרכז תעבורתי חשוב, שהאיץ את התפתחות הכלכלה. כתוצאה מההתפתחות הדינמית של תעשיות רבות, קיבלה ביאליסטוק בתקופה זאת את השם "מנצ'סטר של הצפון". בשל הדומיננטיות של עובדי הצווארון הכחול בעיר, בסוף המאה ה- 19, נהנו מפלגות השמאל מתמיכה חזקה בביאליסטוק, כולל הבונד היהודי.

עובדים שהתאכזבו מתנאי העבודה הקשים שלהם פתחו בשביתה. ב- 1905, המשטרה והצבא דיכאו הפגנה כזו בכוח, וב- 1906, בתגובה לניסיונות רצח בפועל של בכירים ושוטרים בכירים, הרשויות הרוסיות יזמו פוגרום ביהודים, שבמהלכו נרצחו מעל 70 איש, ומעל 90 נפצעו.

לאחר פרוץ מלחה"ע הראשונה, רשויות הצאר פינו כמה מפעלים לשטחי רוסיה. ניתוק ביאליסטוק מהשווקים הרוסיים תרם להידרדרות נוספת במצב הכלכלי של העיר.

בין 1915 ל- 1919 העיר הייתה תחת כיבוש גרמני.

ב- 19 בפברואר 1919 הצבא הפולני נכנס לביאליסטוק. זו הייתה ההתחלה של פעולות שנועדו להחזיר את פולין לשליטה באיזור, וליצור מצב של שלטון עצמאי. התקופה הקצרה הזו של יציבות יחסית פסקה ב- 28 ביולי 1920, כשפלוגות הצבא האדום נכנסו לעיר. הם היו שם עד 22 באוגוסט 1920, כאשר הובסו ע"י פלוגות הצבא הפולני.

בין המלחמות נבנו בביאליסטוק בניינים ציבוריים ובתי מגורים גדולים. החלה בעיר עבודת הבנייה של מערכת הביוב, תחנת הכוח ובית השחיטה הורחבו, נבנו ארבעה בתי ספר, כמו גם מרפאה (Dom Zdrowia) יחד עם בית מרקחת, תחנת טיפול לאם ולילד (StacjaOpieki nad Matką i Dzieckiem), בית החולים סנט רושה וכנסייה חדשה, תיאטרון ואצטדיון ספורט. עם זאת, בתקופה שבין המלחמות דוכאו האזרחים האורתודוקסים בביאליסטוק. בין השנים 1918 ל- 1939, נהרסוהכנסיות האורתודוקסיות שברחוב סינקייביץ' (Sienkiewicza) וברחוב במה (Bema). יתרה מזאת, כנסיות המשמר האורתודוקסי נהפכו לכנסיות קתוליות.

בשנות ה- 20 וה- 30, התפתחה בעיר תעשיית הטקסטיל. מאז 1919, היצרנים המקומיים החלו לתפוס שווקים מקומיים משטחי אוסטריה ופרוסיה לשעבר. בחורף שבין 1924 ל- 1925, תעשיית ביאליסטוק סבלה מהשלכות חמורות, כביכול "המשבר הראשון", כתוצאה ממספר יצרנים שהעבירו את מפעליהם למדינות אחרות כולל יוגוסלביה, רומניה וסרביה. ההתאוששות ממהפיכת הטקסטיל התרחשה בין השנים 1926 ל- 1928. היו 76 מפעלים פתוחים בעיר, שסיפקו עבודה לכ- 6,000 עובדים, וייצרו סחורות שנועדו הן לשיווק פנימי והן לייצוא, בעיקר להודו ולסין, כמו גם לבלקן. בין 1920 ל- 1930 יוצרו בביאליסטוק בגדים-שמוכנים-ללבישה, והם יוצאו לאנגליה, דרום אפריקה, אירלנד, הודו וסין.

ב- 1930 פגע בתעשייה משבר כלכלי אחר. כמה ממפעלי ביאליסטוק נהרסו והביאו לאבטלה ולעוני. בשל התהליכים הכלכליים במקום, הגרו כמה אלפי יהודים מביאליסטוק לארה"ב ובעיקר לדרום אמריקה.

בשנת 1939, היו בעיר עשרה בתי מרקחת, חמישה מהם של נוצרים וחמישה של יהודים, שמונה בנקים, שלוש ספריות ששתיים מהן של יהודים, ארבעה בתי קפה, שלוש מסעדות אלגנטיות, תריסר אחרות פחות אלגנטיות, שלוש חנויות צילום, שלושה בתי מלון כולל סניף של ריץ', עם מסעדה, בית קפה, פאב, מוסך לרכבים, שלושה בתי קולנוע, שלוש חנויות ספרים, שני בתי מרחץ ציבוריים (כולל בית מרחץ ציבורי השייך לקהילה היהודית), ארבעה סניפי דואר ושני מוקדי חירום רפואיים: הצלב האדום הפולני ומוקד חירום רפואי לילי, שנוהל ע"י אגודת "לינת הצדק"(LinasHacedek). בעיר הייתה גם תחנת כוח לאספקת אנרגיה למפעלי תעשייה מקומיים. מלבד מפעלים לייצור בדים ושמיכות, בביאליסטוק היו גם מפעלים לייצור צמר גפן, מפעל לקטיפה ולמשי, ומפעלים לייצור כובעים ומצנפות.

בתחילת מלחמת העולם השנייה, העיר נכבשה ע"י הגרמנים, שכבשו אותה בין ה- 15 ל- 22 בספטמבר 1939. לאחר מכן, ע"פ הסכם בין גרמניה לברית המועצות, ביאליסטוק הוסגרה לרוסיה, וב- 28 באוקטובר 1939 היא נכללה ברפובליקה העממית של בלארוס. הכובשים הסובייטים החלו בדיכוי האוכלוסייה הפולנית והיהודית, בקנה מידה גדול, שגרם להגירה המונית של פולנים מהעיר.

ב- 27 ביוני 1941, לאחר המתקפה הגרמנית על ברית המועצות, גדודי האיינזצגרופן (Einsatzgruppen) והוורמאכט (Wehrmacht) נכנסו לביאליסטוק. הם דיכאו את האזור היהודי של צ'אנייקי(Chanajki), והעלו באש את בית הכנסת הגדול, כשבתוכו היו נעולים בין 1,000 ל- 2,000 אנשים.

בסוף יולי, הוקם גטו בעיר, ובין 50,000 ל- 60,000 יהודים מהעיר ומהשכונה הוחזקו בתחומיו.

ב- 16 באוגוסט 1943 חוסל הגטו. רוב תושבי הגטו נרצחו במחנות ההשמדה טרבלינקה, וגם באושוויץ ובמיידנק.

ב- 27 ביולי 1944, העיר נכבשה ע"י כוחות רוסיים. כתוצאה מהרס הגרמנים ומהפצצות חיל האוויר הרוסי, נהרס מרכז ביאליסטוק כמעט לחלוטין.

כתוצאה מהמלחמה, סבלה ביאליסטוק מהתדלדלות חריפה באוכלוסייתה. בעיר שבה חיו, לפי הערכות שונות, לפני המלחמה כ- 108,000 אנשים (כולל 43,000-60,000 יהודים), נשארו בשנת 1946 רק כ- 56,000 בני אדם, ביניהם 1,085 יהודים בלבד.

[תרגום: שני ביגדרי, הגהה: פנינה נסים, תיכון רביבים, ראשון לציון, 2011, תשע"ב]