ההתיישבות היהודית במחוז פּוֹדלָסיֶה (Podlasie) החלה עוד במאה ה-15 כאשר הופיעו קבוצות קטנות של יהודים בבּיֶילְסקוֹ פּוֹדלַסקֶה (Bielsko Podlaskie). בשנת 1522 הביא מושל מחוז טרוֹקָאי, אולברכט גשטולד, תשע משפחות יהודיות לטיקוטין.

במחצית הראשונה של המאה ה-15 נוסד כפר שהפך אחר כך לעיר – ביאליסטוק. משנת 1685 שלטו בכפר בני משפחת בֵּרניצקי. היהודים התגוררו בו כבר בשנת 1658, דבר המוצא אישור בכרוניקה של הנהלת הקהילה היהודית בטיקוטין. בידינו עדות כי בשנת 1661 שילמו מס גולגולת 75 יהודים מביאליסטוק. בשנת 1663 נרשם באותה כרוניקה שבביאליסטוק מתגוררים 75 נשים וגברים בני דת משה שגילם למעלה מ-14 שנים. מכאן אפשר להסיק שיהודי ביאליסטוק השתייכו תחילה לקהילה בטיקוטין.

את הזכות להקמת עיר קיבלו בני בֵּרניצקי בשנת 1691. הם עודדו יהודים להתיישב בעיר, בנו להם בתים, חנויות ואף מימנו הקמת בית כנסת. בשנת 1692 הייתה כבר קהילת משנה בביאליסטוק שהייתה כפופה לקהילת טיקוטין. בשנת 1745 קמה קהילה יהודית נפרדת שמנתה 765 איש. קהילת ביאליסטוק תפסה עד מהרה מקום בולט בין הקהילות היהודיות בפּודלֵסיַה. באותה שנה העניק יאַן קלֵמֵנס בֵּרניצקי ליהודי המקום זכויות שוות לזכויותיהם של שאר תושבי העיר. בסוף המאה ה-18 התגוררו בביאליסטוק כ-1800 יהודים, שהיוו כ-45% מתושבי העיר.

השפעה מכרעת על התפתחות ההתיישבות היהודים בביאליסטוק בתחילת המאה ה-18 (או כפי שעולה ממקורות אחדים, לאחר שנת 1749) היתה לבני משפחת בֵּרניצקי ששאפו להפוך את ביאליסטוק לעיר של ממש. מן המקורות ההיסטוריים אנו למדים כי לאחר שזכתה במעמד של עיר, היא קיבלה זכויות שונות ופטורים ממסים ולא חל עליה החוק de non tolerandis Judaeis – האוסר על יהודים להתיישב ולסחור בגבולות העיר. היהודים התיישבו מדרום לשוק.

בשנת 1700החכיר הכומר של ביאליסטוק ליהודים חלקת אדמה (מה שכונה פַּסטֶוְוניק -"המרעה" בסביבות רחוב סוּרַסקָה) כדי לבנות שם את בית הכנסת הראשון שנקרא "נר תמיד בית מדרש". התאריך המדויק של הקמתו אינו ידוע, אך מניחים שהמבנה קם בשנת 1711, 1715 או 1718. בשנת 1718 מונתה אגודת "נר תמיד" שהייתה אחראית לבית הכנסת. סביב מבנה עץ לא גדול זה, בתחומי מה שנקרא ככר בית הכנסת (רחוב סוּרַסקַה של היום) קמה בשנים הבאות השכונה היהודית של ביאליסטוק שנקראה "שוּלהוף".

מניחים שבית הקברות היהודי הראשון בביאליסטוק קם כבר בסוף המאה ה-17 או אפילו בשנת 1658 בקרבת בית הקברות הקתולי הישן. בית הקברות נמצא בחזית הדרומית של השוק. הוא חדל לשמש כבית קברות לפני שנת 1770, כאשר רכש את השטח מירון יוסיוביץ' במטרה להקים שם מבשלת בירה.

תקופת שלטונה של שושלת בֵּרניצקי בביאליסטוק היא תקופה של פריחה ותנופה עבור הקהילה היהודית. בשנת 1745 קיבלו עשרה סוחרים יהודים לרשותם את מרבית החנויות בתחומי השוק. בשנת 1771 היו ליד בית העירייה 46 דוכנים, שרק שניים מתוכם היו שייכים לנוצרי – הסוחר הגרמני יאן בּוגוסלַב שוּלץ. מעריכים כי בשנת 1895 היו בשוק כבר כ-100 דוכנים.

הקהילה היהודית נטלה חלק פעיל בחיי העיר. אף שלא הייתה ליהודי ביאליסטוק הזכות לשבת במועצת העיר או למלא משרות ציבוריות, השתתף ראש הקהל בבחירת שלטונות העיר. עם זאת על הציבור היהודי, כמו גם על הנוצרים בביאליסטוק הוטלו תשלומים לטובת העיר וחובות שונות, בכלל זה קיום משמרות לילה להגנה מפני גנבות ושריפות. אחת מחובות הקהילה הייתה תחזוקת חלק מן הגדרות שהקיפו את העיר. כמו במרכזים אחרים, עסקו תושבי ביאליסטוק היהודים בעיקר במסחר ובמלאכה. בעיר פעלו באותה תקופה חמישה שוחטים יהודים וחמישה אופים, ומתוך 37 חייטים רק 5 היו נוצרים. מתוך 42 מבשלות בירה בעיר – 39 היו של יהודים. היו בעיר גם 11 יצרני יין וגם כמה פונדקים יהודים, שהפופולאריים ביניהם היו הפונדק של שמואל גלושקה "תחת סימן הברבור" ברחוב חוֹרוֹסקָה (Choroska) וכן פונדק "תחת סימן האיל".

בתקופת חלוקת פולין חלו על היהודים הגבלות רבות. המדינות הכובשות ניהלו מדיניות של דיכוי כלפי היהודים שמטרתה הייתה לשלול מהם את מעמדם הכלכלי וגם לאלצם להתבולל בקרב האוכלוסייה הנוצרית. לאחר החלוקה השלישית של פולין (1795) מכרו בני בֵּרניצקי את העיר לפרוסים, ואלה הגבילו את זכויות היהודים. בשנות הכיבוש הפרוסי (1795 - 1807), נפוצו בביאליסטוק רעיונות ההשכלה תודות לקשרים עם היהודים הגרמנים. המשכילים של ביאליסטוק היו מסוכסכים עם הקהילה המקומית שהייתה מסורתית ברובה, ואף היה להם בית כנסת משלהם. עם הדמויות הבולטות של תנועת ההשכלה בביאליסטוק נמנו אליעזר הַלבַּרשטאַם, שהתיישב בעיר בשנת 1833, אברהם שפירא, מחבר "תולדות ישראל וספרותו" (1892), יחיאל מיכל זבלודובסקי, ממייסדי כתב העת העברי "הכרמל" ומחבר הספר "רוח חיים" (1860) וכן המשורר מנחם מנדל דוליצקי. בין מפיצי ההשכלה הייתה גם משפחת זמנהוף. הרצון להגיע להבנה משותפת מעבר להבדלים אתניים ודתיים הביאה את לודביק זמנהוף ליצור שפה אוניברסאלית – אספרנטו. בה בעת הגיעו לעיר חסידים רבים. עם מנהיגיהם נמנה הרב חיים הרץ הלפרן. בתחילת שנות השמונים של המאה ה-19 הגיעה לעיר תנועת חובבי ציון. בשנים הבאות הייתה ביאליסטוק למרכז חשוב של התנועה הציונית, בראשותם של הרב שמואל מוהליבר ויוסף חזנוביץ'.

הקהילה גדלה במהירות ואחר כך הצטמצמה בבת אחת בתחילת שנות השלושים של המאה ה-19 בעקבות מגפת כולרה. בתחילת המאה ה-19 פעל בעיר בית כנסת גדול אחד, ארבעה או חמישה בתי מדרש וכעשרה בתי תפילה קטנים. בשנת 1834 הוקם בית כנסת שני בנוי מלבנים, בית הכנסת זבלודובסקי, ובשכונת פּיאַסקי (Piaski) הוקם בית מדרש פּיאַסקובֵר שהואר באור חשמל. בשנת 1804 הוקמה בעיר הוצאת ספרים ובית דפוס עברי שפעל עד שנת 1824.

מיקומה של ביאליסטוק בגבולה המערבי של האימפריה הרוסית תרם לפיתוח המסחר ולכניסתם של סוחרי ביאליסטוק לשוקי רוסיה. שנה לפני שסופחה ביאליסטוק לאימפריה הרוסית הוקם כאן מפעל הטקסטיל הראשון; בוניו היו בני סכסוניה ששירתו בצבאו של נפוליאון. אחרי שקבעו שלטונות הצאר את "תחום המושב" במחוזות המערביים של הקיסרות הרוסית, נהרו לביאליסטוק המוני יהודים שגורשו בפקודת הצאר מן המזרח, בעיקר מבּרֵסט ומווילנה וגם ממחוזות רחוקים יותר.

החל בעשור השני של המאה ה-19 תיווכו היהודים בין ממלכת פולין לקיסרות הרוסית וחלק מהם, כמו יצחק זבלודובסקי, אברהם גרודנסקי ואהרון ארבשטיין עשו הון. סוחרי ביאליסטוק היהודים שלטו גם בשוק האספקה לצבא הרוסי. במחצית השנייה של המאה ה-19 הייתה ביאליסטוק לאחד ממרכזי התעשייה והמסחר הדינמיים ביותר בחלק המערבי של הקיסרות הרוסית. התמריץ העיקרי להתפתחות התעשייה והמסחר בתקופה זו היה הנהגת מכסים מגבילים בגבול שבין הממלכה הפולנית לקיסרות הרוסית במסגרת הסנקציות שלאחר מרד נובמבר הפולני (1830). במצב זה יזמים יהודים רבים, בין היתר יצרני בדים מלודז' ומזְגיֵז' (Zgierz) העבירו את מפעליהם לביאליסטוק ולסביבתה. ההתפתחות הכלכלית אפשרה עלייה תלולה בילודה בקרב האוכלוסייה היהודית.

היהודים היוו 80% מן התעשיינים בביאליסטוק. בשנת 1857 התגוררו בעיר 9547 יהודים – 67% מכלל התושבים. העובדה שמסילת הרכבת שנבנתה בשנת 1862 מסט. פטרסבורג לוורשה עברה דרך ביאליסטוק האיצה אף היא את התפתחותה הכלכלית של העיר שזכתה לכינוי "מנצ'סטר של הצפון". חלק נכבד בהתפתות תעשיית הטקסטיל המקומית נודע לתעשיינים יהודים מקומיים. בשנת 1850 הקימו נחום מינץ וסנדר בלוך מפעל טקסטיל. נחום מינץ היה גם התעשיין הראשון בביאליסטוק שהכניס למפעלו מכונות קיטור ומאוחר יותר מכונות מונעות בחשמל. עם התפתחות תעשיית הטקסטיל התעשרו יהודי ביאליסטוק ודחקו בהדרגה את התעשיינים הגרמנים שפעלו כאן קודם. הסוחרים היהודים עסקו במסחר עם רוסיה והתעשיינים הקימו בתי חרושת, בעיקר בענף הטקסטיל. בידי היהודים היה גם ענף הטבק.

הודות לתהליכים אלה התפתחה הקהילה של ביאליסטוק במהלך כל המאה ה-19 במהירות, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה דמוגרפית, דבר שהגדיל מאד את שעור היהודים מקרב כלל תושבי העיר. בעוד שבשנת 1847 התגוררו בעיר פחות משבעת אלפים יהודים, רק חמישים שנה אחר כך, בשנת 1897 מנו כבר יהודי ביאליסטוק 41,905 איש או 63% מכלל התושבים.

בשנת 1860 מתוך 44 מפעלי טקסטיל היו 19 בבעלות יהודית. בשנת 1898 היו 299 מתוך 372 מפעלי התעשייה בעיר בבעלות יהודית, וקרוב ל-60% מן המועסקים בהם היו יהודים גם הם. בבעלות יהודים היו גם מפעלים קטנים בתחום המזון, מפעלים בענפי העץ והמתכת וכן חברות בנייה לא גדולות. ענף הטבק שהתפתח מאד בעיר היה כמעט כולו בידי יהודים. מתוך 3628 סוחרים ובעלי חנויות בביאליסטוק 3186 (90%) היו יהודים.

החוק הרוסי שהפלה כנגד היהודים וההגירה מן הכפרים והעיירות הסמוכים במחצית הראשונה של המאה ה-19, ובמיוחד בשנים 1825 – 1835 וכן בשנת 1845 גרמו לכך שגדל מספר הנזקקים היהודים בביאליסטוק. בעיר קמו אז אגודות סעד וסיוע כמו "ביקור חולים", "לינת-הצדק" ו"צדקה גדולה".

בסוף המאה ה-19 פעלו בביאליסטוק שני בתי כנסת, 16 בתי מדרש וכמה עשרות בתי תפילה. כן פעלו ארגונים ומוסדות וגם בתי ספר רבים, "חדרים" אורתודוכסיים ורפורמיים, בתי ספר מקצועיים ובתי ספר לנערות. בשנת 1840 הקים אליעזר הלברשטאם בית חולים יהודי בעל מוניטין. בשנת 1855 קם בביאליסטוק בית הספר היהודי-רוסי הראשון בניהולו של כתריאל קפלן ובשנת 1882 – בית אבות יהודי. בשנת 1899 נחנכה תחנת מכבי אש של מתנדבים ו-90% מן הכבאים היו יהודים. בשנת 1900 למדו ב"תלמוד תורה" של הקהילה כ-500 נערים. שתים עשרה שנים אחר כך נפתח בעיר גן הילדים העברי הראשון שהפך בשנת 1914 לבית יתומים.

בשנים 1908 – 1913 קם במקום בית המדרש הישן מתחילת המאה ה-18 בית כנסת גדול ומפואר שנקרא אחר כך "בית הכנסת הגדול" ובראשו כיפה עם מגדל מחודד. שנה לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה היוו היהודים שמספרם הגיע ל-61,500 איש 70% מתושבי העיר, שכונתה אז "ירושלים של הצפון”[1.1].

מתחילת קיומה של הקהילה בביאליסטוק הייתה העיר מרכז דתי חשוב. פעלו בה רבנים דגולים וגדולים בתורה רבים. מקובל לחשוב שהרב הראשון של הקהילה המוזכר במקורות היסטוריים הוא קלונימוס קלמן ליכטנשטיין, אחיו של אברהם יקותיאל, מחבר "זרע אברהם" (דינרפורט, 1811). במקורות מן המחצית השנייה של המאה ה-17 מוזכר רבי סלומון מביאליסטוק ויורשו רבי אריה לייב בן ברוך בנדט, מחבר "שאגת אריה" שיצא לאור בביאליסטוק בשנת 1805. אחריו בא קרוב לוודאי רבי נחמיה, אך יש חוקרים הסבורים שאין זו דמות היסטורית. בשנת 1824 היה לרב העיר משה זאב, מי שהיה קודם לכן הרב של טיקוטין, מחבר "מראות הצובאות" ואגודת אזוב" שיצאו לאור בשנים 1810 ו-1824 בהתאמה. אחרי מותו עמד בראש הקהילה אליקים גצל, שלא קיבל תואר של רב העיר. הוא מילא את תפקידו עד שנת 1860 (או לפי מקורות אחרים עד שנת 1849) כאשר מונה לרב העיר יום טוב ליפמן הילפרין, שהיה ידוע בהתנגדותו העזה לעישון טבק בבתי הכנסת. לאחר מותו של הילפרין בשנת 1878 עבר תפקיד הרב לבנו חיים הרץ למשך חמש שנים. בשנת 1883 מונה לרבה של ביאליסטוק שמואל מוהליבר מראדום, שנודע אחר כך כפעיל ציוני. לאחר מותו בשנת 1898 שוב היה חיים הרץ הילפרין לרב העיר ואחריו כיהן בתפקיד מאיר מרכוס, בוגר הסמינר לרבנים בווילנה שמילא את התפקיד במשך 30 השנים הבאות.

בעיר נתקיימה פעילות פוליטית ערה. בלטו בה בעיקר מפלגות השמאל. תא של תנועת הבונד שהוקם בביאליסטוק בשנת 1897 זכה עד מהרה לתמיכה גדולה בקרב פועלי העיר והיה לכוח הפוליטי המשפיע ביותר בקרב היהודים. בשנת 1898 הייתה בעיר השביתה הראשונה של פועלים יהודים, שאורגנה על ידי הבונד. בעיר פעל גם תא מחתרתי של המפלגה הקומוניסטית.

פעילותם של תומכי הבונד בשנות המהפכה ברוסיה (1905 – 1906) גרמה לתגובה חריפה של השלטונות הרוסים נגד האוכלוסייה היהודית ושלטונות העיר. בעיר התחוללו אז שני פוגרומים ביוזמת צבא הצאר. בקיץ 1905 פתחה קבוצת חיילים של הצאר ביריות בשכונה היהודית; נהרגו שני אנשים וכתריסר נפצעו. שנה לאחר מכן, בין הראשון לשליש3 ביוני 1906, היה עוד פוגרום ובמהלכו נהרגו 70 יהודים וששה נוצרים, לפחות 90 נפצעו קשה ונרשמו גם מעשי ביזה רבים של הרכוש היהודי. בפוגרומים, שמקורותיהם בדעות קדומות ובעוינות לאומנית, לקחו חלק תושביה הנוצרים של העיר בתמיכתם הפעילה של המשטרה המקומית והאליטות השולטות. אף שאירועים טראגיים אלה סימנו את תחילת ההגירה של היהודים מביאליסטוק, בין השאר לניו יורק, הם לא מנעו את ההתיישבות ההמונית בעיר של יהודים חדשים מכל הגוונים. ביניהם היו בעלי בתי חרושת אמידים, נציגי האינטליגנציה וגם פועלים ודלת העם. היהודים התגוררו בעיקר במרכז העיר, ליד השוק, וגם ברובע שבין רחוב ליפּוֹבָה לבין נהר בּיָאלָה, לאורך רחוב מיקוֹלָיֶיבְסקָה (היום רחוב סיֶנקיֶבִיצָ'ה) ורחוב סוּרסְקָה.

החלק הישן ביותר של הרובע היהודי נקרא שולהוף והתגוררו בו בראש ובראשונה יהודים דתיים אורתודוכסים. השכונה הייתה מרוכזת מסביב לבית הכנסת הראשי בחלקו הדרומי של רחוב סורסקה. מרכז שני של חיי הדת היה בסביבת רחוב קוּפּיֶיצְקָה (היום רחוב מַלְמֶדָה), רח' ז'ידוֹבְסקָה (היום רחוב פוֹרנַלְסקָה) ורחוב גֶילדוֹבָה (היום רחוב סְפּוּדזיֶילְצָ'ה) ומרכזו היה בית הכנסת הרפורמי שנקרא חורשול. במאה ה-18 וה-19 קמו השכונות "חַנַײַקי" (Chanajki) ופְּיאַסקי (Piaski) לאורך הרחובות מְלינוֹבַה, גרוּנוַלדזקַה, קיובְסקַה, מְלַבְסקַה, צֵ­’שינסקַה, אַנגֵיילסקַה, סוֹסנוֹבַה, רינֶק שיֶנֶה (ulice: Młynowa, Grunwaldzka, Kijowska, Mławska, Cieszyńska, Angielska, Sosnowa , Rynek Sienny) ובהן התגוררו היהודים העניים של ביאליסטוק. בשכונות אלה היו בעיקר בתי עץ חד קומתיים, אם כי פה ושם היו גם בתי לבנים, בכלל זה בניין בן שתי קומות ברחוב מָלינוֹבָה 23 שם היה לפני המלחמה בית חרושת יהודי למסמרים.

שנות מלחמת העולם הראשונה שבמהלכה מתו כששת אלפים מיהודי העיר, העמיקו את המשבר הכלכלי. הקהילה התמודדה עם המשבר על ידי ארגון עזרה לנזקקים ביותר. בעיר פעלו אגודות צדקה וסיוע והן ניהלו בתי יתומים, מקומות לינה וחדרי אוכל. מספר יהודי העיר הצטמצם בחצי במהלך המלחמה. בשנת 1921 התגוררו בעיר 39,602 יהודים שהיוו 51% מן האוכלוסייה. המצב הכלכלי הקשה שנגרם בגלל המיתון, שינויים חדים ומשבר כללי בתעשיית הטקסטיל גרמו לגל נוסף של הגירת יהודים מביאליסטוק, גל שנמשך גם בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים. העיר ידעה תקופה קצרה של שגשוג יחסי (1926 – 1928) כאשר פנו יצרני הטקסטיל והסוחרים לשוקי המזרח הרחוק וגם להונגריה ולארצות הבלקן, אבל כבר בתחילת שנות השלושים בא שוב קיפאון. חלק מן המפעלים הגדולים ביותר נסגר, מה שהביא לירידה של 25% בייצור ולהעמקה נוספת של המשבר הכלכלי. עד שנת 1939 שרדו רק 110 מפעלים.

בתקופה שבין המלחמות, בין השאר בשל הגירה המונית של יהודי ביאליסטוק לארה"ב, קנדה, ארגנטינה, ברזיל וארץ ישראל וכן בשל תהליכי ההתבוללות והחילון של חלק מן האינטליגנציה היהודית, החל שעור היהודים בביאליסטוק לרדת ובשנת 1936 הם היוו 43% מאוכלוסיית העיר.

בתקופה זו שבין המלחמות פעלו בעיר כל המפלגות הפוליטיות היהודיות החשובות, והקהילה היהודית הייתה לכן שסועה בין השקפות עולם שונות. בצד קבוצות שמרניות כמו אגודת ישראל, השואפות לשמור על לכידות הקהילה תוך התבססות על הזהות הדתית, פעלו גם מפלגות ציוניות (פועלי ציון, מזרחי) ששאפו להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל וגם מפלגת הפועלים, הבונד, ששאפה לאוטונומיה יהודית רחבה בתחומי פולין. הסיעות השונות קיימו חוגי נוער וארגוני תרבות וצדקה. בעיר התפתח גם חינוך יהודי, יסודי ותיכוני, ופרחו חיי התרבות. בשנת 1912 הקים נחום צמח את תיאטרון "הבימה" בביאליסטוק, שהיה אחר כך לתיאטרון הלאומי בתל אביב. בתיאטרון הועלו בעיקר מחזות בני הזמן בעברית. בשנת 1913 התארחה קבוצה משחקני התיאטרון בווינה שם הציגה במהלך הקונגרס הציוני ה-11 את מחזהו של אוסיפ דימוב "שמע ישראל". התיאטרון חוסל בזמן מלחמת העולם הראשונה והוקם מחדש על ידי נחום צמח במוסקבה. בשנת 1915, ביוזמת ארגון הנוער היהודי וארגון הנוער הפולני נפתחה בביאליסטוק ספרייה על שם שלום עליכם ובה למעלה מעשרת אלפים כותרים בפולנית וביידיש ואסוף יודאיקה עשיר. בשנת 1921 הוקמה "האגודה הספרותית היהודית", פעלו שני בתי קולנוע יהודים (אפולו ומוֹדֶרן) וכן אגודות ספורט, בכללן מכבי ומורגנשטרן. בעיר הופיעו כמה יומונים יהודים וביניהם " דאָס נייע לעבן" (חיים חדשים), "אונזער לעבן" (חיינו), ביטאון השמאל "ביאליסטאָקער ווערקער" (העובד הביאליסטוקאי), "ביאליסטאָקער ארבעטער" (הפועל הביאליסטוקאי), שהחל לצאת בשנת 1897), "ביאליסטאָקער שטערן" (כוכב ביאליסטוק), "אונדזער וועג" (דרכנו) הציוני, "ביאליסטאָקער טאָגבלאט" (יומון ביאליסטוק) ועוד.

באותה תקופה הייתה ביאליסטוק מרכז דתי חשוב. פעלו כאן כל הזרמים, האורתודוכסים כמו החסידיים. בצד שני בתי הכנסת הגדולים בעיר פעלו כמאה בתי מדרש ובתי תפילה פרטיים, שהיו להם לא אחת ספריות עשירות משלהם. תחת חסות הקהילה פעל תלמוד תורה ובו שתים עשרה כיתות וישיבה שהייתה מרכז חשוב בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה .

ב-15 בספטמבר 1939 פלשו הגרמנים לעיר, אך כבר שבוע לאחר מכן, מתוקף ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נכנס לעיר הצבא האדום. ב-27 בספטמבר צורפה העיר לברית המועצות כחלק מן המועצה הביאלורוסית הסובייטית. בתי מסחר יהודים נסגרו, מוסדות יהודיים פוליטיים, חברתיים וחינוכיים הוצאו מחוץ לחוק. "קפיטליסטים" יהודים ופולנים רבים נאסרו והוגלו לסיביר. ובו בזמן החלו להגיע לביאליסטוק אלפי פליטים יהודים מחלקי פולין הכבושים בידי הגרמנים. מעריכים כי בין שנת 1939 ל-1940 היו בעיר כחמישים עד ששים אלף יהודים.

הגרמנים חזרו וכבשו את ביאליסטוק ב-27 ביוני 1941 ונשארו בעיר עד 27 ביולי 1944. הרובע היהודי חַנַײַקי נכבש ונשרף ב-28 ביוני 1941, על בניין בית הכנסת הגדול בו היו אותה שעה אלף עד אלפיים איש ("יום השישי האדום"). על פי המקורות נהרגו אז כחמשת אלפים יהודים. ב-3 ביולי 1941 רצחו הגרמנים בשדות פּיֶטְרַשֶה (Pietrasze) הסמוכה כ-300 אינטלקטואלים יהודים. טבח דומה התרחש באותו מקום ב-12 ביולי – נרצחו אז 2000 – 5000 גברים ("השבת השחורה") .

ב-26 ביולי 1941 הוקם בביאליסטוק גטו שבו נכלאו 40 – 60 אלף יהודי מן העיר והסביבה. בראש היודנראט שמנה שניים עשר איש עמד תחילה דר' גדליה רוזנמן, אך כבר כעבור חודש מונה יודנראט חדש בראשותו של סגנו של רוזנמן, אפרים ברש. הגטו נסגר סופית ב-1 באוגוסט 1941 והוא השתרע בין הרחובות: לִיפּוֹבַה, פְּשֵיַזְד, פּוֹלֵסקַה ושֵיינקביצַ'ה (Lipowa, Przejazd, Poleska, Sienkiewicza). הגטו היה מוקף בחומה עם שלושה שערי כניסה שמורים. בין הצד המזרחי למערבי של הגטו הפריד עמק הנהר ביאַלַה. כל תושבי הגטו בגילים 15 – 65 הועסקו בעבודת כפייה במפעלים בניהול גרמני. כאלפיים איש הועסקו ביודנראט במפעלים קטנים רבים בתחומי הגטו. היו אלה מפעלי טקסטיל ונשק עבור הכובש הגרמני. כמו בגטאות אחרים, גם כאן האמינו חברי היודנראט שהודות להעסקתם של התושבים בעבודה יצרנית אפשר יהיה להציל את הקהילה. חוץ מן העבודה עבור הגרמנים, ייצרו המפעלים גם סחורות לצורכי תושבי הגטו. השנה הראשונה הייתה שלווה יחסית, אף שעל תושבי הגטו שהיו חסרי כול הוטלו גם מסים והיטלים גבוהים. בגלל המחסור התמידי במזון, החלו התושבים לגדל ירקות. היודנראט הפעיל גם מטבח לנצרכים, שני בתי חולים, שלושה בתי מרקחת, נקודת עזרה ראשונה, שני בתי ספר ובית משפט. למעלה ממאתיים גברים שירתו במשטרה היהודית שפעלה בגטו.

בין ספטמבר לאוקטובר 1941 גורשו מגטו ביאליסטוק לגטו בפּרוּזַ'נַה (Prużana – היום בביאלורוס),כחמשת אלפים עד ששת אלפים איש; הם נרצחו שם בינואר 1943.

החל בשנת 1942 הייתה ביאליסטוק למרכז חשוב של ארגון המרי המחתרתי היהודי. באוגוסט אותה שנה הקימו חברי הבונד וחברי השומר הצעיר ארגון מחתרתי שנקרא בלוק א (Blok A). פעיל מחתרת מן הארגון היהודי הלוחם בוורשה, מרדכי טננבאום (תמרוף), נשלח לביאליסטוק באוקטובר 1942 והקים מבין חברי תנועות הנוער ארגון שני, שנודע בשם בלוק ב (Blok B). בסוף יולי 1943 קם ארגון משותף שהחל לפעול כדי לארגן מרד בגטו. מפקד הארגון היה מרדכי טננבאום וסגנו דניאל מושקוביץ'. עם הפעילים המרכזיים נמנו זרח זילברברג, הרשל רוזנטל, חייקה גרוסמן, ישראל מרגוליס ואדק בורקס. בחסות הארגון הוקם גם ארכיון של תנועת המרי, שהיה מאורגן לפי דוגמת ארכיון רינגלבלום בוורשה, והוא פעל עד אפריל 1943. בארכיון נאספו עיתונים, מסמכי יודנראט ומנהלת הגטו הגרמנית וחומרים אחרים. באביב 1943 הוסתר הארכיון בצד הארי והוא נמצא אחרי המלחמה. רוב החומרים שנאספו בו נמצאים היום ב"יד ושם" בירושלים. בתחילת פעילותה נתמכה תנועת המרי בגטו בין השאר על ידי ראש היודנראט, אפרים ברש, שהיה מעביר למורדים תמיכה פיננסית וגם העתקים של מסמכים סודיים של הגרמנים. עד ינואר 1943 הייתה תנועת המרי בביאליסטוק בקשר הדוק עם הארגון היהודי הלוחם בוורשה, עם חברי תנועת המרי בווילנה וגם עם תאים מחתרתיים רבים בגטאות אחרים וכן עם יחידות הפרטיזנים שפעלו ביערות הסביבה. תנועת המרי בגטו ביאליסטוק קיבלה גם תמיכה ועזרה של כלי נשק, מפות, תרופות ומודיעין מארגונים אנטי-פשיסטים גרמנים.

חיסול הגטו החל בפברואר 1943. האקציה הראשונה נערכה בימים 5 – 12 בפברואר ובמהלכה נורו במקום אלף עד אלפיים איש וכעשרת אלפים גורשו דרך תחנת הרכבת "פַבְריצְ'נֵי" (Fabryczny) למחנה ההשמדה בטרבלינקה. ב-13 במרס 1943 הובאו אל גטו ביאליסטוק 1148 יהודים מגטו גרודנו שחוסל. במהלך חיסול הגטו החלו חברי תנועת המרי בהכנות קדחתניות כדי להתחיל – במידה ויימשכו הגירושים – בפעולות התנגדות מזוינת.

בלילה בין ה-15 ל-16 באוגוסט 1943 הוקף הגטו על ידי חיילים גרמנים ויחידות אס-אס עם יחידות אוקראיניות. ב-16 באוגוסט, כאשר נודע על גירוש מידי של שלושים אלף איש מן הגטו, קראה תנועת המרי להתחלת המרד. המטרה העיקרית של הלחימה הייתה ניתוק קו ההגנה הגרמני, דבר שיכול היה לאפשר בריחה של רבים ככל האפשר מן הגטו אל יערות הסביבה. קבוצה לא גדולה של כ-300 – 500 מורדים, חמושים בעיקר באקדחים וברימונים תוצרת בית, בפיקודם של מרדכי טננבאום ודניאל מושקוביץ' לחמה חמישה ימים נגד כשלושת אלפים חיילים גרמנים עם טנקים, שריוניות ומטוסים. בזמן הקרבות נפלו רבים, ומנהיגי המרד, טננבאום ומושקוביץ', בראותם שהמרד דוכא, התאבדו. כ-150 לוחמים הצליחו לברוח ליערות קְנֵישינסקַה (Puszcza Knyszyńska) ולהצטרף לקבוצות הפרטיזנים באזור. עד מהרה הם יצרו קבוצת פרטיזנים יהודים בשם "קדימה" שהתמזגה לקראת סוף שנת 1943 עם תנועת פרטיזנים פרו-סובייטית. היסטוריונים רואים במרד גטו ביאליסטוק את המרד השני בהיקפו ובחשיבותו של אוכלוסייה יהודית נגד הגרמנים.

לאחר דיכוי המרד בימים 18 – 20 באוגוסט 1943 באו עוד גירושים. הכשירים לעבודה נשלחו למחנות עבודה, בין היתר לפּוֹניאַטוֹבַה (Poniatowa) באזור לובלין. כשנים עשר אלף איש מגטו ביאליסטוק נשלחו באותם ימים למחנה ההשמדה בטרבלינקה (עשרה טרנספורטים) ולאושוויץ (שני טרנספורטים). כ-1200 ילדים יהודים מביאליסטוק נשלחו לגטו טרזיינשטאט בצ'כיה, שם שהו כששה שבועות. באותו זמן החלו הגרמנים במשא ומתן לחילופי הילדים תמורת אזרחים גרמנים שנאסרו על ידי האנגלים. השיחות לא צלחו. ב-5 באוקטובר 1943 גורשו 1196 ילדים ו-53 מחנכים לאושוויץ, וכולם הגיעו לתאי הגזים יומיים אחר כך.

כתוצאה מן האקציה, נותרו בגטו ביאליסטוק רק אלף עד אלפיים איש. הם שוכנו במה שכונה "הגטו הקטן" והועסקו בעבודות ניקיון. הגטו הקטן חוסל ב-8 בספטמבר 1943 ותושביו גורשו למחנה העבודה בפּוניאַטובַה, למחנות השמדה בלז'ץ ואושוויץ וכן למחנה הריכוז מאידנק. חלקם נספו ב-3 בנובמבר 1943 באקציה שנקראה אֶרנטֵפֶסט (Erntefest, בגרמנית: חג הקציר), שבמהלכה רצחו הגרמנים כ-42 אלף יהודים. מעריכים שמתוך כחמישים עד ששים אלף תושבי הגטו שרדו את המלחמה 260 איש, בעיקר במחנות ובקבוצות פרטיזנים, וגם במסתור, בצד "הארי.”

עם סיום המלחמה שבו לביאליסטוק כ-1085 יהודים מן העיר וסביבותיה. "בית מדרש ציטרון" ששרד את המלחמה היה לבית הכנסת הראשי של הקהילה מתחדשת. ובבניין "בית מדרש פיאסקובר" ישב ארגון התרבות והחברה היהודי. ב-16 באוגוסט 1945, ביום השנה השני לחיסול הגטו, הוקם ביוזמת ניצולי העיר בבית הקברות ברחוב זַ'בּיַה (Żabia) אובליסק עם הכתובת "לזכר ששים אלף אחינו היהודים מגטו ביאליסטוק שנרצחו בידי הגרמנים – שארית הפליטה. עם ישראל חי". בשנת 1946 הוקמה עוד מצבה, לזכר לוחמי הגטו, וכעבור שנתיים הוקם בבית הקברות היהודי מוזולאום לזכר הפרטיזנים היהודים. בשל המסע האנטישמי בשנים 1967- 1968 היגרו רב יהודי ביאליסטוק מן העיר ובתקופה שלאחר מכן, עד שנת 1972.

ביבליוגרפיה:

Bialystok [online] http://www.bialystoker.org/bialystok.htm [dostęp: 21.03.2014]

Białystok, [w:] Encyclopaedia Judaica, 3, red. F. Skolnik, M. Berenbaum, Detroit – New York – San Francisco – New Haven – Waterville – London 2007

Bialystok, [w:] The Encyclopedia of Jewish Life Before and During the Holocaust, red. Spector, G. Wigoder, t. 1, New York 2001

Dobroński A., Białystok– historia miasta, Białystok 2001

Hershberg S., Pinkas Bialystok; grunt-materjaln cu der geszichte fun di Jidn in Bialystok biz noch der erszter welt-milchohme, t. 1-2,  New York 1949–1950

Rajzner , The Last Chapter Of The Community, [w:] Der Bialystoker Jizkor Buch, New York 1982

Shmulewitz I., Bialystok – A Historical Survey, [w:] Der Bialystoker Yizkor Buch, New York 1982

Sirota , Torah Institutions And Leaders, [w:] Der Bialystoker Yizkor Buch, New York 1982

Sztachelska-Kokoczka A., Bramy miejskie Białegostoku w XVIII w., „Białostocczyzna” 1991, nr 2

Sztachelska-Kokoczka A., Kwadrat Rynku jako centrum handlowe Białegostoku w XVIII w., „Białostocczyzna” 1990, nr 3

Sztachelska-Kokoczka , Społeczność żydowska w Białymstoku w XVIII wieku, „Białostocczyzna” 1996, nr 2

Sokołowski M., Historia białostockich Żydów 1658–1943 [online] https://szlak.uwb.edu.plhistoria.html [dostęp: 21.03.2014].

Wasilewski T., Kształtowanie się białostockiego ośrodka miejskiego w XVII–XVIII wieku, [w:] Studia i materiały do dziejów Białegostoku, IV, Białystok 1985

Wiśniewski T., Bóżnice Białostocczyzny, Białystok 1992

Wiśniewski T., Cmentarze Żydowskie w Białymstoku, „Studia Podlaskie” 1989, t. 2

Wiśniewski T., Ważniejsze białostockie synagogi, „Białostocczyzna” 1986, nr 4