ההתיישבות היהודית בסוסנובייץ החלה עם ההתפתחות הכלכלית של העיר באמצע המאה ה-19. מסמכים היסטוריים מזכירים את היהודי הראשון, אברם בלומנטל, אשר עבר בשנת 1859 ממודז'יוב לסוסנובייץ. הוא עבד כגובה מסים בעיר. שלטונות הצאר נתנו לו רישיון לרכוש קרקע ליד בית המכס והוא בנה שם את בית האבן הראשון בעיר. בתחילת שנות הששים של המאה ה-19 באו לסוסנובייץ יהודים נוספים והם התיישבו לרוב מסביב לתחנת הרכבת. בעלי ההשפעה בקרבם היו הסוחרים ויליאם ברגמן ואדולף אופנהיים מצ'נסטוחובה. הם השתייכו לקהילת בנדין ושם גם קברו את מתיהם. התפילות נערכו בבתים פרטיים ובשטיבלים. הרב הראשון שהתגורר בעיר היה הרב אריה לייב גיטלר (נפטר בשנת 1888). כיון שלא הייתה בעיר קהילה עצמאית, הוא נאלץ להסתפק בתואר מורה[[refr:|Sosnowiec – Encyclopaedia of Jewish Communities in Poland, t. 7: Poland, [w:] JewishGen [online] http://www.jewishgen.org/yizkor/pinkas_poland/pol7_00327.html [dostęp: 01.07.2009].]].

בשנת 1880 חיו בסוסנובייץ 120 יהודים והם היוו 1.3% מכלל תושבי העיר. בשנת 1888 מונה בנו של הרב גיטלר המנוח, הרב אברהם מאיר גיטלר (נפטר בשנת 1925) למורה החדש של העיר. בשנת 1893, אחרי מגפת דבר, התירו שלטונות העיר להקים בית קברות יהודי. את רכישת הקרקע מימנה משפחת רייכר, משפחת סוחרים עשירה. לפתיחת בית הקברות התנגדו יהודי בנדין[[refr:|Rozmus D., Witkowski S., Cmentarz żydowski w Sosnowcu, [w:] Kompleks cmentarzy w Sosnowcu przy ulicy Smutnej, red. D. Rozmus, S. Witkowski, Sosnowiec 2009, s. 101.]]. באותה תקופה היה בסוסנובייץ מפעל מתכת בבעלות התעשיינים היהודים פיצנר וגמפר. מוצאו של פיצנר היה מגליביצה והוא העסיק גם מהנדס בן גליביצה, היינריך לובובסקי, בנו של אמן בנייה סלומון לובובסקי [1.1].

בשנים 1894 – 1896 נבנה בית הכנסת הגדול ברחוב פוליציינה (היום רחוב דקרטה 16). בית הכנסת ענה על צרכיה של הקהילה הגדלה של סוסנובייץ. בשנת 1897 התגוררו בעיר 2291 יהודים, שהיוו 6.3% מאוכלוסיית העיר. בשנת 1898 קמה בסוסנובייץ קהילה עצמאית. רב הקהילה היה הרב אברהם מאיר גיטלר. בראש מועצת הקהילה עמדו שלושה סוחרים אמידים ומשכילים: סטניסלב ריינר, יעקב נייפלד ואדולף אופנהיים. בשנת 1900 היה לרב החדש של העיר דוד שטיינזלץ (נפטר בשנת 1921) ובשנת 1902 מונה דיין, הרב יצחק גליקמן (נפטר בשנת 1929).

משנת 1906 נמנו גם שני חסידים על ועדת הפיקוח של הקהילה, שמנתה 12 איש. כמו כן פעלו בעיר רבנים מקרב החסידים: אלתר אברם בצלאל נטע בידרמן (נפטר בשנת 1933 וארונו הועבר לישראל), מרדכי אלעזר מנחם בידרמן (נרצח במהלך מלחמת העולם השנייה), דוד פרדס (נפטר בשנת 1922), אליעזר פינקלר (נפטר בשנת 1937), פנחס יששכר פינקלר (נרצח במהלך מלחמת העולם השנייה). הרב שלמה חנוך הכהן רבינוביץ' היה אחד האנשים האמידים ביותר בפולין. הוא ייסד ומימן 36 ישיבות. בשנת 1907 פתח רובין לנדאו בשכונת סיילץ (Sielec) בית תפילה פרטי ובשנת 1913 בנה הרש מנדלסון מקווה פרטי[1.2].

בשנים 1899 – 1902 הייתה הכנסת הקהילה 6502 רובל. רב הסכום הזה (4500 רובל) בא ממסים (50 רובל למשפחה). הוצאות הקהילה הגיעו ל-6350 רובל ומתוך זה 3285 למשכורות (100 רובל לרב, 400 רובל לשני החזנים, 355 לשלושת פקידי הקהילה ו-480 רובל לשומרים), 250 רובל לתחזוקת בית הכנסת, לעבודות שיפוץ בבית הכנסת 305 רובל, סיוע לנזקקים 1200 רובל, תחזוקת תלמוד תורה – 1260 רובל.

בשנת 1909 עלו הכנסות הקהילה ל-9787 רובל, והודות לכך אפשר היה להגדיל את הסיוע לנזקקים לסכום של 2644 רובל. בשנת 1910 עלו ההכנסות ל-12,843 רובל והסיוע לנזקקים הוגדל לסכום של 5089 רובל. גם אנשים פרטיים תרמו לפעילות הצדקה של הקהילה. בשנת 1902 תרם הסוחר גנריך אליונור רייכר סכום של עשרת אלפים רובל לאגודת הסיוע "תומכי עניים". בשנת 1907 הוקמה "לינת הצדק" ובשנת 1912 תרם דוקטור אברם פרלמן בית חולים יהודי (הידוע כיום כבית חולים של הרכבת ברחוב קונרדה), שכונה "בית חולים פרלמן" על שם מנהלו הראשון.

בסוף המאה ה-19 למדו רב הילדים בחדר, אבל עשירי העיר העסיקו יותר ויותר מורים פרטיים לילדיהם. בשנים 1897 – 1900 היה חיים נחמן ביאליק אחד המורים האלה. בשנת 1902 היו כבר בסוסנובייץ 8 בתי ספר יהודים פרטיים (התשלום השנתי היה 5000 רובל). בשנת 1907 קם בית ספר יהודי פרטי עם כיתות נפרדות לבנים ולבנות. בשנת 1908 החזיק הקהל את תלמוד תורה" בסכום של 2400 רובל לשנה. בשנת 1913 הקים יצחק רוטנר "תלמוד תורה" חדש.

בשנים 1897 – 1898 קמה בעיר התארגנות ציונית ראשונה. בין מקימיה היה גם חיים נחמן ביאליק, שלימד עברית. בשנת 1903 נבחר נציג סוסנובייץ לציר לקונגרס הציוני. בשנת 1907, ביוזמת הסופר משה סטבסקי, קם ארגון "חובבי השפה העברית". בשנת 1912 קם ארגון "הזמיר" עם מקהלה עברית, הרצאות ופעילות תרבותית מגוונת.

כבר בסוף המאה ה-19 הייתה בסוסנובייץ תנועת פועלים. בשנת 1894 השתתפו חבריה בארגון השביתות הראשונות, ובזמן אירועי מהפכת 1905 הצטרף הנוער היהודי למפגינים. בשנים 1906 – 1908 קמו תאים מחתרתיים של ארגון הפועלים בונד ומפלגת פועלי ציון.

מפעם לפעם פרצו בעיר מהומות אנטישמיות. בין השאר בשנת 1903, בראש השנה, זרקו פועלים פולנים אבנים על יהודים על גדות הנהר. למרבה המזל המשטרה התערבה במהירות ולא אפשרה הסלמה. ביולי 1911 העלילו על יהודי סוסנובייץ עלילת דם. המון נזעם פרץ לבית הכנסת בזמן התפילה. גם בפעם הזאת מנעה התערבות המשטרה הסלמה של האירוע[1.3].

בזמן מלחמת העולם הראשונה נכבשה העיר על ידי צבא גרמניה. בשנת 1915 הגיעו לעיר פליטים יהודים רבים, חסרי כל אמצעי קיום. המצב היה כל כך קשה, עד שאפשר היה להקציב רק 100 גרם לחם ליום לכל פליט. המצב גרם לסבל רב ולא אחת הסתיים במוות. הפולנים האשימו אז את היהודים שהם גרמו למשבר, ואילו הפליטים היהודים העניים האשימו את הסוחרים היהודים העשירים שהם חיים על עוניים של אנשים. המצב השתפר בשנת 1916 כאשר קיבלו יהודי העיר סיוע מיהודי גרמניה וארצות הברית.

הודות לאהדתם של שלטונות הכיבוש הגרמנים השתלבו היהודים בחיים הפוליטיים ובחיי התרבות. בשנת 1915 נפתח בית הספר התיכון המודרני הראשון ובשנת 1916 הוקמה ספרייה על שם י.ל. פרץ. הציונים ארגנו הרצאות ומפגשים. קם מועדון הספורט "מכבי" ובשנת 1917 נערך בעיר כינוס "מכבי". בשנת 1917 קם בעיר סניף של אגודת ישראל. בבחירות הראשונות למועצת העיר בשנת 1917 השתתפו חברי "פועלי ציון" ברשימה של המפלגה הסוציאליסטית הפולנית שהתחרתה עם הלאומנית. במועצה הנבחרת 10 מתוך 18 החברים היו יהודים.

בתקופה שבין שתי המלחמות הלך מספר היהודים בעיר וגדל. בשנת 1921 התגוררו בסוסנובייץ 10,751 יהודים ובשנת 1931 הגיע מספרם כבר ל-13,646 והם היוו 15.7% מכלל אוכלוסיית העיר[[refr:|Onyszko G., Dzieje społeczności żydowskiej, niemieckiej, rosyjskiej i innych narodowości w Sosnowcu (do roku 1939), [w:] Regionalizm w szkolnej edukacji. Wielokulturowość Zagłębia Dąbrowskiego, red. D. Rozmus, S. Witkowski, Sosnowiec–Dąbrowa Górnicza– Będzin 2009, s. 57.]]. בשנת 1938 מנתה הקהילה 24,478 איש, 20% מן האוכלוסייה[[refr:|Urbański K., Almanach gmin żydowskich województwa kieleckiego w latach 1918–1939, Kielce 2007, s. 141.]]. רובם התפרנסו ממסחר זעיר וממלאכה. בשנת 1921 נערך רישום חלקי של הפעילות הכלכלית היהודית ממנו עלה שפעלו בעיר 368 בתי מלאכה והועסקו בהם 955 איש[1.4].

.

בשנת 1924 נערכו בחירות לוועד הקהילה (9 חברי הגוש הלאומי ציוני וחבר אחד למזרחי ואגודת ישראל). ליושב ראש הוועד נבחר דוקטור אברם פרלמן וסגנו היה לייבוש זנדל. באותה עת פעלו בעיר 17 בתי תפילה בבעלות ארגונים דתיים ואנשים פרטיים. בעיר פעלה גם קבוצת חסידים ובראשם אלתר אברם בצלאל נתן נטע בידרמן.

בשנת 1926 יסדו סוחרי העיר בנק למסחר אשר התגייס לעתים קרובות לטובת פעילות הארגונים הציוניים. שנת 1927 כשש מאות סוחרים יהודים זעירים הקימו איגוד מקצועי משלהם עם קופת אשראי משלהם.

לאחר ביקורו של זאב ז'בוטינסקי קם בעיר בשנת 1927 סניף בית"ר. בשנת 1930 הקימו חבריו את קרן תל חי. כמאתיים מחברי הארגון בסוסנובייץ עלו ארצה.

בשנות השלושים של המאה העשרים קם בסוסנובייץ בית ספר תיכון יהודי לבנות. בעיר יצאו לאור מספר עיתונים יהודים. ביולי 1921 קם השבועון אונזערע בלאט שהחליף את שמו בשנת 1937 לאונזערע טלפון. העורך הראשי שלו היה לייבוש שפיגלמן. בשנת 1937 קם השבועון זאגלעמביער לעבן.

בשת 1930 רב העיר היה מנחם מנדל הגר (נפטר בשנת 1954) שהיה ציר מטעם תנועת המזרחי לקונגרס הציוני. בשל פעילותו הציונית לא הכירו בו החוגים האורתודוכסיים ובחרו רב עיר משלהם, הרב ישעיהו אנגלרד, וכך היו לסוסנובייץ שני רבני עיר.

בשנת 1931התגוררו היהודים בעיקר באזור המסחרי – הריבוע שבין הרחובות ורשבסקה, מלחובסקגו, סיינקיביצ'ה וקושצ'לנה (Warszawska, Małachowskiego, Sienkiewicza, Kościelna). בשנת 1931 נערכו בחירות להנהגת הקהילה (5 חברים מרשימת המזרחי, 4 חברי "הסתדרות" הציונית, 2 חברי אגודת ישראל, 2 מרשימת הסוחרים ו-3 אחרים). ליו"ר נבחר מרדכי קליינברג וסגנו היה יצחק שטיין. הנהלה זו פוזרה כעבור שנתיים בגלל אי סדרים שנתגלו בספרי החשבונות וגירעון של 192,000 זלוטי. על כן מונתה הנהלה זמנית מורכבת משמונה חברים ובראשם בריש טנצר. בשנת 1935 היה תקציב הקהילה 337,175 זלוטי (56,000 זלוטי מסכום זה היו מחובות מיסים או מאנשים שקודם לכן היו משוחררים ממס קהילה). באותה שנה שילמה הקהילה את התחייבויותיה בסך של 30,000 זלוטי.

בשנת 1933 קם ארגון "זלגמביה הצעירה", שריכזה אמנים וסופרים יהודים.

בנובמבר 1931 ארגנה קבוצה של כשלושת אלפים צעירים פולנים לאומנים הפגנה אנטישמית בעיר ובמהלכה הוכו שני יהודים. הודות להתערבותה המהירה של המשטרה לא קרו דברים חמורים יותר.

במחצית השנייה של שנות השלושים של המאה העשרים גברו רוחות האנטישמיות בסוסנובייץ. בשת 1935 הניחו אלמונים פצצה תוצרת בית בבית תפילה והיא גרמה לפציעתם של שני נערים. ביולי 1936 התגלתה פצצה במלון בריסטול שהיה בבעלות יהודית. למרבה המזל הצליחו לפרק אותה לפני שהתפוצצה. בפברואר 1938 הוכה באכזריות תלמיד ישיבה בן 16. כעבור חודש הייתה פריצה לאחד מבתי התפילה והיהודים ששהו שם נפצעו. עם בוא המשטרה ברחו התוקפים. בנובמבר 1938 שוב הונחה פצצה בבית תפילה ואז פתחה המשטרה בחקירה נמרצת ועצרה חמישה פעילי מפלגות הימין שהודו במיוחס להם.

בפברואר 1936 התקיימו בחירות להנהלה חדשה של הקהילה, בהם ניצחו האורתודוכסים ניצחון סוחף. בשנת 1938 היה תקציב הקהילה 200,000 זלוטי. מסכום זה הוקצבו לתחזוקת בית הכנסת, בתי הספר ובנייני ציבור אחרים 45,000 זלוטי, לצורכי חינוך 8,000, לתרופות לעניים 6,000, למצות לעניים 8,000 ולסיוע למהגרים 2,500 זלוטי.

בזמן הבחירות להנהלת העיר בשנים 1938 ו-1939 קיבלו הרשימות היהודיות 9 מנדטים. בינואר 1939 נערכו הבחירות האחרונות להנהלת הקהילה, ובבחירות אלה התחזקו החוגים האורותודוכסים. היושב ראש החדש היה שלום לייזרוביץ וסגנו יוסף מייטליס (שפרש כעבור ימים ספורים והחליף אותו משה מרין).

כבר בימים הראשונים של מלחמת העולם השנייה, ב-4 בספטמבר 1939, נכנס לסוסנובייץ הצבא הגרמני. לפי רשימה משנת 1939 חיו בעיר 26 אלף יהודים. כבר ביום הראשון לכיבוש ערכו הגרמנים הוצאות להורג פומביות של יחידים; נהרגו כמה עשרות אנשים, ובכללם כשלושים יהודים. הרדיפות של האוכלוסייה היהודית החלו ממש מתחילת הכיבוש. יהודים אורתודוכסיים הוכרחו לגלח את זקנם בפומבי ולעשות כל מיני מעשים משפילים. בעיר החרימו רכוש יהודי, סגרו חנויות ורצחו בתואנה שהיהודים העלו את מחירי מוצרי המזון או הסתירו סחורה[[refr:| Namysło A., Zanim nadeszła Zagłada... Położenie ludności żydowskiej w Zagłębiu Dąbrowskim w okresie okupacji niemieckiej, Katowice 2009, s. 22.]]. ב-9 בספטמבר שרפו חיילים גרמנים את בית הכנסת ברחוב דקרטה ואחר כך הרסו את כל מקומות הפולחן היהודי בעיר.

ב-16 בספטמבר 1939 הוציא ראש העיר הגרמני של סוסנובייץ צו המתייחס ליהודי העיר:

"הודעה בדבר חובת רישום כל היהודים. על כל היהודים, גברים ונשים מעל גיל 18, המתגוררים בתחומי העיר סוסנובייץ שלא נרשמו במשרדי הקהילה היהודית (רחוב מודז'ייבסקה 22) עד יום 13 בספטמבר בשעה 18, לפנות לאלתר למשרד זה לשם רישום. כמו כן כל הפליטים היהודים שחזרו לעיר או יחזרו אליה, יירשמו במשרד הקהילה היהודית. ראש העיר, דר' קירכנר, Verordnungsblatt des Oberbürgermeisters der Stadt Sosnowitz, 16 IX 1939”[1.5].

בסוף אוקטובר הונהגה חובת עבודה על כל היהודים עד גיל 55. בנובמבר חלה חובת ענידה של סרטי שרוול לבנים עם מגן דוד כחול.

בתחילת נובמבר 1939 עצרו הגרמנים 100 מן היהודים העשירים ביותר והחשובים ביותר בסוסנובייץ ובבנדין ותמורת שחרורם דרשו כופר גבוה. לאחר שהכופר שולם, הם שוחררו בתחילת דצמבר. בו בזמן התנהל מבצע שיטתי להחרמת הרכוש היהודים. הגרמנים לקחו לעצמם את בתיהם של היהודים האמידים לאורך הרחובות הראשיים של העיר (פיירצקגו, מלחובסקגו(Pierackiego, Małachowskiego) וחלק מרחוב ה-3 במאי) וכן חנויות ומפעלים של יהודים. בבתיהם של היהודים התיישבו גרמנים שהובאו לכאן משטחי הרייך. בשנת 1940 התיישבו בסוסנובייץ 2592 מתיישבים גרמנים, ובשנת 1942 היה מספרם 10,749 איש שהיוו 10% מכלל התושבים.

בנובמבר 1939 מינה הגסטפו מקטוביץ את משה מרין לראש הציבור היהודי במחוזות קטוביצה ואופולה. בדצמבר קם היודנראט המרכזי של שלזיה עלית מזרחית, ובראשו הועמד מרין. תפקידו היה להקים ולארגן הנהלות חדשות לקהילות היהודיות במחוז.

היודנראט הראשון של סוסנובייץ מנה 24 חברים: איגנצי מייטליס, אנטוני קוהן, דוד לברטובסקי, יצחק שטיינפלד, פני צ'רנה ואחרים. היושב ראש היה משה מרין. ליודנראט של סוסנובייץ היו שבע מחלקות: עבודה, בריאות, משפט, כספים, רכוש, אספקה, ניהול. הוא היה אחראי על תפקוד המטבח ועל האספקה לפליטים היהודים שהובאו לסוסנובייץ. מחלקת הבריאות ניהלה את בית החולים היהודי היחיד בכל האזור. משה מרין סייע בכספים ליהודי סוסנובייץ. היושב ראש הבא של היודנראט בסוסנובייץ היה חיים מרין (אחיו של משה). בסוף שנת 1939 הוקמה בעיר משטרה יהודית, שמנתה בשנת 1941 מאתיים שוטרים.

כיון שכבר בראשית שנת 1940 קמו גטאות בבנדין ובסוסנובייץ, גירשו הגרמנים באביב אותה שנה יותר מחמשת אלפים יהודים משלזיה לזגלמביה. כמה מאות מהם הגיעו לסוסנובייץ. היודנראט המקומי ניסה להבטיח למשפחות החדשות דירות ומזון. בסתיו 1940 הגיע מספר יהודי העיר ל-23,319 וביולי 1941 עלה המספר ל-27,420 איש. באוקטובר 1940 עמד בראש היודנראט וולף בם. נכון ל-1 באוקטובר 1940 היו כאמור בסוסנובייץ למעלה מ-23,319 יהודים.

מאוקטובר 1940 היה הממונה על עבודת כפייה של יהודי סוסנובייץ מיופה כוח מיוחד של מפקד האס-אס וראש המשטרה הגרמנית לענייני תעסוקת זרים בשלזיה עלית, אלברכט שמלט. לשם ארגון ומיון מכסות עובדים יהודים קמה מחלקה מיוחד של עבודות כפייה שבראשה עמד עד אמצע שנת 1941 מאיר בז'סקי. מכסות של יהודים צעירים הוסעו אחר כך בטרנספורטים למחנות כפייה באזור קטוביצה ואופולה. אלברכט שמלט הורה ליודנראט של סוסנובייץ להכין רשימה של כל היהודים המסוגלים לעבודה, בחלוקה למקצועותיהם. בסתיו 1940 הוקם מחנה המעבר "דולג" שבו כונסו הפועלים היהודים לפני שליחתם למחנות העבודה. באולמות בית הספר הועמדו מיטות קומות מעץ והבניין הוקף בגדרות תיל. באוקטובר 1940 יצאה הקבוצה הראשונה של כחמש מאות פועלים צעירים מסוסנובייץ למחנות עבודות כפייה בבנדין. בסוף שנת 1940 עבדו במחנות כאלה כבר 2,880 אסירים יהודים. רובם עבדו במחצבות או בבניית אוטוסטרדה שהייתה אמורה לחבר בין שלזיה לבין הרייך.

המחנה השני בסוסנובייץ היה "צווילג" בו נאסרו משפחותיהם של פועלים יהודים שהסתתרו מפני הגירוש. מחנה זה היה בפיקוח המשטרה היהודית.

במרס 1941 נשלחו קבוצות נוספות של עובדי כפייה יהודים. אחת הקבוצות האלה השתתפה בבניית מחנה הריכוז הגרמני אושוויץ-בירקנאו. יהודים רבים בעיר ניצלו מגירוש לעבודות כפייה לאחר שמצאו תעסוקה במפעלי תעשייה. מפעל ראשון כזה קם בסוסנובייץ בפברואר 1941. להנס הלד מברלין היו בעיר שלושה מפעלים שייצרו לבנים, מדים, חגורות ומלבושי נשים שונים. לשוודלר היה מפעל ברחוב מודז'יובסקה 28 (Modrzejowska) שבו ייצר מזוודות וארנקי עור – הוא העסיק 1200 יהודים. לרודולף בראון היו מפעלים ברחוב מודז'יובסקה 16 (Modrzejowska) שבהם ייצר נעלי צבא; הוא העסיק 1400 יהודים. דיטל ייצר מעילים ופרוות, וילהלם גורצקי העסיק אלפיים יהודים, לנד ושקופקה העסיקו בנגריות שלהם כמה מאות יהודים.

במרס 1941 התגוררו בסוסנובייץ 24,149 יהודים. בשל העברתם של יהודי אושבנצ'ים עלה מספרים ל-27,420. בשל ניצול האוכלוסייה היהודית ככוח עבודה זול, זמן רב מאד לא הקימו כאן גטו סגור.

בשלהי שנת 1941 ותחילת 1942 החליטו הגרמנים לחסל את יהודי אזור זלגנביה והם עשו זאת בשלבים. השלב הראשון היה שלב הסלקציה המבוקרת, שתכליתה הייתה לגלות את הפועלים הכשירים ולשלוח אותם למחנות עבודה או לבתי חרושת של האס-אס. בסוף אפריל 1942 קרא היודנראט של סוסנובייץ ל-6,200 יהודים להתכונן ליציאה מן העיר למחנות עבודה. מותר היה להם לקחת אתם 25 ק"ג מטען ואוכל לשלושה ימים. בסוסנובייץ נפוצה שמועה שהם יישלחו לטרזיינשטאט. ביום המיועד (10.5.1942) התייצבו רק 300 יהודים.

אחרי הצהריים הקיפו חיילי האס-אס את הבתים ברחוב טַרגובה ועשו חיפוש בבתים כשהם זורקים את כל היהודים לרחוב. ביומיים הבאים אספו השוטרים היהודים 3,600 איש. כולם גורשו ב-12 במאי ברכבות למחנה הריכוז אושוויץ-בירקנאו. בין ההרוגים היה גם הרב אנלרד[1.6].

.

ביוני 1942 חודשו הגירושים מאזור זגלמביה. הפעם ערכו חיילי האס-אס בסיוע המשטרה היהודית חיפושי פתע בבתים וקיבצו את היהודים בבית ספר, שהיה מוקף כולו. אל הטרנספורטים צירפו את דרי בית האבות היהודי, את ילדי בית היתומים ואת החולים מבית החולים. בסך הכול גירשו מן העיר מעל אלפיים יהודים שהגיעו למחנה הריכוז אושוויץ-בירקנאו. כך במרוצת החודשים מאי יוני 1942 גורשו מן העיר כ-10% מכלל היהודים. בו בזמן הגדילו המפעלים המקומיים את התפוקה, בניסיון לשכנע את היהודים בנחיצות המשך תפעולם. למרות זאת קיבל היודנראט צו לאסוף את כל היהודים ב-12 באוגוסט לשם סלקציה. בסכנת גירוש מידית נמצאו כשבעת אלפים יהודים שגורשו לסוסנובייץ מערי שלזיה עלית ולא היו להם תעודות זהות. למרות קריאות ארגוני הנוער לא לציית להוראות היודנראט, התייצבו לסלקציה למעלה מעשרים ושניים אלף יהודים. הם חולקו לארבע קבוצות:

• חברי היודנראט, עובדיו והשוטרים היהודים
• נוער בגילים 16 – 24
• אנשים עם רישיונות עבודה
• משפחות עם ילדים ואנשים מבוגרים

הסלקציה נמשכה יום שלם. בני הקבוצה הראשונה (היודנראט) והשלישית (רישיונות עבודה) שוחררו לבתיהם. את הנוער מן הקבוצה השנייה העבירו למחנה עקורים סמוך. הקבוצה הרביעית הייתה מיועדת לגירוש וריכזו אותם בארבעה בתים ברחוב טרגובה וקולונטייה (Targowa, Kołłątaja). ב-15 באוגוסט 1942 גורשה קבוצה של ארבעת אלפים יהודים למחנה אושוויץ-בירקנאו. האקציה הזאת נקראה "הגירוש הגדול". אחריו הבין ראש היודנראט חיים מרין, שסיכוי לשרוד יש רק לאנשים בעלי רישיונות עבודה. בקיץ 1942 הוא פתח שני מחנות עבודה בסוסנובייץ ובבנדין (Arbeitskommando Lager) שבהם הועסקו העקורים ללא מסמכים. במפעלים בסוסנובייץ עבדו בשנת 1943 כארבעת אלפים פועלים.

בסתיו 1942 החלו הגרמנים להקים גטו ברובע שרודולה (Środula). הקמתו התעכבה בגלל הקשיים הכרוכים בהעברת האוכלוסייה הפולנית שגרה שם ובמקומה היו צריכים להיכנס יהודים. בו בזמן ערכו אקציה של העברת האוכלוסייה היהודית, שהייתה כרוכה בסלקציה. מקום המגורים היה תלוי בכשירות לעבודה. את הצעירים והחזקים שיכנו בקמיונקה ושרודולה. את הבלתי כשרים לעבודה שיכנו בשרודולה הקטנה ובסוסנובייץ הישן. פעולות ההעברה נמשכו מדצמבר 1942 עד מרס 1943. הגטו בשרודולה נסגר ב-15.3.1943. בגטו זה קובצו מעל 14,000 איש. הוקם גם גטו שני, קטן יותר, בסוסנובייץ הישנה. שם רוכזו ששת אלפים יהודים. תחום הגטו לא היה מוקף, אבל העונש על עזיבתו היה מוות. היודנראט פתח בגטו בית יתומים חדש, בית חולים ומטבחים ציבוריים.

ביוני 1943 החליטו הגרמנים לחסל סופית את כל יהודי זלגמביה. בימים 22 – 24 ביוני 1943 גורשו מסוסנובייץ לאושוויץ בירקנאו כאלף ומאתיים יהודים.

בלילה בין ה-31 ביולי ל-1 באוגוסט 1943 החל חיסול גטו סוסנובייץ. במהלכו יצאו חברי הארגון היהודי הלוחם לקרב נגד כוחות גרמנים שמנו כמעט 800 חיילים ושוטרים. בזמן הגירושים נהרגו כ-400 יהודים שהתנגדו או ניסו לברוח. מסוסנובייץ גורשו לאושוויץ בירקנאו למעלה מעשרת אלפים איש.

בסוסנובייץ נותרה קבוצה קטנה של פועלים יהודים שעסקו בסילוק גופות ההרוגים מן הרחובות, בסידור הבתים והנטושים ובמיון הרכוש הנטוש. ב-7 בדצמבר 1943 נשלחה קבוצה של 800 פועלים בטרנספורט למחנה אושוויץ בירקנאו. הטרנספורט האחרון (400 איש) נשלח מסוסנובייץ למחנה אושוויץ בירקנאו ב-15 בינואר 1944. בסוסנובייץ נשאר קומץ יהודים שהצליחו להסתתר.

לאחר שהצבא הסובייטי כבש את העיר בין ינואר לפברואר 1945, החלו להגיע יהודים לאזור זלגמביה. חלקם היו תושבי סוסנובייץ לשעבר שחזרו ממחנות הריכוז, יצאו ממקומות המסתור וניסו לשוב לבתיהם. מאפריל 1945 חברו אליהם הגולים היהודים משטחי ברית המועצות וכך הגיע מספר היהודים בסוסנובייץ ביוני 1945 ל-2,719 איש.

בשנת 1945 קמה הקהילה היהודית בקטוביצה ומושבה היה תחילה בסוסנובייץ. היא הייתה כפופה לוועד המרכזי של יהודי פולין. כמו כן קם ועד יהודים מחוזי בסוסנובייץ. במסגרתו התארגנו בין השאר מחלקות סעד ותרבות. מצבם הקשה של היהודים גרם לוועד המקומי להעניק תמיכה כספית לקואופרטיב הסנדלרים החדש Trud (עמל), לקואופרטיב החייטים Zgoda (הסכמה) ולקואופרטיב עובדי שרברבות ומכניקה Metalowa (מתכת) וכך יצר תעסוקה למובטלים. כמו כן ארגנו מסעדות לעובדים. בשנים 1946 – 1947 פעל בעיר בית יתומים יהודים, ומשנת 1947 פעל בית ספר תרבות שבו לימדו עברית. בשנים 1948 – 1949 ניהל סניף סוסנובייץ של אגודת התרבות קורסים ליידיש ולעברית. בעיר פעל גם סניף של TOZ, ארגון הבריאות היהודי. בשנת 1945 קמה הקהילה היהודית של סוסנובייץ. בראשה עמדו הנהלות נבחרות. בשנים 1945 – 1948 הרב של סוסנובייץ היה אברם יששכר אנגלרד[[refr:|Jaworski W., Żydzi w Zagłębiu Dąbrowskim. Zarys dziejów, Sosnowiec 2006, ss. 20–26.]].

רב היהודים בסוסנובייץ ראו בשהותם בעיר מקום מנוחה קצרה בדרך לארצות המערב או לארץ ישראל. מגמות אלה גברו אחרי הפוגרום בקיילצה (1946) ועוד כמה אירועים אנטישמיים בזגלמביה. בשנת 1947 היה ניסיון לחולל פוגרום בסוסנובייץ. על כן נמנעו היהודים בעיר להתחיל בעבודה מקצועית וברובם התקיימו מעזרה סוציאלית. למרות זאת, כבר באביב 1945 החלו לפעול בעיר מפלגות פוליטיות יהודיות: איחוד, הסיעה הפולנית של מפלגת הפועלים הפולנית, פועלי ציון שמאל. בשנת 1947 קמה פועלי ציון. כמו כן פעלו ארגונים ציוניים, ארגוני נוער וארגוני נשים. הם עודדו את הנוער לעלייה והכינו אותו לכך[1.7].

בשנת 1949 חיסלו השלטונות הקומוניסטיים את כל הארגונים היהודים, את המפלגות היהודיות וכן מוסדות וקואופרטיבים. הגלים האנטישמים הבאים פרי מדיניות הממשלה גרמו כמעט לכל יהודי סוסנובייץ לעזוב את העיר. בשנת 1968 בוטל גם הסניף המקומי של האגודה התרבותית-חברתית ובשנת 1969 גם הקהילה המקומית[[refr:|Jaworski W., Żydzi w Zagłębiu Dąbrowskim. Zarys dziejów, Sosnowiec 2006, s. 26.]].