ההיסטוריה היהודית של גדנסק
תחילתה של ההיסטוריה של גדנסק (Gdańsk) היא במחצית השנייה של המאה ה- 10, כאשר נבנו מבצר ונמל בפתחו של נהר הוויסלה (Vistula River). בשל מיקומה הנוח, העיר הפכה למרכז מסחר חשוב. סוחרים מכל רחבי אירופה באו לסחור שם, ולבטח חלקם היו יהודים. לא ידוע מתי הגיעו המתיישבים היהודים הראשונים לאזור זה; אך הסחר היהודי בנהר הוויסלה כבר היה קיים במאה ה- 13.
בשנת 1308, השתלטו על גדנסק האבירים הטאוטונים (Teutonic Knights) , והדבר חיבל בהתפתחותה של העיר.
בשנת 1309, המאסטר הגדול של מסדר האבירים אסר על היהודים להישאר או להשתקע בגדנסק, כשהוציא את הצו "de non tolerandis Judaeis“ (הרשות לא לסבול יהודים).
במעבר המאות ה- 14 וה- 15, ניתנה ליהודים מליטא (Lithuania) ומוולין (Volhynia) רשות לסחור. למרות האיסור על התיישבות יהודית, היה קיים בגדנסק "הרחוב היהודי" כבר בשנת 1440.
במאות ה- 15 וה- 16, גדנסק הפכה לעיר העשירה והמאוכלסת ביותר בפולין. עיר כה עשירה משכה סוחרים יהודים. למרות זאת, במאה ה- 16 היהודים עדיין הוחרמו רשמית. חלק מהסוחרים היהודים היותר אמידים קיבלו פריבילגיה מלכותית להתיישב בגדנסק, השאר הורשו להישאר רק לתקופת היריד השנתי דומניק (Domenic).
חלק מהם קיבלו פריבילגיה מלכותית של סחר על הוויסלה (Vistula) ושל סחר בינלאומי; ב-1476, הוענקו הקלות לשני סוחרים יהודים: זוב (Zub) ומיכאל (Michael), ובמאות הבאות, גם לרבים אחרים, ביניהם: חיים סמואלוביץ' (Chaim Samuelowicz) מפוזנן (Poznań), יצחק ברודאבקה (Izaak Brodawka) מברזסק (Brześć) ויהודה ברלין (Juda Berlin), סוחר תכשיטים מפולין הגדולה (Greater Poland). גורמים שפעלו כמתווכים בסחר עם האצולה, והיו קבוצה גדולה יותר, התעסקו במכירת עץ ויבולים שנשלחו לאורך הוויסלה אל הים. פונדק כשר "טבעת הזהב", ‘Złoty Pierścień’ (‘Golden Ring’) נבנה בשביל סוכנים יהודים אלה אחרי שנת 1466, במקום שנקרא וויספה ספירצ'רזוב (Wyspa Spichrzów), אי האסם, (‘Granary Island’) . בשנת 1629, הם קיבלו את הרישיון להתיישבות קבע.
היהודים אשר לא קיבלו רישיון זה, התיישבו בפרברי העיר גדנסק בנכסים השייכים לאצולה ולכמורה.
ההתיישבות היהודית נוצרה במאה ה- 16 במחוזות שהיו ממוקמים דרומית לעיר. מחוזות אלו היו סטאר סזקטוי, חמילניקי, וויניצה וחלם (Stare Szkoty, Chmielniki, Winnica and Chełm). היהודים שהתגוררו בהתיישבויות אלו עבדו במלאכה וסחר.
במאה ה- 17, הקהילה מסטאר סזקטוי וחמילניקי (Stare Szkoty and Chmielnik) והקהילה מוויניצה וחלם (Winnica and Chełm) התמזגו, תחת השמות: Stare Szkoty and Chełm, לפי הסדר הנ"ל.
בבעלות המחוז המנהלי של Stare Szkoty היו שני בתי כנסת,חברה קדישא, בית ספר דתי, בית חולים, מקווה ושוק בשר. הקהילה של Winnica בנתה בית כנסת בשנת 1763. לשתי הקהילות היה בית קברות משותף בחלם, אשר נוסד במעבר המאות ה- 15 וה- 16 או במחצית הראשונה של המאה ה- 16 - ועדיין קיים היום. הוא תועד לראשונה בשנת 1694. לשתי הקהילות היה גם רב משותף - אלחנן בן סמואל סנוואל אשכנזי (Elchanan ben Samuel Sanwel Aschkenazi), אשר בא מפורדון (Fordon) שליד Bydgoszcz, וכיהן בתפקיד משנת 1752, ופובאס בן משולם (Phoebus ben Meschullam), דוקטור ורב מפראג שבצ'כיה בסוף המאה ה- 18.
הקהילה היהודית ב- Wrzeszczנוסדה מאוחר באופן יחסי, בסביבות המחצית הראשונה של המאה ה- 18. היהודים הראשונים הגיעו לפה בסוף המאה ה- 17 (בסביבות שנת 1686); אך הזרימה הגדולה ביותר של אוכלוסייה יהודית התרחשה במחצית הראשונה של המאה ה- 18. ההתיישבות הייתה במרכז של Wrzeszcz כיום. יהודים אלה הקימו בית קברות משל עצמם בגבעה ששמה "הגבעה המלכותית" (Royal Hill). בתחילה, הקהילה של Wrzeszcz השתמשה בחברת קדישא של Stare Szkoty, אך משנת 1775 הייתה לה אגודת קבורה משלה.
קהילה יהודית מאורגנת, אשר הייתה קיימת כבר בשנת 1749, נוסדה אחרי החלוקה הראשונה של פולין.
בערך בשנת 1775, הקהילה הורשתה לבנות בית כנסת מעץ ושתי דירות על חלקת קרקע הממוקמת בחלקו האחורי של בית האחוזה של משפחת Wejher, קרוב לחזית המזרחית של כיכר שוק קטנה.
בסביבות שנת 1780, הקהילה קנתה את חלקת הקרקע וכנראה בנתה שם בית מרחץ.
[תרגום: שירה גרוס, הגהה: גיל גולן, תיכון רמות חפר, 2013, תשע"ג]
בסוף המאה ה- 18, בערך בשנת 1780, נוסדה רבנות משותפת של שלוש קהילות פרבריות: Stare Szkoty, Winnica ו-Wrzeszcz. רבי מאיר בן יהודה לייב פוזנר מונק, Posner Munk, הפך לראש הרבנות, ואת תפקידו ירש בנו חיים.
ישראל בן גדליהו ליפשיץ, Lipschütz, היה הרב הראשי הבא החל משנת 1850.
במאה ה- 18, נוסדו בנוסף שתי קהילות יהודיות עירוניות:
היהודים שהתיישבו בחלק של גדנסק שנקרא Wyspa Spichrzów ('אי האסם') היוו איום כלכלי על תושבי העיר, שדרשו את גירושם.
כתוצאה מכך, היהודים הללו נאלצו לעזוב את 'Wyspa Spichrzów' בשנת 1723. הם חזרו רק בשנות הארבעים של המאה ה- 18, בערך ב- 1740.
היהודים התיישבו ברחוב Szopy, רחוב Długie Ogrody (אשר נקרא כיום רחוב Elbląska) וברחוב Stągiewna.
ב- 1745, היה לקהילה הזאת מבנה משלה, וכפי הנראה גם בית תפילה. עם זאת, הם הורשו לבנות בית כנסת רק בסוף המאה ה- 18, בשנת 1793.
הקהילה נקראה בשם 'הקהילה הפולנית', עקב הלאום של היהודים שחיו בה. זו הייתה קהילה דתית אורתודוקסית, עם רב משלה וחברה קדישא.
בשנת 1745, מונה משה בן חיים חפץ לרב הראשון, ויורשיו היו איציק בן אלחנן אשכנזי ושמואל סנוואל בן יהודה לייב רוזנשטיין, Samuel Sanwel ben Jehuda Löb Rozenstein.
הקהילה העירונית השנייה, 'קהילת גדנסק', נוסדה בידי קבוצה של מאה ושישים היהודים הגרמנים העשירים ביותר שהורשו להתיישב ב- Główne Miasto, מתוקף זכות הגנה שהונפקה ע"י מלך פרוסיה, פרדריך ה- 2, בשנת 1773.
הם שכנו ברחוב Szeroka, בשכנות למפעל לייצור משקאות חריפים שהתקיים מתחילת המאה ה- 18, וליד מסבאה בשם ' Pod Łososiem' ('הסלמון'), שנוסדה ע"י יצחק וד-לינג, Izaak Wed-Ling, יהודי הולנדי.
בית הכנסת שנבנה ליד אסם ישן, נהרס בשנת 1858. שנה לאחר מכן, הוא הוחלף בבית כנסת חדש, שהתקיים עד שנת 1939.
לקהילה היו רבנים משלה, ביניהם: מרקוס נח פרלס, Perles (מרדכי בן נח לוי), משה אליעזר טורנר, Thorner, ומיכאל לוין מונק, Munk (יחיאל אריה בן מטיאם הכהן) משנת 1853.
לסיכום, חמש קהילות יהודיות נוסדו בגדנסק בסוף המאה ה- 18. שלוש מהן, שמוקמו בפרברים, הקימו רבנות משותפת: Stare Szkoty, Winninca ו- Wrzeszcz, בעוד ש'קהילת גדנסק' ו-'הקהילה הפולנית' היו קהילות עירוניות עצמאיות.
בין השנים 1772-1776, היו 584 יהודים ב- Stare Szkoty, 402 יהודים ב- Winnica, 271 יהדים ב- Wrzeszcz ו- 650 יהודים בגדנסק עצמה. בעקבות הצו שהונפק בידי המלך ג'וזף ה- 2 בשנת 1781, הקהילות קיבלו מעמד של התאגדות פרטית. אחד מזקני הקהילה, המכונה רש"י, כיהן כראש ההתאגדות.
הקהילות הורשו לקיים בית תפילה וחברה קדישא.
הקרבות על גדנסק במהלך המלחמות הנפוליאוניות הרסו את פרברי העיר. כתוצאה מכך, רוב התושבים היהודיים עברו ל- Elbląg ול- Słupsk.
בשנת 1807, שריפות השמידו את Winnica, ובית הקברות ב- Chełm נהרס בצורה חלקית.
המחוזות של Stare Szkoty ושל Wrzeszcz הושמדו בשנת 1813.
רק היהודים העשירים ביותר יכלו להרשות לעצמם לעבור ל- Główne Miasto(העיר הראשית). היהודים העניים יותר יכלו לעבור גם הם אל מרכז העיר רק לאחר שהשלטונות הפרוסיים הנפיקו את צו האמנציפציה בשנת 1812.
רוב היהודים מהפרברים עזבו את גדנסק ועברו ל- Elbląg ול- Słupsk. רק מעטים מהם עברו למרכז העיר עקב מס גבוה (50,000 טאלרים) שהוטל ע"י השלטונות הצרפתיים. הם התיישבו מצפון לרחוב Szeroka.
בשנת 1818, היהודים מ- Stare Szkotyבנו בית כנסת ברחוב Pańska מספר 6. היהודים מ- Winnica השתמשו בבית הכנסת הזה עד שנת 1845, עד לבנייתו של בית התפילה שלהם ברחוב Lawendowa מספר 8. רב אורתודוקסי בשם ישראל בן גדליהו ליפשיץ חנך את בית הכנסת.
לאחר 1815, היהודים מקהילת Wrzeszcz הצליחו לבנות מחדש את בית הכנסת שלהם, העשוי מעץ.
לאחר שהקהילה הוכרחה לעבור לגדנסק, היהודים שהשתייכו לקהילה יכלו רק לשכור בית ברחוב Świętojańska מספר 67. גם בית הכנסת וגם בית הוועד המרכזי שכנו בבית זה.
[תרגום: הילה מרקוביץ', הגהה: עירד סלומון, תיכון רמות חפר, 2013, תשע"ג]
ארבע הקהילות, למעט "הקהילה הפולנית", התמזגו בשנת 1884. ההחלטה שהתקבלה באותו הזמן הייתה לבנות בית כנסת משותף, שנקרא "בית הכנסת הגדול". הוא הוקם ברחוב Ujeżdżalnia (כיום רחוב Bogusławskiego) בסוף שנת 1887.
'בית הכנסת הגדול' היה מבנה הולנדי מרשים בסגנון נאו רנסנס, ונבנה בהשראת הארכיטקטורה של גדנסק. על מנת לגייס כספים להקמת בית הכנסת, הקהילה החדשה מכרה את הקרקעות של בתי הכנסת של Winnica, Stare Szkotyונבנו קהילות "גדנסק" (רחוב Szeroka).
הרבנים קוסמן ורנר וגוסטב דוידזון, יו"ר מועצת המנהלים והסחר, נתמנו לראשי הקהילה החדשה. כל הסמכויות של הקהילה לשעבר הועברו לסמכות אחת חדשה. בעקבות האיחוד של הקהילות, הוקם בית ספר משותף. לעומת זאת, קהילות Winnice ו- Stare Szkoty שמרו לעצמם את 'החדרים' (חדר הלימוד היהודי) שלהם. השלטונות הפרוסיים איפשרו ללמד יהדות בבתי ספר בעיר.
למרות שהקהילה 'הפולנית' הכירה בסמכות הקומונה המאוחדת, הם שמרו על בית הכנסת ברחוב Szopy.
בשנת 1830, הוקמה מועצת הקומונה החדשה, כאשר סוחר עשיר, איציק בן משה גולדשטיין, הועמד בראשה. הודות לעזרתו, הושלם בשנת 1838 בניין בית הכנסת ברחוב 26 Szopy. בניין זה נשרף כליל שנה אחת מאוחר יותר, ולאחר חמש שנים של עבודת שחזור, נבנה מחדש בשנת 1844, בעזרת תמיכה כספית גדולה של סלומון פרידלנדר. ביתו של הרב וחדר המקווה מוקמו בשכונה. לקהילה הפולנית הייתה אגודת תלמוד-תורה משלה, שתפקידה היה לחנך את הנוער העני שלה.
ימי הזוהר של גדנסק מבחינת תרבות וכלכלה יהודית היו במחצית השנייה של המאה ה- 19, אחרי 1871, כאשר ניתנו ליהודים זכויות שוות. התעשייה והמסחר פרחו. מפעלים יהודים גדולים רבים הוקמו. ביניהם: שדות תבואה בבעלות סיימון אנקר, Anker, מפעל שוקולד ב- Wrzeszcz בבעלות מוריץ ופרנץ כהן, חברת סחר עץ שבעליה היו הסנטור יוליוס יבלובסקי, Jevelovsky, והאחים לוסטיג. היו קיימות גם חנויות קטנות רבות וסדנאות יצירה.
ארגוני תרבות וחברה יהודים רבים נוצרו בגדנסק, ביניהם: Towarzystwo Historii i Literatury Żydowskiej (האגודה לספרות והיסטוריה יהודית), Żydowski Związek Sportowy (איגוד הספורט היהודי) ו-Żydowski Związek Kulturalny, Kulturbund (אגודת התרבות היהודית), שאליה הוזמנו להרצאות משה שור, מאיר בלבן, שלום אש, מרטין בובר ורבים אחרים.
בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, היו בגדנסק הרבה מפלגות יהודיות, כגון: Ludowa Zydowska Partia (מפלגת העם היהודי), ההסתדרות הציונית, פועלי ציון-Prawica (פועלי ציון: מפלגת הימין), פועלי ציון-Lewica (פועלי ציון - מפלגת השמאל), מזרחי והבונד, The Bund.
היהודים הליברלים והפרו-גרמנים, שהיו בעד התבוללות, היו הכוח המשפיע ביותר בקהילה. הם היו מיוצגים בעיקר על ידי Centralny Związek Obywateli Niemieckich Wyznania Mojżeszowego, Centralverein deutscher Staatsbürger jüdischen Glaubens, ו- CV - (האגודה המרכזית של האזרחים היהודים-גרמנים).
יהודים גם היו מעורבים באיגודים מקצועיים, כמו ב-Związek Żydowskich Akademików (איחוד האקדמאים היהודיים).
יהודים פולנים שהגיעו לגדנסק אחרי 1920 יצרו ארגונים נפרדים.
15 כתבי עת יהודים יצאו לאור ביידיש ובגרמנית בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. העיתון ‘Jung-Jüdischer Bund Danzig’ יצא לאור לראשונה בשנת 1924, והשבועון' Jüdisches Wochenblatt' פורסם בין השנים 1929 ל- 1939.
בתקופה שלאחר הפוגרומים ששטפו את מערב האימפריה הרוסית לאחר 1881, כ- 60,000 פליטים הגיעו לגדנסק וניסו לעזוב את אירופה דרך הנמל המקומי. הרוב ניסה למצוא מקלט בארצות הברית ובפלסטין. הם קיבלו עזרה מד"ר רוברט קלטר, Kalter, הרב של גדנסק, ומפליקס פביאן, Fabian, יו"ר הקהילה. פליטים שלא קיבלו אישור לעזוב מחוץ לגבולות הארץ, התיישבו בגדנסק ובערים שכנות.
גל נוסף של פליטים יהודים, שברחו ממזרח פולין בזמן המהפכה הבולשביקית, היה בשנת 1920. רובם היו אורתודוקסים. חלקם התיישבו ב- Wrzeszcz, והקהילה הוקמה מחדש ובית הכנסת נפתח מחדש בשנת 1927.
עמותה של יהודים (קונסרבטיבים) נוסדה ב- Wrzeszcz בעזרת ד"ר הרמן לוינסקי שעמד בראשה.
פליטים אחרים נעצרו בגדנסק בדרכם בעיקר לארצות הברית.
שני מחנות פליטים הוקמו: הראשון ב- Przeróbka והשני בנמל Nowy, בשיכונים גרמנים לשעבר. שניהם נסגרו בשנת 1924.
[תרגום: עירד סלומון, הגהה: שירה גרוס, תיכון רמות חפר, 2013, תשע"ג]
הגרמנים היו רוב מכריע באוכלוסייה של העיר החופשית דנציג, אחוז הפולנים והיהודים באוכלוסייה היה 12% ו- 3% בהתאמה. הרשויות הגרמניות לא הכירו בזכויות הפוליטיות והכלכליות של שתי הקהילות הללו. הרדיפות התעצמו כשהיטלר עלה לשלטון בשנת 1933.
מייד לאחר הבחירות לפרלמנט בגדנסק (וולקסטאג, Volkstag) שנערכו במאי 1933, ה- NSDAP (מפלגת העובדים הגרמנים הסוציאליסטית-לאומית) זכתה ביותר מ- 50% מהקולות, ואז התרחשה התקרית האנטי יהודית הראשונה: רופאים, עורכי דין, שחקני תיאטרון, סטודנטים ועובדים יהודים נרדפו ופוטרו מעבודתם.
הרמן ראושנינג, Hermann Rauschning- נשיא הסנאט באותה תקופה וחבר במפלגה הנאצית, הגיע להסכם עם הממשלה הפולנית בנושא השימוש בנמל. בסעיף השביעי מובטח חופש מסחר ליהודים. ראושנינג ברח לחו"ל בשנת 1934, וארתור גריסר, Arthur Greiser, תומך של היטלר, הפך ליורשו בתפקיד. בקיץ 1935, התרחשו התקפות מתואמות נגד חנויות של יהודים. דווח בסופוט, Sopot, על מקרים דומים.
ב- 1937, הוקמו עמדות מופרדות ליהודים בשוק. המהומות האנטי יהודיות התעצמו. חנויות ובתים פרטיים של יהודים הושחתו. ליהודים הייתה גישה מוגבלת למרחצאות הציבוריים. תהליך ההשתלטות על ארגונים יהודיים החל. ב- 1938, נאסרו על יהודים תיאטראות, בתי קולנוע ומלונות, וההגבלה במרחצאות הציבוריים החריפה. הסנאט, מצדו אסר על יהודים את מקצועות הרפואה, עריכת דין ונוטריונים. גזירות ההפליה לא איפשרו ליהודים לעבוד במשרדי העירייה בגדנסק, ואסרו עליהם להחזיק כלי נשק.
הנאצים פלשו לבית הכנסת הגדול לראשונה באוגוסט 1938, והשחיתו ספרי תורה. בליל הבדולח של גדנסק, בלילה שבין ה- 12 וה- 13 בספטמבר, נהרסו בתי הכנסת ברחובות וג'ז'ש ושז'ופי, Wrzeszcz & Szopy.
'החוק לשמירה על טוהר הדם הגרמני והכבוד הגרמני' נכנס לתוקף בגדנסק ב- 21 בספטמבר 1938.
מספר גדול של יהודים החל לעזוב את גדנסק וברח בעיקר לבריטניה, לארצות הברית, לדרום אפריקה ולפלסטין. ההגירה שהתרחשה משנת 1933, התעצמה בשנת 1937. בעקבות קשיים כלכליים, הקהילה נאלצה למכור לסנאט חלקות אדמה שהיו בהם בתי כנסת ובתי קברות. מצד שני, לקהילה היהודית הותר למכור או לקחת נכסים ניידים מתוך גדנסק, ולבית הקברות הוענקה חסינות עד שנת 1948.
הכסף שנאסף הופנה למטרות הגירה.
הארכיון הקהילתי שהיה בבית הכנסת הגדול הועבר לירושלים, ופריטים קדושים, ביחד עם האוסף של היודאיקה (האוסף של גילדז'ינסקי, Giełdziński), הועבר לניו יורק. נכון להיום, אפשר לראותם במוזיאון היהודי בניו יורק.
אוסף הספרים היקר של הקהילה הועבר למרכז Żydowski Instytut Naukowy (מרכז המדע היידישאי) בווילנה.
ב- 15 באפריל 1939, ביום שבת, ראש הקהילה, דר' קורט יציג, Curt Itzig, ניהל את הטקס האחרון. הנאצים החלו להרוס את בית הכנסת במאי. אחרי שהם כבר הרסו את בית הכנסת האורתודוקסי ברחוב שז'ופי, Szopy , בית הכנסת היחיד ששרד (ב- Wrzeszcz) שימש כמחסן לרהיטים.
בראשון בספטמבר 1939 סופחה העיר החופשית דנציג לשטחי הרייך. הגרמנים בנו גטאות בשביל מספר קטן של יהודים שנשארו בעיר. בהתחלה, 130 אנשים הוחזקו בבניין ברחוב סטאגייבנה, Stągiewna. קבוצה נוספת הייתה בתיכון לבנות לשעבר בשם "ויקטוריה שול". יהודים שנשארו שם סומנו על מצחם בסימן אדום. הוקמו מחנות גם באורוניה ובווסטרפלייט, Orunia and Westerplatte.
ב- 1940 הוקם גטו בשביל כ- 600 בני אדם מגדנסק ברחוב מיסייה 7 , Mysia (כיום רחוב אובסיאנה, Owsiana). שאר היהודים הועברו למחנה ריכוז שטוטהוף, Stuthoff.
אחרי שהגטו ברחוב מיסייה פורק, היהודים נשלחו למחנות הריכוז טרזינשטאט ואושוויץ.
רק כ- 20 יהודים מגדנסק שרדו את השואה.
[תרגום: אורי הלף, הגהה: שירה גרוס, תיכון רמות חפר, 2013, תשע"ג]
